השבוע הוא באמת התגלה כ"חזק מול חמאס". האיש שלא העז להתקרב לרצועת עזה כבר יותר מעשור, שמקפיד להדיר רגליו מג'נין ומטולכרם, שבקושי מנהל את רמאללה, התגלה כמי שמעז להתייצב מול חמאס ומוכן להילחם בו עד אחרון החיילים הישראלים. שרי הקבינט שלנו, שביום־יום לא חוסכים ממנו גידופים ולעג, התיישרו כאיש אחד לצד אבו מאזן ורתמו את ישראל כולה למאבקו הפוליטי הפנימי. נקודת האור היחידה בעלטה שהטלנו על הרצועה השבוע הייתה הרוב שהתגלה בקבינט להקמת נמל בעזה.
קצת סדר בנתונים שנדמה לי שרבים מהישראלים לא מכירים: לא אנחנו מממנים את החשמל שמסופק לרצועת עזה. ישראל מקזזת את עלויות החשמל מכספי המסים שהיא מעבירה מדי חודש לרשות הפלסטינית (כ־40 מיליון שקל בחודש). מחמוד עבאס ביקש שנפחית את החשמל שמועבר לעזה ב־40% ונגבה רק 25 מיליון מהכסף שמועבר אליו.
המשמעות היא כביכול שולית. בחודשים האחרונים "נהנתה" עזה מארבע שעות חשמל ביום. רוב הרצועה לא זכתה להתקלח במים חמים בחורף האחרון. בעקבות החלטת הקבינט, ארבע השעות יופחתו לשלוש שעות ורבע של אספקת חשמל. אבל עכשיו חמאס יכול להאשים את ישראל במצוקה ואם היא תגבר - יוכל גם לשכנע את תושבי עזה בצורך לצאת למלחמה נוספת נגדנו.
צה"ל והשב"כ מבינים היטב את גודל ההימור, ועדיין, בקוצר ראייה משווע, תמכו בפה מלא בהחלטה. ניסיתי לברר עם האנשים שהמליצו לצמצם את החשמל מה התסריט האופטימלי מבחינתם. האם הם סבורים שבעקבות הלחץ חמאס יניח את המפתחות ויזמין את אבו מאזן לחזור לעזה? האם הם מאמינים שלרשות יוכל אי־פעם להיות שוב מעמד ברצועה? הם היו ישרים מספיק כדי להודות שלא. לכל היותר הם מקווים שמישהו אחר יסכים לממן את החשמל.
מאז יום שני נשואות עיני כולם אל האלוף יואב (פולי) מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים, שיציל אותנו מעצמנו ומההחלטה שהוא עצמו קידם. הוא מקיים שיחות טלפון נמרצות עם אירופה ועם הידידים החדשים בעולם הערבי בתקווה שיירתמו לעזור לעזה. אבל גם הוא זוכר איך לאחר צוק איתן התקיימה ועידה שבה הבטיחו עשרות מדינות לתרום 4 מיליארד דולר לשיקום הרצועה. עזה עוד לא ראתה 10% מהכסף הזה.
ההתייצבות של צה"ל והשב"כ לצדו של אבו מאזן נובעת מאינסטינקט מובן: חמאס נתפס כאויב והרשות הפלסטינית כשותפה. בנוסף, הצטרפה לזה עכשיו הרוח החדשה שמנשבת בעולם הערבי נגד חמאס וקטאר, אז מה יותר טבעי מהצטרפות שלנו למחנה הסוני? המחנה הזה ישמח לראות אותנו נלחמים שוב בחמאס ומכים אותם - אלא שמי שישלם בדמו זה אנחנו.
הרשות הפלסטינית היא אכן שותפה במאבק נגד תשתיות חמאס ביהודה ושומרון, כי זה גם אינטרס שלה. אבל היא עדיין, נכון לימים אלה, ממשיכה לשלם קצבאות למשפחות מחבלים. לא ברור לי למה דחוף לנו להגדיל את המימון שלה על חשבון תושבי עזה.
האנשים שבכלוב
בעזה כוננה כבר לפני עשור מדינת חמאס. היא מדינת אויב, וגם לא מוצלחת במיוחד, אבל היא מנהלת שני מיליון בני אדם ומאז צוק איתן היא גם מוכיחה שההנהלה שלה רציונלית. חמאס לא ירה ולו כדור או רקטה אחת כבר כמעט שלוש שנים. בכל אחד מ־49 המקרים של ירי רקטות לעבר ישראל בתקופה הזאת - חמאס פעל נגד היורים. חמאס היה ויהיה אויב מר של ישראל, אבל האינטרס שלו היום הוא לשמר את הריבונות היחידה הקיימת של אחים מוסלמים בעולם הערבי.
