כל הג’ז הזה

קיימים, כמובן, גם רובעי העוני שלה, שנפגעו בשיטפון יותר מכל חלק אחר, ורובע הגנים, שכונת המגורים הגדולה של מעמד הביניים פלוס, חווילות נאות של עץ ואבן שנבנו במאה ה־19, ללא זיקה ואמפתיה אמיתית לניו אורלינס ההיסטורית. צרפו גם את האזור העסקי ואת קרון הטרולי, החשמלית הציורית בת ה־100 ויותר, שסובבת בעיר ללא תשוקה ובאטיות של צב, ואת העלבון הנמשך מהתעלמות ממשל בוש הבן, שלא עשה הרבה לעזרת התושבים ובתיהם באסון הטבע הגדול ביותר שפקד את המדינה - ואלה הממשויות היחידות של ניו אורלינס, כמדומה, 12 שנה לאחר הוריקן קתרינה. 

מעבר לכך, ניו אורלינס היא רעיון. רעיון לשימור העבר על חלקיו היפים והכעורים - הארכיטקטורה הספרדית־צרפתית ברובע הצרפתי ובתיו עם המרפסות הגדולות, סבכות הברזל השחורות ודלתות התריס הצבעוניות; פנסי הגז במרפסות וברחובות, בשלהבות הכתומות הקטנות שלהם; הכבישים והמדרכות הסדוקים; וחוות העבדים הישנות והסמוכות, כיום אתרי תיירות שוקקים, שבהם מדריכות בלבוש תקופתי של המאה ה־19 סובבות בארמונות אבן לבנים ומפוארים, בעוד בצריפי העץ השחורים של העבדים, שהשתמרו כמוזיאון עם כמה מזכרות מימי האופל של השעבוד, אין מדריכים. העבדות בלואיזיאנה, נראה, היא עובדה היסטורית, ללא מדדים מוסריים של טוב ורע ובלי חרטות לבנות. בין דגלי הקונפדרציה הדווקאיים ופסלי מצביאי הדרום אין הרבה מקום לשחורי עור שנאבקו בשעבוד, לבד ממוזיקאים וכוכבי בייסבול דגולים. 

נראה שהרעיון הכללי הלא כתוב (שבא לידי ביטוי בביקור בחוות הישנות ובסיור בביצות עם ציידי התנינים המקצועיים - במסעדות מציעים גם גֵיְיטוֹר סטייק וקציצות גייטור, כשה"גייטור" הוא קיצור של אליגייטור, תנין - וגם בעת שיט בספינות המיסיסיפי, עם גלגל המאלמת שסובב מלפנים בגלים, בנוסח "תום סויר" והסרט המוזיקלי מ־1951, "ספינת השעשועים") הוא ניצחון העבר המפואר של העושר, הכוח, הניצול והשעבוד, עם הניוון האישי־חברתי־תפיסתי שבסופו, על ההווה. ההווה אומנם שולח לעיר תיירים לרוב ומביא לתושביה פרנסה ומעמד, אך הוא מייצג לניו אורלינס חוץ מתנשא, מתקדם וטכנולוגי, שבראשו ממשל הגורר את אשמת קודמיו בהתעלמות משיקום מלא, פיצוי ומחויבות לביטחון העיר ותושביה.

וכך מתממש הרעיון גם למין התעלמות והתכנסות עצמית, שנראות לעומתיות, אפילו בעניינים אזוטריים. למשל, במֶתֶק הסוכר: לואיזיאנה היא מענקיות הגידול, העיבוד והייצור של סוכר הקנה בעולם. בניגוד לתפיסה הרפואית וההתנהגותית בעולם המתקדם בנוגע לסכנות ברעל המתוק ובשימושיו - קיימת בלואיזיאנה דווקא מין גאווה לאומית ואידיאולוגית בתהליך סחיטת המוֹלָסה הדשנה מהקנים והפיכתה לסוכר. רווחת גם תעשייה כמעט ביתית של פרלינים, ממתקים, עוגות ועוגיות מסוכר מקורמל וטופי עם אגוזי פקאן. בחנויות רבות נראים טבחים מומחים, המערבלים בדודי ענק, באתי עץ, את המרק הסמיך והמבעבע של סוכר, שמנת ואגוזי פקאן. חלונות הראווה מלאים בעוגות, בעוגיות ובממתקי פרלינים, ואחת ממנות הקינוח האהובות בעיר היא פודינג לחם, העשוי מלחם לבן, שמנת וטופי מקורמל. הכל נראה כמו צפצוף של מתיקות עזה על המלחמה שגזר העולם בסוכר ובמוצריו.

