דויד גרוסמן זכה בפרס יוקרתי. אני מאושר בשבילו, מעריך את כתיבתו ובעיקר מקנא בו. ועל שום מה הקנאה? על שיכול אדם מוכשר כמותו לדחות סיפוקים, לבטא את עצמו, להתחבט בינו ובינו על כל מילה שכתב, להגיה את הטקסט הגמור שוב ושוב עד כדי סיום ליצירת מופת.
אני אף פעם לא אהיה סופר. א. כי אין בי הכישורים לכך; ב. אין בי סבלנות לבצע הגהה אחת על שורה, בטח לא על 200 שורות שכתבתי. אני פשוט מקיא את המילים מתוכי וזהו; ג. לשמוע ולקרוא את כל מילות החנופה של דיירי אגם הדרעק מהשלטון והאופוזיציה, זה באמת עונש כבד מדי.
לא ידוע אם שרת התרבות כבר מצאה את הזמן להתקשר ולברך את גרוסמן. ואם כן, צריך לקוות שהג'ינג'י בלע רוק והתגבר. הרי בסך הכל הוא שמאלני מאוס, שאומנם נתן בן למדינה, אבל לא עשה כלום בשבילה.
לא שאלתי את גרוסמן אף פעם, במעט השיחות הרדיופוניות שקיימתי איתו, עד כמה הוא משוחח במוחו עם בנו (שנפל במלחמת לבנון השנייה) על מה שקורה כאן. על המחיר הכבד ביותר שמשלם אדם, כדי שלא יהיה כאן שום שינוי לטובה. אולי פעם אאזור את האומץ לשאול אותו, אולי.
# # #
החופש הגדול בפתח, וכיפוש מתחילה בהפקות קטנות וגדולות. קודם כל קייטנות לצדיק שלנו. אז על אף ההבטחות של מוישה כחלון בכל שלט בעיר, שלפיהן אני גם נטו משפחה, עוד לא ראיתי ממנו לירה סורית דפוקה, וגם לא אראה. הוא הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. אז נממן לילד קייטנה בגן, ועוד קייטנה פרטית לאחריה, כי כיפוש חייבת לשלם עבור הזכות לעבוד. ואחרי שתי הקייטנות תהיה לו בייביסיטר עד תחילת שנת הלימודים. והכל תשלומים נטו כפי שהבטיח כחלון. הוא לא ייתן לנו גרוש, ואנחנו נשלם הכל. יופי של שיטה, הוא מאוד חברתי האיש הזה.
אבל בסדר, התרגלתי, רק שהאישה באה עם איזה רעיון, שאולי נצטרף לחברים שלה, שמקימים מאהל באזור מכמורת.
"מאמי, זה יהיה מאוד טוב לילד, להיות קצת בטבע. וזה אזור קסום".
אכן קסום, חיים שלי בלב, אבל אני כבר ראיתי כל בת יענה וכל אלפקה עם הבנות כשהיו בגילו, אני כבר לא בקטע של אזורים קסומים. חוץ מזה, מתי את בדיוק חשבת על זה? ידעת שיש אליפות העולם בשחייה בהונגריה ביולי ואליפות עולם באתלטיקה בלונדון באוגוסט? אני לא פנוי. תהיה טלוויזיה באוהל? יהיה מזגן?
"אולי מספיק עם השטויות שלך? תמיד קורה משהו בספורט בעולם. אז אתה רוצה שאנהל את חיי לפי האירועים האלו?"
קודם כל, כן, כי אנחנו חיים מזה, ואני גם אוהב את זה. אני מציע שתיסעו אתם, ואני אבוא לבקר כל יום. זה רק 40 דקות מהבית, ואני מוכן לשלם מחיר. אני גם לא טוב בשינה בטבע וצריך מים זורמים. נו, את מכירה אותי, למה את מציקה לי?
"הילד רוצה שתבוא, הוא שאל אותי: אבא יבוא? והבטחתי לו שתבוא. תראה לו איך מדליקים מדורה, איך דגים, הוא יהיה מאושר".
אני מעדיף לקנות דגים, והמקסימום שאעשה זה לקנות אותם בג'סר א־זרקא. ואם הייתי יודע להדליק אש, הייתי הולך ל"הישרדות". רדי ממני. אני קוצב לכם שעת ביקור יומית. חשוב שהילד ידע שאבא עובד, אני לא חרדי, את מבינה את זה? ונגמר הקטיף, הכסף לא נופל מהעצים.
