1. דילמת עזה 
הקבינט התכנס השבוע לדיון בבעיית עזה. ישראל, שלא באשמתה, נקלעה בסיפור הזה למלכוד מגוחך. מצד אחד, המצב ההומניטרי ברצועה מתדרדר במהירות ועלול לגרור את חמאס להתפוצץ בסגנון 2014. מצד שני, אם ישראל "תספוג" את העונש שהשית אבו מאזן על "אחיו" ברצועה, ותמשיך לספק חשמל כרגיל, ייווצר מצב שבו אוצר המדינה מממן את ייצור הרקטות וחפירת מנהרות הטרור בידי חמאס ברצועה. במילים אחרות, תושבי שדרות והקיבוצים ישלמו עבור הקסאמים שנופלים להם על הראש. ברור שאסור לתת לזה לקרות. ולהיכנס לסבב נוסף בקיץ, מותר? זו דילמה מורכבת, שקשה לצאת ממנה טוב. ישראל צריכה ליצור רושם שהיא אכן פועלת להקלת המצב בעזה מצד אחד, אבל לא לממן את תעשיית הנשק של חמאס מצד שני.
במהלך הדיון התרחשה הפתעה. שר התחבורה ישראל כץ, אבי רעיון האי המלאכותי מול עזה, ביקש להקרין סרטון הדמיה. כץ, שהוא גם השר לענייני מודיעין, פעל בערמומיות של סוכן מוסד. הוא ארגן את הקרנת הסרטון בשקט, כדי לא להעיר קנאים מרבצם, וכשהציג את עמדתו בדיון ביקש רגע להקרין משהו. "תוכנית האי־פרדות" של שר התחבורה והמודיעין הומחשה על פני סרטון באורך של כ־2 דקות וחצי. קצר, משכנע, מנומק. אם הייתה מתקיימת הצבעה חשאית בין יושבי הישיבה על יוזמת האי, כמעט כולם היו מצביעים "בעד". אולי חוץ מאחד. 

האחד הוא ראש הממשלה נתניהו. הסרטון תפס אותו בהפתעה. לו ידע, נתניהו לא היה נותן לזה לקרות. אמורה להיות לו בלעדיות על סרטונים בקבינט. מיד עם התחלת הסרטון, הוא התחיל לזוע באי־נוחות על כיסאו. "נו, טוב, כל אחד יכול להכין סרטונים", אמר. ואחר כך הוסיף: "טוב, זה בכלל רעיון של תשובה". השר כץ לא נשאר חייב והסביר לראש הממשלה שיצחק תשובה דיבר על אי מול תל אביב בראייה כלכלית ואילו הוא מציג תוכנית לאי מול עזה, בראייה ביטחונית גיאופוליטית. אבל זה לא נגמר. למשמע מוזיקת הרקע שליוותה את הסרטון, הפטיר נתניהו ש"זו בכלל מוזיקה של הליכוד". כץ חייך. ואז הגיע השיא: "שמעון פרס בא אלי על האי הזה כבר לפני כמה שנים", ניסה נתניהו שוב. "זה אני שלחתי אותו אליך כשהיה נשיא", ענה כץ.

נתניהו וישראל כץ. האמבוש נגד ראש הממשלה קיבל מימדים מדאיגים. צילום: פלאש 90
האמבוש נגד נתניהו קיבל ממדים מדאיגים כשהתברר שרוב השרים הנוכחים בחדר תומכים. השר שטייניץ הביע התלהבות. גם גלנט. גם בנט. איך לא? מדובר באמת ברעיון טוב, שיוריד מעל כתפיה של ישראל את נטל ההוכחה באשר למשבר ההומניטרי בעזה, כמעט בלי נגזרות שליליות. אבל פרויקט האי המלאכותי עם הנמל מול עזה (4.5 ק"מ מהחוף) הוא טוב מדי. ככזה, ברור שהמערכת תדחה אותו. גם בקרב אנשי הצבא שנכחו בחדר, היה נמצא רוב לו היו נדרשים להצביע. יש כאלה שסבורים שבצה"ל זה היה עובר פה אחד. השב"כ תומך. ראש אמ"ן, מתאם הפעולות בשטחים, ראש אמ"ן. כל אלה מבינים את המצב ויודעים שצריך לעשות משהו. אבל ביבי נגד, וגם ליברמן נגד, בעיקר כי הוא עכשיו עם ביבי. למה? בגלל הקרדיט. בשתיים וחצי הדקות שבהן הוקרן הסרטון, ניסה נתניהו להעביר את הקרדיט על האי האומלל הזה ליצחק תשובה, שמעון פרס או אפילו הליכוד. העיקר לא ישראל כץ. 