אנו יוצאים בבוקר לכיכר המרכזית ע"ש אנדרו ג'קסון, הגנרל שניצח את הבריטים בקרב על ניו אורלינס (ונבחר אחר כך לנשיא ארצות הברית), כדי לטעום בֵּיְינֶט Beignet)) בבית הקפה הצרפתי העתיק והגדול, עם תור ארוך שהשתרך לאורך הטיילת. הביינט, סופגנייה מקומית, הוא גוש בצק כבד, לא ספוגי, שמטוגן בשמן רותח, ועליו תועפות אבקת סוכר, מוגש קראסטי ולוהט לסועד. האוכלים מנערים את הסוכר לערימות בצלחת ומשאירים קצת, משום שללא סוכר הביינט חסר טעם. ממרפסת הקפה נראות בנהר המיסיסיפי סירות נגררות ארוכות, עמוסות עשרות טונות של סוכר לואיזיאני. כי הסוכר הוא חלק מהמאמץ היצירתי הלאומי ומעצם מהותה של לואיזיאנה, ולעומתי־מתגרה כמו הטבק.

עכשיו הוסיפו לתפריט הקריאולי (קריאולי הוא כל מי שנולד בלואיזיאנה, הסביר לנו לואיזיאני גאה) והקייג'וני (קייג'ון היו חלק מהמתיישבים הראשונים במאה ה־18, שהגיעו מקנדה הצרפתית) את המאכלים הכבדים והשומניים שיצרו כאן החוואים הראשונים, מחומרי הגלם המקומיים שניצודו או גודלו בידיהם ובידי עבדיהם, ובושלו בהשפעת מטבחי השליטים המתחלפים - צרפת, ספרד, בריטניה - ותראו מה אפשר לרקוח מבשר ושומן החזיר, מהתירס, מהאוקרה (בַּמְיָה), מבשר הסרטנים למיניהם, מהשרימפס (לואיזיאנה מגדולות היצואניות שלהם), מהעופות המושחרים, מהצדפות ומהדגים. והכל ברוטב עשיר ומעובה - והכל בערבוביה: ג'מבּליה, המאכל הלאומי, ציר סמיך שבו פיסות עוף, נקניקיות חזיר, בשר סרטנים, צדפות, שרימפס ושעועית; או גָמְבּוֹ, מרק פירות ים חום, סמיך וחריף, עם סרטנים, שרימפס, צדפות, סקאלופס, ירקות ואורז; או מופילָאטָה, שדווקא אינה נוטפת מתק, אלא היא מה שקוראים כאן "פּוּ־בּוֹי", "נער עני", כינוי לכריך גדול, שמכיל בתוכו ארוחה שלמה של מיני בשרים, גבינות וירקות; או עגבניות ירוקות, שנטבלות בבצק דליל מקמח תירס ומטוגנות, כמו בסרט הזכור על הדרום, ועליהן פתיתי בשר סרטנים כחולים. הכל גס, עשיר, רווי וטעים למי שפתוח לכיוון, אך אחרי כמה ארוחות כאלה אתה מתגעגע לטעמים אחרים.

תוצאות התפריט העשיר נראות מיד לעין: בין אלפי המהלכים ברובע הצרפתי, בחיפוש אחר אטרקציות, בולטים הבשרניים מאוד, רבים מהם ממדינות הדרום, גברים ונשים בכל הגילים, בפנים תפוחות ואדומות, בלבוש אקסטרה־אקסטרה־לארג', והם עתירי בשר, עם כרסי בירה, חגורות שומן, רגליים תפוחות המתחככות זו בזו בהליכה לא בטוחה וחולצות מוכתמות בזיעה. מההיצע הקולינרי, עם שומן החזיר האהוב ועטיפי הבצק לטיגונים שצורכים הדרומיים עם מוצרי הטבק המקומי, נוצרה מדינה שמשמינה את עצמה לדעת; כמו צאצאי האצולה הדרומית המתנוונים במחזותיו של טנסי וויליאמס, או כשלושת האריסטוקרטים המבקשים להסתלק בעונג מהעולם המתנכר, באמצעות הררי מזון ונהרות משקה, בסרטו הישן של מרקו פרארי "הבּוּפֶה הגדול".
 