"בסדר. אני מודיעה להם שאנחנו מצטרפים, תחשוב על זה".
כיפוש, סביר להניח שתהיה כאן איזו מלחמונת בקיץ, ואני לא ממליץ להתרחק מהבית. את יודעת שיש חקירות נגד ביבי, חיים כץ ואריה דרעי. אין כמו טילים כדי לעצור את החקירות האלה. הבנת את זה?
"אתה סתם חרדתי. לא יהיה כלום, אני מבטיחה לך".
בסדר, רשמתי שהבטחת.
אבל אחרי שכיפוש הבטיחה לי - מה בדיוק יקרה בעזה כאשר תפרוץ מגיפה? אין מים, אין חשמל, אין מערכת ביוב סבירה. מה חושבים כאן בקולקציית האפסים? מה, אנחנו בלפלנד? עזה כל כך רחוקה מכאן? הזיהום לא יחצה את הגבול? אולי הם יודעים שלא. וגם אם כן, יהיה דוח של מבקר המדינה, לא משהו רציני. הם יגידו שהמבקר שמאלני, ונאמין להם, כי אין ברירה.
# # #
בעוד אני מתרגש מהגרלת דיור למשתכן, כאילו אני משתתף (ואני לא), התברר שמגרילים כאן אוויר. 15 אלף זוכים מאושרים ייאלצו להמתין שיהיה היתר בנייה לדירות שלהם. זה עניין פעוט של שנה־שנתיים עד שלוש־ארבע שנים, לא סופי ולא יותר. אבל יהיה להם כרטיס זוכה בהגרלה, וזה נחמד, כי כחלון אמר שזו מהפכה, ואנחנו חולים על מהפכנים של פארש.
מעניין שלא שמענו אותו את הקוסם מכולנו אומר משהו רלוונטי על קצבת הנכים. זה יפה שכל הכלכלנים וכל הוועדות קבעו שנכה יכול לחיות מעוד 400 שקלים תוספת לקצבה הקיימת. איך הם הגיעו למספר הזה? למה לא 520? למה לא 367? איך דווקא 400? הבן אדם מדבר עם עיוורים ברדיו, ושומע שאין להם כסף לממן אוכל לכלב הנחייה, ואם נפל להם המקל בבית, הם זקוקים לשעה וחצי כדי לחפש אותו, אבל אומרים להם: תסתדרו.
לא פתחתי ווייז ביום שלישי ונקלעתי לתחילת הפגנת הנכים בתל אביב, בדרך אל הרדיו. כאשר אני נקלע להפגנות של חרדים בכביש 4, שמוחים על הרצון המטופש לגייס את העלוקות האלה לצבא, אני נתקף בחמת זעם רצחנית, שמלווה ברצון לצאת מהרכב ולחבר כמה ראשים של המפגינים ביחד. אבל אני נדרש להבליג, כי השוטרים מזהירים את הנהגים: מי שיוצא מהרכב, נעצר. דיר באלאק.
בהפגנת הנכים ישבתי ברכב וצפיתי בהם נאבקים על כסף למחיה. ובאמת שנעצבתי. כי מה בסך הכל רוצה אדם עובד, שמשלם מסים בעל כורחו? שיהיה שימוש נכון בכספו, כולל תמיכה באלו שאינם יכולים לעזור לעצמם. וכלום לא קורה, הרבה שנים כלום לא קורה.
אנחנו חברה ששונאת חלשים: נכים, עניים וקשישים, בעיקר ניצולי שואה. אנחנו כחברה מתעבים אותם, מאיפה הם באו לנו פתאום? מה פתאום הם דורשים שיסייעו להם?
לא ראיתי בהפגנה את שר הרווחה חיים כץ. אולי הייתה לו פגישה חשובה עם פרקליטיו לצורך החקירות שלו. אולי הייתה לו פגישה חשובה עם הבייס שלו בתעשייה האווירית, בכל זאת, פוליטיקה, רבותי, הוא חי מזה. ואיפה כחלון? יש לו כאלה פתרונות יצירתיים למשבר הדיור, בעיקר פתרונות לעוד ארבע־חמש שנים, אז אין לו כמה לירות לנכים? אולי נכים זה לא מספיק סקסי למסיבות עיתונאים? אולי קצבאות הנכים הן לא מסר טוב בשלטי חוצות כמו "נטו משפחה"?