הסיפור הזה ממחיש לאיזה שפל מדרגה הגיעו רמת ואיכות קבלת ההחלטות בישראל. גורמים שנחשפו לדיון הקבינט הזה אמרו לי השבוע שלא רק שלא הייתה או תהיה שום הצבעה על סיפור האי, אין ולא היה דיון רציני בנושא הזה. "לו היה לפחות דיון מסודר שבו תוצג יוזמת האי ויתקיים עליה דיון אסטרטגי", אמר פקיד בכיר בירושלים (שאינו חבר בקבינט), "אבל בגלל שמי שחתום על האי הזה הוא כץ, נתניהו פשוט מתעלם מהסיפור". הוא נלחם על האי הזה עם ישראל כץ, כאילו זה איוו ג'ימה. העיקר לתקוע את הדגל.
מה יקרה אחרי הפיצוץ הבא בעזה? יהיו עשרות ואולי מאות הרוגים ויהיה, שוב, דוח של מבקר מדינה ותעלה, שוב, הסוגיה מדוע לא היו דיונים בקבינט. מכיוון שאת המנהרות מיצינו, תעלה בוודאי סוגיית האי. למה ישראל לא יזמה פעילות שתקל על האוכלוסייה בעזה ותייצר תמריצים חיוביים שיבלמו את ההתדרדרות. האי הזה לא אמור לעלות לנו שקל, לא אמור לסייע לחמאס מבחינה ביטחונית, כן אמור לספק לתושבי עזה חמצן כלכלי שיאפשר להם להתקיים בסוג של כבוד. מה יגיד אז נתניהו? שהיה דיון על האי. בטח שהיה. הוא יסרוק את הפרוטוקולים וימצא את הדיון שמתואר כאן, כדי לסלף באמצעותו את המציאות, הפשוטה הזו: לא היה דיון על האי, לא יהיה דיון על האי, כי לרוע מזלו של האי, השר הלא נכון דוחף אותו. כך זה התנהל, כך זה מתנהל, וכך זה כנראה יתנהל. 
 
עצה לסיום לליברמן: אל תגרור את שרי הקבינט לפוליגרף על ההדלפה הזו. להערכתי, כולם יעברו חלק.
2. חמאס 2.0
מילה נוספת על חמאס: הארגון נמצא בשפל החמור שלו מאז ומעולם. הכל סוגר עליו, מכל הכיוונים. על הרקע הזה פורסם לאחרונה "מסמך המדיניות" החדש של חמאס ובו, בפעם הראשונה, לא נכללה הדרישה למחיקת ישראל מהמפה. בדרג הפוליטי בישראל אף אחד לא שיווה חשיבות מיוחדת לעניין הזה, כי בסוף כל הערבים אותו הדבר. אבל בין דרגי המקצוע העוסקים במעקב אחר חמאס, יש בו התעניינות רבה. 
ההערכה המודיעינית המעודכנת בנושא מרתקת: בחמאס קורה משהו. יש שם תהליך זוחל, כמעט בלתי נראה, של ניסיון להתנתק ממחנה המטורפים ולהתקרב למחנה השפויים. מסמך המדיניות החדש מטשטש את החיבור של חמאס לאחים המוסלמים, מתנתק מהג'יהאד העולמי, מדבר על גבולות 67' כבסיס להקמת מדינה פלסטינית עצמאית (שבירתה ירושלים). 