ואולי זו מגננה נפשית לא מודעת מאימי הטבע, שמחמירים בקביעות עם דרום ודרום־מזרח ארצות הברית. שהרי איש אינו מבטיח שסופת האימים קתרינה, שעשתה שמות בניו אורלינס, מסוף אוגוסט 2005, לא תחזור בשם זה או אחר להרוס את מה ששרד ומה שתוקן או נבנה מאז. קתרינה ההיסטורית עשתה אז סיבוב במפרץ מקסיקו, בפלורידה ובמדינות הדרום והתעצמה עד דרגה חמש הגבוהה ביותר, כשהלמה בניו אורלינס. 70% משטח העיר שבגובה פני הים או מתחת להם הוצפו במים. נחשולי הענק פרצו את סוללות העפר שנועדו להגן על העיר משיטפונות, והמים הציפו כ־90% מהשטח. התושבים פונו מראש, אך רבים נתקעו בבתים מוצפי ומוּצלפי מים. לא מעטים, בעיקר קשישים, סירבו לעזוב את בתיהם. הסיכום: סירות המשמר הימי משייטות בין ההריסות ומצילות נשים וילדים, מעשי שוד ואלימות מתבצעים בשכונות שהתרוקנו כמעט מיושביהן. כ־1,850 אנשים נספו, והנזק הסופי נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. הסיוע מהממשל ניתן במשורה, וגם להשגתו נדרשו מאבקים רבים.

כיום ניכרים סימני האסון רק בשכונות העוני. הרובע הצרפתי, מוקד המשיכה העיקרי, נראה כשהיה. החוק אוסר להרוס בו בניינים, וכל שיפוץ חייב באישור המדינה. זוהי מעין מנהטן זעירה לעניים; סטייק מיושן ועסיסי שנפרס לרוחב ולאורך וניתן להגיע בו מקצה לקצה ב־15 דקות הליכה. הרחובות, בֶּרְבֶּן הידוע, רויאל, קנאל והאחרים, הם פני העיר: תערוכות אמנות ויצירות תלויות על קירות וגדרות (המון צבעוניוּת, המון ציורי נגנים. כמעט לא ראיתי ביטוי להוריקן הגדול), שפע דוכני מזון, ממתקים, מזכרות, אינסוף קבוצות תיירים ייעודיות עם מדריכיהן בסיורים להכרת האוכל הקריאולי, המוזיקה המקומית, הארכיטקטורה, ההיסטוריה ואפילו הווּדוּ, מוצר ייצוא חשוב מאוד בתעשיית התיירות המקומית, עם המון חנויות, חוגים, סיורים בבתי עלמין וטקסים. 

בחנות הוודו ברחוב דומיין אסור לצלם. אתה משוטט במרכז של ביזאר אווילי, הנבנה על פחדים קמאיים, פקפוק עצמי וחוסר ביטחון ועל מאוויים להיקשר לאמונות תפלות ולכישופים, לרוחות, לשדים ולמתים. שום תחכום ואירוניה. יש תעשייה שלמה של השטות הזאת - מסיכות אפריקאיות, פסלי אלות פריון, תרופות אליל, נרות צבעוניים, בובות וודו, מקש ומבד, שנועדו לנעיצת מחטים, המון ספרי קללות והטלת כשפים ודיני רודפים ומיתות משונות; דמויות עם שמות כמו אוגון, אוסון, אלגוטה, אושווין, אובטולה, צ'אנגו, צלבים בכל הצורות והצבעים, גולגולות ושלדים, תוכניות ניקוי נשמה ספיריטואליסטיות, עטים לכתיבת משאלות - ובמרכז, ציור פניה של מארי לאבו, מלכת הוודו הנודעת של ניו אורלינס מהמאה ה־19. 

