ברצועת עזה יושב אדם כמוני ומחכה לשעה שיש בה חשמל. לפני תריסר שנים היה חשמל. בינתיים רצועת עזה טוהרה מיהודים, ולאט־לאט נעלם גם החשמל. ההתנחלויות פונו, הצבא איננו, רצועת עזה חופשית והיא בשלטון מלא של העם הפלסטיני, דרך הנציגים שהעם הפלסטיני בחר, ובבקשה: ככה נראה השחרור.
ניזכר בימים שלפני היציאה מרצועת עזה: כל אחד הסביר כמה רע לתושבי עזה כאשר ישראל שולטת, וכמה טוב יהיה החופש הגדול. שמעון פרס חזה את סינגפור של רצועת עזה. אחרים האמינו שלפחות יהיה שם משהו בדומה ליוון או לטורקיה. רואי שחורות הושתקו בגערות.
היום אין חשמל ואין הרבה דברים אחרים בעזה. השלטון העצמי של הפלסטינים החופשיים החליט שיש דבר חשוב יותר, והוא להילחם בישראל עד להשמדתה. אם בדרך סובלות משפחות פלסטיניות סבל בלתי אנושי, זה מצוין, כי ככה אפשר גם לסחוט את המצפון של הישראלים. אנשים משונים הם הישראלים, כך גילו ארגוני האלימות הפלסטיניים; אנשים משונים, שכאשר הפלסטינים סובלים, הם מתמוטטים ולא יודעים מה לעשות כנגד זה.
ההבטחה של נביאי הנסיגה הייתה שכאשר נצא מרצועת עזה, וההתנחלויות יפונו, האור יגיע לעולם כולו. אבל בינתיים חושך. צריך לזכור שחשמל זה הרבה יותר מאור; זה מקררים, מחשבים ועוד 1,000 פעולות שהתרגלנו לבצע בלחיצה על כפתור קטן. אנחנו, בבתינו המוארים והממוזגים, לא מסוגלים לתאר חיים כאלה. את הסבל הזה קל מאוד לשלטון חמאס להפסיק.
שמעתי לאחרונה תושב עזה שלא יכול עוד לשתוק, והוא אומר שהוא רוצה לחיות כמו כל אדם, אבל, כך הוא סיפר, אנשי חמאס אומרים לו לסתום את הפה, כי הם ישחררו את פלסטין ואת ירושלים. עשר שנים אני סובל, אמר אותו עזתי, מתי תשחררו את פלסטין? עוד 50 שנה, הייתה התשובה שהוא קיבל. אני רוצה לחיות עכשיו, הוא זעק. אבל תוכניות לעוד 50 שנה חשובות יותר לשלטון חמאס.
לפני ההתנתקות פרסם העיתונאי ארי שביט ספר בשם “חלוקת הארץ”, שבו ישראלים העריכו מה יקרה אחרי ההתנתקות. הוא הביא את הדעות כפי שנמסרו לו בראיונות, אבל סיכם באחרית דבר, שבה צידד בנסיגה מרצועת עזה. שוחחתי איתו אז לצורך כתבה, ושאלתי אם כדאי לקרוא רק את הראיונות, בייחוד את מי שמנבא אסון, ולוותר על המסקנות שלו. הוא ביקש שלא, כי כמו רבים הוא רצה שמשאלת הלב שלו תתגשם. הוא ואחרים רצו אז, ורוצים גם היום, להאמין שנסיגה ישראלית היא פתרון, ולפני הכל - שזהו פתרון הומניטרי ומוסרי. יש ישראלים שחושבים שעם חופשי מכיבוש הוא עם שטוב לו. נו, בינתיים רע ברצועות עזה יותר מאשר בתקופה שבה היא הייתה בכיבוש ישראלי.
ארי שביט אמר לי אז שהוא מצא 33 טעויות בהסכם אוסלו ונדהם לגלות בראיון עם יוסי ביילין שלפני הסכם אוסלו לא קיימו דיונים רציניים בשאלה מה יקרה. ביילין ורבין לא ביררו לעצמם לאן זה יוביל. לכן שביט החליט לכתוב את אותו ספר, ובו ישראלים מנבאים מה יקרה לאחר ההתנתקות. רבים חזו מעין גן עדן. אני מאוד מצטער שהחזון הזה לא התגשם. היה יכול באמת להיות טוב יותר לפלסטינים שם. אין שום בעיה שרצועת עזה תהיה מקום שסביר לחיות בו, חוץ מכך שהשלטון הפלסטיני לא מעוניין לעשות טוב לפלסטינים. האכזריות של השלטון הפלסטיני הנבחר כלפי הפלסטינים היא מובנית. בכל פעם שמדברים על מדינה פלסטינית צריך לקחת בחשבון שכניעה לרעיון המפתה הזה תוביל לעוד מדינה דיקטטורית לפי המודל הידוע של מדינות ערביות שאנחנו מכירים.
לכן נסיגה ישראלית היא מעשה לא הומני ולא מוסרי. אם למישהו יש רגישות אמיתית לזכויות אדם, הוא צריך להבין שהגדרה עצמית אינה עומדת מעל זכויות אדם. מול רצועת עזה בלי חשמל אנחנו לומדים בדרך הכואבת שסיום הכיבוש מוביל לפגיעה נוראה בזכויות האדם של הפלסטינים.