השמאלנים יכולים להירגע: חמאס לא מתגייר, מנהיגיו לא מתקפלים, מטרותיו לא משתנות, והוא לא מתכוון להכיר בישראל. אבל מצד שני, הארגון חותר לרלוונטיות. המסמך החדש מיועד בעיקר פנימה. זו התכתבות עם העם הפלסטיני, ולא עם ישראל. חמאס מבין שהמשך היאחזות בהצהרות הישנות ימיט עליו כיליון. כתנועה עממית, הוא מחפש דרכים ללבם של ההמונים ומבין שהדרך הקודמת נבלמה. לפחות למראית עין. זה לא שינוי אסטרטגי, אלא טקטי, המשקף את המאמץ של חמאס להתחבר למרחב ולצאת מהבידוד. זה לא אומר שמחר אפשר לפצוח בהידברות עם חמאס. זה כן אומר, שכדאי לעקוב.
3. רוחות של שינוי
אירוע דומה, בעצימות גבוהה בהרבה, מתרחש באיראן. נתונים שהגיעו למערב ונחשפו אתמול ב"מעריב" מוכיחים שהמהפכה האסלאמית בתצורתה השמרנית, איבדה את העם. מעבר להישג המרשים של רוחאני, שהגדיל את כוחו יחסית לבחירות הקודמות ב־7%, אף על פי שהתמודד מול מועמד שנתמך בידי "המנהיג הרוחני" חמנאי, יש התפתחות נוספת: בבחירות המקומיות לעיריות ולמועצות, חל סחף אדיר לכיוון מחנה הרפורמיסטים. בטהרן, אספהן ומשהד, הערים הגדולות, גרפו המועמדים הרפורמיסטים 100% מהקולות. בבחירות הקודמות הם קיבלו שם 42%, 4% ו־0% בהתאמה. המועמדים השמרנים נמחצו לחלוטין.
זוהי הצבעת אמון גורפת במדיניות של רוחאני, שמתנגשת בימים אלה עם המשך מדיניות ההתפשטות של חמנאי והגנרלים של משמרות המהפכה, בראשות קאסם סולימאני. זה לא אומר שהאיראנים ייצאו מחר לרחובות, יפילו את כוהני הדת וייסדו דמוקרטיה ליברלית. ממש לא. זה כן אומר שהאיראנים רוצים לשנות כיוון. הם מאסו ב"הפצת המהפכה", הם לא רוצים להקיז דם בלבנון, סוריה או תימן, הם רוצים להשקיע בעצמם, בכלכלה, בחינוך ובתשתיות, ולא במימון חיזבאללה, חמאס והטרור. מדובר במתח בין שני קטבים שונים באותה מהפכה, שמייצר התנגשות מרתקת. רובה של ההתנגשות הזו מתקיים מתחת לרדאר. הבחירות שנערכו לפני כחודש, מאפשרות לנו הצצה לדרמה האיראנית הזו.
בניתוחי מודיעין שונים על המתרחש באיראן, נאמרים הדברים הבאים: זהו ויכוח בין השמרנים שחוששים כי אם יתגמשו, יאבדו שליטה על המצב, לבין הרפורמיסטים שאומרים שאם לא יתגמשו, יאבדו שליטה על המצב, יתפוררו ויחטפו מכות כואבות מבחוץ. בתרגום למעשים, מדובר גם בוויכוח על המשך הפעלת הכוח האיראני ברחבי המזרח התיכון. סולימאני, בגיבוי המנהיג העליון, דוחף להמשיך בכל הכוח את הפצת המהפכה. רוחאני, בגיבוי ההמונים, דורש להירגע. הוא רוצה לחייך למערב. מעניינת אותו איראן, יותר מהמהפכה. ושוב, אסור להתבלבל: גם רוחאני הוא איש המהפכה. הוא אבי תוכנית הגרעין. אבל הוא מבין את העולם החדש ומכיר במגבלות הכוח. הוא יודע שאם המהפכה תמשיך להתעקש, בסוף יגיע יום שבו ההמונים יעיפו אותה.