ואיפה רה"מ נתניהו? הוא מצטלם עם טייסת חרדית, אם לארבעה ילדים. זה שוס של קירוב לבבות. טייסת חרדית, שלמדה לטוס באמריקע והנה עכשיו היא מטיסה את רה"מ ורעייתו הקיסרית. מה אנחנו רוצים ממנו שיתערב בקצבאות הנכים ויצטלם איתם? זה ממש לא נראה טוב. עדיף להיעלם לסלוניקי, ובואו נקווה באמת שהמסכנים האלה יסכימו לקחת 400 שקלים וייפלו לנו מהמשקוף של העין.
בואו נקווה באמת שהנכים ישביתו כאן את המדינה. שיסתמו את כל כבישי הארץ, בעיקר את אלו שמובילים לנתב"ג; שימלאו את כל משרדי הממשלה השונים, וימנעו כל אפשרות לעבודה של כל המנגנון, שמשוכנע שהם יכולים לחיות מ־2,342 שקלים + 400 שקלים - מחיר של ארוחת ערב שגרתית שבה מארח איש עסקים את אחד מחברי קולקציית האפסים שמנהלת אותנו. ארוחת ערב לא ממש יקרה, ומהנכים מבקשים שיחיו מהכסף הזה חודש שלם. לומר שאנחנו ארץ אוכלת יושביה, זה לתת לנו, הציבור, לצאת בזול מהמצב.
"ערכי העם היהודי", זועקת הבדיחה העצובה הזאת שממונה כאן על תרבות וספורט. ערכי העם היהודי לא מדגישים סיוע לנצרך, לנזקק, למוגבל? כנראה לא. לא בזמן הזה, שבו איבדנו צלם אנוש מינימלי.
# # #
במקביל למאבק הנכים, נמשך מאבקם של ילדים חולי סרטן תושבי ירושלים להקמת מחלקה המטו־אונקולוגית בשערי צדק. איך אמר הבוס של ליצמן, אדון ביבי, לבאבצ'ק: "אתה המנכ"ל הטוב ביותר של השר הטוב ביותר". הוא התכוון אולי למאבק של יצרני סיגריות לשכנע את ליצמן לתת להם הקלות. אבל אדון ליצמן שומר על פרופ' רוטשטיין ועל האגו של פרופ' רוטשטיין בעיקר.
השלטון אוהב את כולם בריאים ומייצרים כסף למסים, לכסף קואליציוני. כמה מילים הושחתו כאן על תאגיד השידור הציבורי? מיליארדים של מילים, אולי מאות מיליארדים. רק בכסף זה יעלה 15 מיליארד בעשר שנים, לכל הפחות. אבל על הילדים החולים האונקולוגים? מילה אני לא שומע. אין ביבי, אין כחלון, אין דוד ביטן, אין מירי רגב, אפילו גלעד ארדן לא מצא שם חשד לפיגוע.
להקשיב להורים של החולים זה קורע את הנשמה. לא מבין איך הם לא מעלים את הרף במאבק. איך הם לא עוברים לגור במשרד הבריאות, בתוך לשכת השר מטר מבאבצ'ק. להיות שם 24 שעות ולא לזוז, עד שיימצא פתרון הולם. אף אחד לא יסייע להם להגן על ילדיהם, הציבור כאן אדיש עד שמגיע אסון לפתח ביתו.
דיירי אגם הדרעק לא יכולים להפיק מהילדים החולים שום רווח פוליטי, אז הם לא מעניינים אותם. שביתת שבת אלימה היא הפתרון היחיד. הם לבד במלחמה הזאת, מול המנגנון המסואב, שמפקיד את ילדיהם. יועצי תקשורת לא יעזרו כאן, הם עוזרים רק לחשבון הבנק שלהם, היועצים האלה. מחר באבצ'ק או רוטשטיין ישלמו יותר, אז הם מחליפים לקוח כהרף עין, בלי לחשוב בכלל.