רוב הפרשנים בישראל תיארו את מינויו של יחיא סינואר לראש חמאס בעזה כאיתות לכך שהתנועה חוזרת לקו המיליטנטי שלה. סינואר, שחוקריו מתארים אותו כאיש חזק ונבון, מודע לכך שהציפייה ממנו היא שינהג כטרוריסט. מאז נכנס לתפקיד, הוא דווקא מתנהג כמי שחשוב לו להתמצב כמדינאי. אל מול עוינות הולכת וגוברת בעולם הערבי - סינואר מנסה להגיע להסכמות עם העולם הערבי ובראשו מצרים.
בעשור האחרון נוצר שסע עמוק בין עזה ויהודה ושומרון. השסע החברתי־תרבותי היה קיים תמיד, אבל עכשיו התבהר גם עומק השסע הפוליטי, שכבר לא ניתן לאיחוי. איזה אינטרס יש לישראל להתאמץ ולחבר מחדש בין שתי הטריטוריות האלה? האם אנחנו באמת מאמינים שאבו מאזן יכול לייצג את "העם הפלסטיני", ובכלל זה גם את חמאס בעזה?
הבעיה העיקרית, כפי שהיטיב לנסח השר ישראל כץ, היא שאין לישראל אסטרטגיה מול עזה. המנהיגות הישראלית, בחדלות האישים שלה, לא מסוגלת להגדיר מה טיב היחסים שישראל רוצה מול עזה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משרתים אינטרסים זרים. זה לא התחיל בימי נתניהו, אבל הוחרף.
עזה היא כלוב לשני מיליון בני אדם שאנחנו בנינו. אומנם אנחנו לא כובשים את אדמתם, אבל כשהחלטנו שהעזתים לא יוכלו לטוס, להפליג או לנסוע בדרך היבשה לאנשהו - קיבלנו על עצמנו את האחריות להאכיל את האנשים שבכלוב. כל בוקר אנחנו מכניסים אלף משאיות אספקה לעזה: מזון, דלק, מלט (שמופנה בחלקו למנהרות), ברזל (שמופנה בחלקו לרקטות) - למה אנחנו בוחרים לשאת באחריות הזאת? בקרוב לא יהיו מי שתייה בעזה ואז נצטרך גם להשקות שני מיליון בני אדם.
סוף־סוף נאות נתניהו השבוע לאפשר דיון בהצעה שמוביל כץ לבנות נמל בעזה, הצעה שזוכה לתמיכה חד־משמעית מהצבא. יש לה פוטנציאל להרחיק בהרבה את העימות הבא בעזה ולהכתיב פיצול בינה לבין הגדה המערבית, רגע לפני שהאמריקאים נוחתים כאן עם טיוטת הסכם, שכנראה לא תהיה נוחה. שישה משרי הקבינט הביעו תמיכה. נתניהו וליברמן בלמו.
מדוע תומכים שרי הבית היהודי ברעיון? האם הם תומכי חמאס? הרי גם הם רואים את הפוטנציאל הפוליטי האדיר שביצירת פיצול בין הפלסטינים. לישראל אין שום אינטרס לתמוך בחיבור בין עזה ליהודה ושומרון. אין דרך ליישב מדיניות אחת לשתי הטריטוריות האלה. אבל ספק אם למנהיגות הישראלית הנוכחית יש בשלות לקבל החלטה אסטרטגית. יותר נוח להיתלות ברצונותיו של מישהו אחר.
אז בינתיים צפויים לנו שבועות מתוחים מול עזה, בתקווה שמישהו טווה בינתיים את החבל לרדת מעץ ההחלטה האחרונה. אנחנו יכולים להילחם בעזה אחת לשנה, גם מחר בבוקר. הם לא יכריעו אותנו, לא ינצחו אותנו ולהם יכאב יותר. אבל אם ההחלטות שלנו יובילו לעימות נוסף ומיותר השנה - מה נאמר לעשרות המשפחות שיקריבו את בניהן במלחמה הזאת? שהם נפלו כדי לחזק את אבו מאזן?
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10