רוחאני מצביע בבחירות האחרונות באיראן. צילום: רויטרס
באיראן יש "מגמות עומק של שינוי", בלשון המומחים. כרגע, המגמות הללו מתמרנות בתוך גבולות הגזרה וכללי המשחק של המהפכה. לא בטוח שזה יישאר ככה לאורך זמן. המהפכה מתקשה מאוד לבלום את המגמות הללו. הכלים הכוחניים, ובעיקר הבסיג', כבר אינם זמינים כבעבר. היום קשה יותר להשתולל ברחובות ולהטיל טרור על אזרחים. כרגע המשטר מסתפק בנתינת האפשרות ל"שחרור קיטור". בעיקר בערים הגדולות, שבהן מרוכזים הליברלים. יש מסיבות, יש סמים, יש חיי תרבות מחתרתיים שבהם נשים מעיזות להסתובב מאופרות וללא כיסוי ראש. אין אכיפה ממשית. אז הקיטור משתחרר, אבל הבעיה לא תחלוף מאליה. התהליך מרתק.
יש לו גם השלכות עלינו. אחרי הביקורת הקטלנית שנמתחה בישראל על הסכם הגרעין, אי אפשר להכחיש שהוא העניק לנו מרחב של 10 עד 15 שנה שבו אפשר להשיג הישגים חשובים. כרגע האיום הממשי הנשקף מאיראן הוא היכולת הטכנולוגית שלה בתחום ייצור נשק. האיראנים יודעים לייצר טילים עם ראשי קרב כבדים ודיוק מרבי. זהו איום אסטרטגי. הם גם מנסים להקים פלטפורמות ייצור כאלה בלבנון ובתימן, כדי לעקוף את ההפצצות המיוחסות לישראל שגודעות את קווי האספקה מדמשק. 
האיום הטכנולוגי הזה, יחד עם ההתפשטות הטריטוריאלית לכיוון רצף שיעי מהמפרץ הפרסי לים התיכון ולים סוף, צריכים להעסיק את ישראל 24/7. במערכת הביטחון יש לא מעט בכירים המנסים לדחוק בדרג המדיני, קרי בראש הממשלה, לשנות כיוון. להפנות את כל האנרגיה האפשרית לטיפול בתחומים הללו. הגרעין בהקפאה, הוא יכול לחכות. צריך לגייס את הנשיא טראמפ למשימה, להפעיל לחץ בינלאומי, להקים מחסומים, לייצר קואליציה. חלק מהדברים האלה כבר בביצוע, אבל הרוב ממתין עדיין להכרעה. היא מתבקשת. איראן משתנה, זה הזמן למדיניות ברורה של מקל וגזר, להבנת האיומים הקונבנציונליים וטיפול ממוקד בהם.
4. כחלון נטו 
אדם אחד במערכת הפוליטית נהנה מכל רגע. זהו שר האוצר משה כחלון. עוד לא נולד מי שימחק לו את החיוך מהפנים. בשבוע שעבר הוא עלה עם קמפיין החוצות ("נטו כחלון"), השבוע הוא יצא עם הגרלת עשרות אלפי דירות. אחרי שלמד מהניסיון, הוא מנצל את נסיעותיו התכופות של נתניהו כדי להשיק את יוזמותיו. משרד האוצר עובד כמו המוסד. בתחבולות תעשה לך מלחמה. בכל פעם שנתניהו ממצמץ, כחלון קופץ. כך הצליח לצאת עם "משפחה נטו" בלי ביבי חולצה אפורה שנדחף לתוך הפריים הטלוויזיוני, והשבוע המתין לנסיעה נוספת של ביבי כדי לצאת עם ההגרלה הגדולה. שר האוצר מיטיב עם העם כאילו אנחנו בקמפיין בחירות. מה הוא יודע שאנחנו לא?
כנראה לא הרבה. הוא בסך הכל הפיק את לקחי תאגיד השידור. "כשביבי רצה לגרור אותנו לבחירות על הקשקוש הזה של התאגיד, הבנתי את הפרינציפ", אמר כחלון השבוע למי שאמר, "הבנתי שאין כאן היגיון ושהכל יכול לקרות בכל רגע, אז יאללה בלגן. במקום בלי היגיון אתה צריך להיות מוכן כל הזמן. אז כן, אני בבחירות. מוכן. אני כבר לא אתפס לא מוכן בגלגול הזה. רוצים בחירות? בבקשה. הקמפיין התחיל מזמן".