# # #
וואו, איזה יופי, בדיוק עכשיו פשטה המשטרה על משרדי הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", כדי להחרים מסמכים חשובים של אהוד אולמרט. המשטרה של רוני אלשיך מדהימה באיכותה. אפס הצלחות בפענוח מעשי רצח במגזר הערבי, אבל אלפי צווי איסור פרסום. רוני, שהגיע מהשב"כ, לא היה מפרסם גם את רצח רבין, אם רק ביהמ"ש היה נעתר לבקשה. אבל אז הוא עוד לא היה הבוס.
מינויו למפכ"ל הוא אחת מההצלחות הגדולות של רה"מ נתניהו. תארו לכם שהיה ראש השב"כ? איזה אסון זה היה יכול להיות? אבל באמת קשה להבין את איוב קרא, איך כשר ממונה על תקשורת הוא מתחפש לארדואן ומאפשר פשיטות על עיתונים? אני מנצל את הבמה כדי להודיע לשר קרא שגם אני נושא עמי מסמכים מסווגים, רק שהם לא במחשבים בבית - אלא בחלחולת. אז אם המשטרה של אלשיך מאוד מעוניינת בחומרים האלה, שיצרפו לצח"מ הזה פרוקטולוג, ושיהיו עדינים איתי. הרי מותר לאדם לשמור על חיסיון, כבר לא?
# # #
הו, כיפוש, טוב שבאת, אני בדיוק לומד את החומר על חוק הלאום של ביבי ורוצה שתממני לי שלט בד על המרפסת: "לא שם ז'". אכפת לך?
"כן. אכפת לי מאוד, ואני לא עושה את זה".
סליחה, זה שם הספר של דן בן־אמוץ, אז למה לא?
"כי אני לא רוצה מלחמות, ואין לי כוח אליך. קראתי מה שכתבת, לדעתי, אתה יורד מהפסים. אין דבר אחד במדינה שאתה לא נכנס בו, אולי מספיק כבר?" יואו אין לך דם בגוף ולא בושה על הפרצוף. מה עשיתי? כתבתי שקרים? רק הבעתי דעה על מה שקורה כאן. מה נסגר איתך?
"אתה לא מוצא שום דבר טוב. הכל אצלך זה רע. אתה לא יכול למצוא משהו טוב כאן?"
אני ממש מנסה, נשבע לך, אבל לא מוצא משהו שהשלטון עושה בשבילי או בשביל מה שחשוב לי. מה אני בסך הכל רוצה? שנבחר ציבור יהיה קשוב גם לשוליים של הציבור?
"בסדר, אין לי כוח אליך. הודעת בעבודה שלא תהיה שבוע במהלך יולי? אתה זוכר את מכמורת?"
כן, ניסיתי, אבל הם אמרו שזה בלתי אפשרי ביולי. שאלו אם אפשר לדחות את זה לחגים.
"טוב, אני מבינה שלא ביררת בכלל, אז אני אטפל בזה".
רגע, רגע, לפני שאת מטפלת, ביררת שם במכמורת הזה, אם יש שם חדרים להשכרה בשבילי? את יודעת, עם מקלחת וטלוויזיה. את תהיי באוהל עם הילד, אני אהיה ליד.
"איזה מין טבע זה בדיוק שתהיה במלון? אז בשביל מה לנסוע? אפשר להישאר בבית ולנסוע לבקר שם".
זהו, ידעתי שבסוף תגיעי למסקנה שלי. מה רע בבית? ים זה לאנשים שאוהבים לסבול, אני לא ביניהם. איני אוהב חברה, טוב לי במזגן שלי. בואי ניסע ללונדון, לא יותר עדיף? אני משוכנע שגם יותר זול. את יודעת שאני נגד תיירות פנים ארצית. אני בעד לבזבז כסף בחוץ, לא כאן.
"איך אתה אוהב להשבית שמחות. מה כבר ביקשתי ממך? כמה ימים עם הילד בים, כבר הרסת לי את כל הכיף".
טוב, בסדר, שכנעת אותי. נוסעים למכמורת, רק תיתני לי לקטר חופשי, ואל תיקחי לי את הטלפון.
"יששש. תמיד ידעתי שיש בך משהו טוב".
חכי, עוד לא נסענו. את בטח תתחרטי על הרגע שיצאנו לטבע.