אך רוחה האמיתית, הסוחפת, של ניו אורלינס היא המוזיקה. העיר (שבה נולד גם לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג הגדול, ופארק גדול ונמל תעופה מנציחים את שמו) נחשבת למקום הולדתו של הג'ז האינסטרומנטלי, בראשית המאה הקודמת, שהוא גדול מכל מרכיביו והשפעותיו, הדיקסילנד, הבלוז, הגוספל ושאר הנגיעות המוזיקליות של תפילות הדת, מוזיקת הקאנטרי ושירי הנשמה. התאהבתי במוזיקת הרחוב ובמועדונים של ניו אורלינס לפני כמה שנים, בסדרה הנפלאה של יוצר "הסמויה", דיוויד סיימון, "TREME"  ("טרמיי", על שם שכונת העוני הגדולה בעיר), שכולה ניו אורלינס ואנשיה, עם הרובע הצרפתי ומועדוני הג'ז ונגני הרחוב במרכזו, בתקופה שאחרי הוריקן קתרינה. הסדרה זכתה רק לארבע עונות, אבל העיר שהיא משקפת, הדמויות שלה, שחורות, לבנות, צהובות ואדומות, המוזיקה הנשמעת בה ואנסמבל השחקנים הנהדר - הם בלתי נשכחים. הגעתי לניו אורלינס כדי לחפש בה את רוחה של "טרמיי".

המוזיקה ניכרת בניו אורלינס לא רק בתהלוכות המרדי גרא ובפסטיבלי הג'ז הקבועים, אלא גם ביומיום של העיר. אנו יוצאים לרחוב מהמלון הביתי, בית עץ עם פאטיו נחמד, והצלילים ממלאים את האוויר. מוזיקה בכל פינה, 24/7, נגנים ונגניות, הרכבים, סולנים ולהקות, זמרים וזמרות - וכמעט כולם מדהימים ברמתם וביכולותיהם המוזיקליות. 

מול המלון שלנו התמקמה זמרת צעירה, עם מיקרופון, מגבר וגיטרה. בפינת רחוב רויאל, ליד הסופרמרקט הישן שקנינו בו מצרכים, נערכת בכל צהריים הופעת באנד קבועה, שמונה צעירים וצעירה אחת, עם גיטרות, בס, פסנתר חשמלי קטן, טרומבון וחצוצרות. יש להם קהל קבוע, ולמיטב שיפוטי, הם מקצועיים, רעננים, מנגנים בהרמוניה. בפינת הרחוב הבאה מקישים ארבעה ילדים על פחים בקצב מסחרר. בכיכר ג'קסון מנגנים בכינור שני צעירים יפים, הוא והיא, והשילוב המוזיקלי ביניהם נהדר. ג'ימי, צעיר בשנות ה־30 לחייו, עומד בכיכר ג'קסון ומנגן להפליא בחמת חלילים. לא, הוא לא סקוטי, הוא אומר. "אבא שלי הוא מאומהה, ולא ברור לי מה המוצא שלו, ואמי סתם שיכורה. אני לומד משהו בכל מקום שאליו אני מגיע. אפילו קצת עברית למדתי בחוג לתלמוד". כל המופיעים (בהם גם להטוטנים, אקרובטים, משוררים־להשכיר היושבים מול דוכני כתיבה קטנים, מנחשי עתידות ועוד) מניחים כובע, תיבה קטנה או קערה לפניהם, והקהל ממלא אותם בדולרים. אף אחד מהם לא נראה כמתבייש בהיותו אמן רחוב. להפך. 

בערבים אנו עורכים מסע בין הברים ברובע הצרפתי, ברחוב בֶּרְבֶּן ובעיקר ברחוב צ'רלס, המסונף לרובע. אתה נכנס לבר או למועדון, רובם קטנים ונעדרי הדר ופאר, כמו האמנים שמופיעים בהם וכמו אמני הרחוב. הפשטות והאנונימיות הן חלק מהחוויה. לעתים אתה מתבקש לשלם כמה דולרים או להזמין משקה. אתה עומד בין האחרים, אוחז בפחית בירה או בגביע צר וארוך מאוד של דאקירי, ומאזין ללהקה עם זמרת, לשתי פסנתרניות־זמרות, לבאנד מוזיקלי, להרכב גדול. שומע, מודה למבצעים וממשיך למועדון ולהופעה הבאים. כך גם ראינו בסוף את להקת הנושפים של שכונת טרמיי שבגללה באנו - כתריסר מוזיקאים, כולם שחורים פרט לאיש התופים הלבן; הרבה כלי נשיפה ויופי של מוזיקה. אתה שומע ולא רווה. הצלילים מלווים אותך לאורך כל המסע הרגלי, והנפש, כמו שכתבו פעם המשוררים, מתרוננת.