כחלון. עומד לפטר את השר גלנט. צילום: אבשלום ששוני
כחלון יפטר בקרוב את השר יואב גלנט. הוא יודע את זה, גלנט יודע את זה, מחכים לעיתוי המתאים. ההידברות ביניהם נגמרה. גם השליחים שאצו־רצו ביניהם איבדו עניין. יש לי, אומר כחלון, עוד כמה דברים לסגור לפני זה. וחוץ מזה, ישנה התסבוכת שאליה נקלעה הליכוד השבוע בנושא הנכים. גם כאן, כחלון בעיקר נהנה. מבחינתו, הליכוד הרוויחה את הפארסה הזו ביושר. "הם חושבים שהם המציאו את הגלגל", אמר השבוע למי שאמר, "הסכמתי להקציב 4 וחצי מיליארד שקל לנכים. להוסיף להם 50% לתקציב הגלובלי. זה דבר ענק. אבל החבר'ה בליכוד רצו לריב על הקרדיט. הם חשבו שהם יודעים יותר טוב. הם רצו להיות אלה שיחלקו. נו, ומה יצא להם מזה? במקום לאמץ את הפתרון ל־20 שנה שנתתי, הם רצו לגזור קופון. גם עכשיו אני מציע להם: תחזירו לי את זה, ואני אטפל בזה". 
כחלון נהנה במשרד האוצר הנאה גדולה. שלא ייגמר לעולם. כתבה מחמיאה שפורסמה על אודותיו השבוע ב"לה פיגארו" הצרפתי, הסתיימה במשפט הבא: "כל אלה הן תוכניות המתאימות לראש ממשלה, גם אם השאיפה שלו, לטענתו, היא להיות שר האוצר". נדמה לי, שהוא כבר לא נשבע שיסתפק במשרד האוצר. כחלון בודק את עצמו בסקרים גם בהקשר הזה. עם האוכל, בא התיאבון.
5. דפוס אולמרט 
אתמול פשטה המשטרה על מערכת הוצאת "ידיעות אחרונות", העתיקה מחשבים ואספה מסמכים. במקביל, בוצעו פשיטות על בתיהם של עורכים וכותבים. כדי לבצע פעולה כזו, נדרשת הסכמה והנחיה מפורשת של היועץ המשפטי לממשלה. העניין הזה מעורר תהיות קשות. זה נראה בעיקר כמו סרט רע.
כל הסימנים מעידים על כך שמשהו יסודי רקוב בממלכה של אביחי מנדלבליט. משהו שגורם להתמוססות מסכת החקירות נגד בנימין נתניהו, להשהיית כתב האישום התלוי מעל הגברת נתניהו (מעל שנה ממתינה המלצת המשטרה להחלטה), לעיכובים ולמגבלות שהטיל היועץ על חוקריו של ראש הממשלה לאורך חודשי החקירה השונים. מול אלה, הטיפול באהוד אולמרט, שכבר הורשע, נחבש בבית האסורים וריצה את רוב עונשו. כל זה קורה דקה לפני הדיון בבקשה לקיצור מאסרו של ראש הממשלה לשעבר בשליש. וכל זה בגלל ספר שאולמרט מעז לכתוב בעודו במאסר.

אהוד אולמרט. צילום: פלאש 90

 
בעיקרון, אולמרט יכול להתלונן בעיקר על עצמו. במקומו, לא הייתי זז מילימטר מיותר במהלך המאסר והייתי מקיים את כל המחויבויות והסיכומים שהושגו מול השב"ס ומלמ"ב קלה כחמורה. אבל אולמרט, כידוע, יודע יותר טוב מכולם מה טוב לו. דפוס ההתנהגות הזה סיבך אותו אין ספור פעמים במהלך הקריירה, ובסוף גם הביא עליו את קצו הפוליטי, אבל בגילו לא משתנים. אחרי שאמרנו את כל זה, חובה לטפל גם בפרקליטות ובממונים עליה (ה"ה מנדלבליט ושי ניצן). לא מזמן פורסמו קלטות לוהטות שבהן מספר ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, לשני עיתונאים שכתבו מפיו ספר, סודות צבאיים וסודות מדינה. הפרקליטות החליטה שהדבר לא מצדיק חקירה. הוגש בג"ץ בעניין, ונזרק מכל המדרגות. המדינה התנגדה לחקור. כנראה שבצדק. 
