קרוב ל־25 אלף צופים גדשו את אצטדיון נשיונלס פארק בוושינגטון DC ביום חמישי האחרון, הקהל הגדול ביותר שנכח במשחק הבייסבול המסורתי בין הסנאטורים הדמוקרטים לרפובליקנים מאז נוסד בשנת 1909. הדמוקרטים ניצחו 11:2, אולם איש לא התעניין בתוצאת המשחק. כלל המשתתפים ניסו להפגין אחדות, סולידריות ועוד מילים מנומסות שמנסות לחפות על השסע שפעור בלב האומה האמריקאית. בשעה שבע בבוקרו של היום שקדם למשחק נטל ג’יימס הודג’קינסון, תומך נלהב ומתנדב במטה הבחירות בקמפיין לראשות המפלגה הדמוקרטית של ברני סנדרס, רובה סער, ולאחר שווידא היטב כי במגרש האימונים מתאמנים סנאטורים רפובליקנים ולא דמוקרטים, ריסס אותם בצרורות של יריות. בתום קרב יריות שוטרי גבעת הקפיטול ירו בו למוות.
הודג’קינסון, תושב אילינוי שאיבד את עבודתו לאחרונה, היה מתנגד חריף לנשיא טראמפ. הוא הרבה לתקוף אותו ברשתות החברתיות והיה חבר פעיל בקבוצת פייסבוק בשם “לחסל את המפלגה הרפובליקנית”. בדף הפייסבוק שלו כתב כי "טראמפ הוא בוגד, שהחריב את הדמוקרטיה שלנו. הגיע זמן להשמיד אותו ואת שותפיו”. סטיב סקאליס, סנאטור שמרני ממדינת לואיזיאנה, מי שנורה ונפצע קשה בניסיון ההתנקשות, מאושפז עדיין בבית חולים, אך הדמוקרטיה האמריקאית נמצאת כולה על שולחן הניתוחים, מונשמת במחלקה לטיפול נמרץ.
חברה חצוייה
חוקרים מתחום מדעי המדינה חוזרים ומצביעים כי סקרים שנערכים בקרב דמוקרטים ורפובליקנים מצביעים באופן מובהק כי המחלוקת חצתה כבר מזמן את הדיון הלגיטימי על איך ליישם נכון את ביטוח הבריאות, או מהן כוונותיו האמיתיות של הנשיא. מערכת היחסים מתאפיינת בתיעוב עז ובזעם אצור, הקשה ביותר שנמדד ב־50 השנים האחרונות, והיא מקבילה במידה מסוימת למצב ששרר בארצות הברית טרם מלחמת האזרחים. כאשר התבקשו דמוקרטים לתאר את מקביליהם הרפובליקנים, הביטויים שבהם בחרו להשתמש היו: בלתי נסבלים, אגואיסטים, איום ממשי על קיום האומה, ולאחרונה גם “פסולי חיתון”.
ארצות הברית של אמריקה נמצאת באחת מתקופות המבחן שלה. “החלום האמריקאי” המפורסם - שאפשר בעבר למיליונים להניח בצד את הבדלי ההשקפות ביניהם כל עוד הכסף זרם לקופה - פושט רגל. גם הניאו־ליברליזם, ולצדו התרבות האגוצנטרית שמילאה את כיסי הטייקונים ובעלי ההון, מקימים עליהם רבים שמסרבים להשלים עם הפערים הבלתי נסבלים. על כל זה מטיל צל כבד הפילוג החברתי שעלול להידרדר בתוך זמן קצר למהומות אלימות. טראמפ והאמריקאים, כמו מדינות אחרות בעולם, מתמודדים לראשונה עם אתגר משמעותי בניסיון להנהיג חברה רב־תרבותית, חצויה, שחלקים משמעותיים ממנה מתעבים אלה את אלה. קשה למצוא היום גורמים מאחדים בין המחנות השונים מעל להבדלי התפיסות המהותיים.
העם האמריקאי מתחיל להבין שהוא נדרש לעסוק בחיפוש ובבנייה של “סיפור אמריקאי משותף”, שאינו מבוסס רק על הצלחה כלכלית. ההצלחה או הכישלון של החיפוש המשותף הזה יכריעו לא רק את המשך השליטה הפוליטית בארצות הברית, אלא גם את עתיד הדמוקרטיה הגדולה בעולם. זה כבר לא עניין של “כן או לא דונלד טראמפ”. הרבה יותר מכך מונח על הכף. העולם כולו מתמודד עם ניסיון למצוא את המלכד בין שונים, מעל להבדלים ובלי לנסות לטשטש אותם. לצד ארצות הברית ניצבות בשורה אחת גם ישראל, צרפת, בריטניה, טורקיה ומדינות נוספות, שבהן הציבור חצוי בעמדותיו. המפתח להמשיך למשול, אך גם להתקיים כמדינה חפצת חיים טמון במציאת הפתרון לכך.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, מנהל התוכן ומרכז השדולה לאחדות העם בכנסת