בשנת 2000 חשף מוטי גילת ב"ידיעות" את פרשת "נתניהו והמסמכים האסורים". גם הפעם, ראש הממשלה לשעבר נתפס עם מסמכים סודיים ביותר, חלקם קשור לעמימות הגרעינית, ואפילו טס איתם לחו"ל. גם הפעם, התיק נסגר ללא חקירה. והנה, כשמדובר באולמרט, מתחילה השתוללות שכוללת פשיטה על עיתונים ועיתונאים (גילוי נאות: אני מאמין שבמחשב שהועתק בהוצאת "ידיעות" נמצאת גם טיוטה של ספר פרי עטי, אבל שם אין סודות). זוהי, לטעמי, שערורייה בלתי נסבלת. איזונים ובלמים אני כבר לא מחפש בפרקליטות. עכשיו, נדמה לי שאבדה גם הבושה.
6. בכיכר ציון ייסדתי
באוגוסט ימלאו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבזל, שווייץ. בשקט, תחת מעטה כבד של חשאיות, עובדים במשרד ראש הממשלה על מיזם ראווה ענק לכבוד האירוע: טקס בינלאומי נוצץ שישחזר את האירוע, שבו בעצם נולדה הציונית המודרנית. הנושא בטיפולו הישיר של מזכיר הממשלה צחי ברוורמן ומוטל עליו איפול כבד. ככל הידוע ביקר ברוורמן בשווייץ לפחות פעם אחת, והוא מנהל מו"מ עם ממשלת שווייץ. 
התוכנית המקורית הייתה לערוך אירוע ענק בהשתתפות מנהיגי אירופה ובחסות ראש הממשלה (ורעייתו). האירוע אמור היה להתקיים בהיכל הקזינו של בזל (אבל התברר שהוא בשיפוצים). עלות התוכנית נאמדה ב־12 מיליון פרנקים שווייצריים, אבל התנגדויות שונות הביאו לגניזתה. עכשיו עובדים על התוכנית החלופית: ביקור רשמי של ראש הממשלה ורעייתו בבזל. הזוג נתניהו ישתקע, בעקבות הרצל, במלון "שלושת המלכים" היוקרתי שבו צולמה התמונה ההיא על המרפסת. יבוצע שחזור של התמונה, שאותה מלווה הכיתוב "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". באוגוסט 1897 עמד שם בנימין זאב (תיאודור) הרצל, והשקיף במבט חולמני על נהר הריין. באוגוסט 2017 יהיו אלה בנימין ושרה נתניהו. כמו כן יתקיים קונגרס ענק של מנהיגים יהודים צעירים מכל אירופה. גם התוכנית הזו עולה הון (כ־900 אלף פרנקים שווייצריים ליום, לפני אבטחה). 
הקהילה היהודית המקומית לא מתלהבת. זה יביא להם רק צרות, לדבריהם. גם המו"מ עם השווייצרים לא פשוט. הם אמורים להשתתף במימון.

 
בנימין זאב הרצל על המרפסת. צילום: אפרים משה ליליין
לרגל האירוע, הנה תזכורת קצרה: בנימין זאב הרצל היה יהודי חילוני, כמעט אתאיסט. הוא חלם על מדינה ליברלית, דמוקרטית, יהודית, ערכית. הוא רצה לפרוץ את חומות הגטו, להיפטר מהגלותיות, להפסיק את ההתקרבנות ולהפוך לעם ככל העמים, עם מדינה נורמלית וחיים נורמליים. הרצל חזה את המדינה והתניע את התהליך הפלאי, בסופו קרה הנס והמדינה היהודית קמה לתחייה מהעפר. אנו חוזים בדעיכתו של התהליך הזה, או המצאתו מחדש. 
הציונות של הרצל מתפוגגת. הציונות הלאומנית החדשה משתלטת על השטח ומשכתבת את ההיסטוריה. נתניהו והרצל אומנם חולקים את אותו שם פרטי, אבל זה הדבר המשותף היחיד ביניהם. הרצל עמד על המרפסת בבזל, נתניהו עמד על המרפסת בכיכר ציון. זה ההבדל כולו. עכשיו המעגל נסגר. נתניהו מדלג מהמרפסת בכיכר ציון למרפסת במלון "שלושת המלכים" בבזל. קבלו את חוזה המדינה החדש. 
מלשכת ראש הממשלה נמסר: "מדובר בידיעה שקרית שאין לה קשר למציאות. ההסתדרות הציונית- אותה לא טרח הכתב לציין בכתבה- בחנה יחד עם מזכירות הממשלה לקיים אירוע לאומי בבאזל לרגל 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. התכנית נגנזה בשל עלויות גבוהות שדרשו בשוויץ. 
ראש הממשלה לא מתכוון לנסוע לבאזל להצטלם כפי שכתבתם, מבלי לפנות ולבקש את תגובת הלשכה".
7. אפקט ההרתעה 
מי זוכר עכשיו את שערוריית "הקוד האתי" באקדמיה, שהלהיטה את הרוחות בתחילת השבוע? קצב העניינים הרצחני עוקר שערוריות ומטיח אותן זו בזו. ובכל זאת, נדמה לי שנפתלי בנט הלך רחוק מדי. ניסה להרוג זבוב עם טנק. המסמך שכתב אסא כשר מופרך מעיקרו ומביש. לאסור על מרצים וסטודנטים לדון בבעיות השנויות במחלוקת זה לא פחות מטירוף הדעת. האקדמיה היא מקום פוליטי, מעבדת ויכוחים אידיאולוגיים ופוליטיים, מקום שממנו יצאו מהפכות, מחשבות חדשות, תנועות חברתיות ופוליטיות. האוניברסיטאות סטריליות רק בדיקטטורות.
זה לא שאין בעיות. בנט, בשיחות סגורות, מגדיר שלוש בעיות עיקריות: הקריאה של מרצים באקדמיה הישראלית לחרם על האקדמיה הישראלית, ההתעמרות של מרצים שמאלנים בסטודנטים ימניים, והקליניקות המשפטיות המופעלות בדרך כלל על ידי ארגוני שמאל. אפשר לטפל בכל הבעיות הללו בכלים אחרים, לגיטימיים וממוקדים יותר. גם אני חושב שמרצה ישראלי החי, חוקר ומתפרנס מעטיני האקדמיה שלנו, וקורא לעולם להחרים אותנו, זו מופרעות. מבחינתי, מרצים כאלה מוזמנים לעבוד באוניברסיטת א־נג'אח או ביר זית. אפשר לבקר את מדיניות ישראל, אפשר לבקר את ראש הממשלה, אי אפשר לירוק לבאר ששותים ממנה ולזהם את מי התהום של כולם.
הבעיה השנייה, של מרצים שמאלנים המתעמרים בסטודנטים ימניים, מינורית במיוחד. נדמה לי שעד היום התפרסם מקרה אחד כזה (אצל אראל סג"ל בגל"ץ שודרה השבוע הקלטה), ויש עדויות עלומות על עוד שניים־שלושה מקרים. הנושא הזה מכוסה היטב בתקנוני האתיקה של האוניברסיטאות ויכול להיות מטופל, גם ביד קשה, באופן פרטי. גם עניין הקליניקות אינו מצריך את המסמך המופרך של אסא כשר. נדמה לי שנפתלי בנט מבין את זה מצוין. הוא אמר השבוע לא מעט פעמים ש"נתקדם עם הנושא", אבל נדמה לי שכוונתו ליצור עכשיו משהו מאוזן בהרבה. הקוד האתי, כפי שניסח אותו הקומיסר כשר, לא יהיה. 
בנט השיג סוג של אפקט הרתעה, העלה לדיון ציבורי נושא חשוב, אבל נדמה לי שעוד לא הגיעה השעה לניפוץ מוחלט של האקדמיה. זה בסדר, בקצב הזה, בסוף השעה הזו תגיע.