אורי טלפן בתחילת השבוע, וביקש שאגיע כי ההורים מותקפים. קבענו לשלישי בבוקר, אבל איתרע המזל ועדי בת ה־4 שברה את רגלה בלילה. היא לא נפלה
במגרש משחקים, פשוט עצמות השוק הרכות שלה בגלל הטיפול, לא עמדו בעומס.
אורי טלפן לד"ר מירה חריט בשלוש לפנות בוקר. היא השיבה מיד, והנחתה אותו בנוגע להמשך הטיפול בילדה. ד"ר חריט היא אישה כבת 50, רופאה אונקולוגית שמקדישה את חייה לטיפול בילדים שחולים במחלה שרק השטן ברא כדוגמתה. אין לה ילדים משלה, הילדים החולים באזור ירושלים הם ילדיה. לכן היא מגיעה לבית החולים כדי להדביק מדבקות באלבום של עדי הקטנה, ומבלה איתה שעות בכל אשפוז, ולא חסרים כאלה.
עדי חלתה בלוקמיה בינואר, בגיל 3 ו־10 חודשים. כדרכם של ילדים, היא רואה הכל ללא פילטרים. היא אומרת להוריה שכאשר תגדל וכמובן תחלים, היא רוצה להיות רופאה כמו ד"ר מירה. הלוואי.
אז נכנסתי למכונית, ועליתי לעיר השנואה עלי ביותר, ירושלים. בדרך לגן סאקר הקשבתי לכל הלהג החולני ברדיו, של כל מיני אינטרסנטים מטונפים, שמדברים בביטחון עצמי, עטופים בנפיחות רבת־חשיבות, על מה שטוב לילדים החולים. הייתי בטירוף, ברמה גבוהה מהרגיל.
מה בסה"כ קורה שם אצל פרופ' זאב רוטשטיין? מה שקורה תמיד אצל יהודים, נעשה כמה לירות על הגויים. לא נהיה אור לגויים, רחמנא ליצלן, אלא רק נעשה עליהם כמה לירות דפוקות, כדי שנשות הדסה החסודות יהיו מבסוטיות מתרומתן לציבור. ואיך עושים כמה לירות? מארגנים כל מיני אוליגרכים באמא רוסיה, מקימים כאן עמותות, ויאללה מזרימים חצי מיליון דולר לילד שזקוק להשתלת מח עצם, והנה יש לנו תעשייה.
אנחנו, הציבור, כל עוד אנחנו לא חלק מהסצינה - לא יודעים שבשנה מבצעים בסך הכל כ־12 השתלות מח עצם בילדים ישראלים. כי לא כל ילד חולה יכול לעמוד בהשתלה. אבל ילדים של גויים? אין שום בעיה. יבוא, יושתל, יחזיק מעמד? טוב ויפה לנו. לא ישרוד? מתפנה מיטה לילד רוסי חדש, וכמה שיותר מהר, הרי זה משובח.
רק שכחנו דבר אחד, שהתקשורת המטונפת שלנו, שמונהגת בידי יועצי תקשורת, ממש מתעלמת ממנו. המרכז הרפואי הדסה נועד קודם כל ולפני הכל לשרת את תושבי ירושלים רבתי, אוכלוסייה של כמיליון נפש ויותר. לצערי הכן והאמיתי, בכל שנה מתווספים מאות חולים במחלות אונקולוגיות, וכעת, לא עלינו, יש לנו כ־900 ילדים חולים, בדרגות שונות של המחלה. רק בשנת 2016 נוספו 160 ילדים חולים, כמטופלים בהדסה.
# # #
הגעתי למחסום של גן סאקר בשעה היעודה וטלפנתי לאורי. הוא התנצל שהוא טרוד בשבר של עדי, אבל שיעשה כל מאמץ להגיע לפגוש אותי.
"כנס למאהל, אני כבר דואג שיהיה מי שיפגוש אותך", אמר, "חכה לי, אני אגיע".
נהגתי לאט בכביש שבתוך הגן, הבטתי בילדים הבריאים שמשחקים במתקני השעשועים. לפתע תקפה אותי בחילה קלה לקראת המפגש הצפוי. אני תותח כאשר אני מתמודד עם חלאות, אבל אני סמרטוט רצפה כאשר אני נתקל בחסרי ישע, בעיקר בילדים. אני לא יודע איך לגשת אליהם, אני לא יודע מה לומר, ז אני מצית סיגריה, חובש משקפי שמש גדולים, מזיע בקרחת ומתפלל שהזיעה לא תציף את הטריקו השחורה.
משה בניטה, אב לאחד הילדים החולים (במאהל מאוגדים 220 הורים לילדים חולים) יצא להכיר לי את המתחם. בכניסה למאהל יש שלט עם שמות 120 דיירי אגם הדרעק. רק 26 מהם הטריחו את עצמם להגיע אליו. רק איילת נחמיאס־ורבין, העבירה את לשכתה למאהל. את השאר זה לא מעניין. אפילו איציק שמולי, שנבנה מהאבק שהותירה לו דפני ליף בהפגנות ברוטשילד ועכשיו מכהן כיו"ר השדולה של חולי סרטן באגם הדרעק, לא מתקרב.
נכנסתי פנימה. לא היו ילדים חולים, הם בטיפולים, רק נציגי משפחות ושני רופאים. ד"ר איריס פריד וד"ר יאיר דקל, שהתפטרו מהמפעל היצרני של פרופ' רוטשטיין. ד"ר פריד היא אחת מארבעה רופאים מומחים בישראל, שמטפלים בילדים עם גידולים ממאירים במוח. רק ארבעה, בכל המדינה. כעת היא לא עובדת, כי השר החניוק, יעקב ליצמן, לא מוכן שהיא תעבוד בבית חולים בישראל. מחר היא תוכל לעבוד בכל מרכז רפואי בעולם המערבי, בשכר גבוה פי 20 לעומת שכרה בישראל, אבל ליצמן המאוס מוכן לוותר על כישוריה, רק שיקירו פרופ' רוטשטיין לא ייפגע, רחמנא ליצלן.
וילדים החולים? נו באמת, ממתי זה מעניין? רוטשטיין והאגו של רוטשטיין זה מה שחשוב, ועל זה נלחם השר.
פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל שערי צדק, היה מוכן לקלוט את תשעת הרופאים של הדסה, ולפתוח מחלקה אצלו. אבל ליצמן איים שבית החולים ינותק ממשרד הבריאות. זה הרי הליך בלתי חוקי בעליל, אבל כאן אין הרי חוק, יש גועליציה, וחברי מסדר האחווה הזה, שנהנה מכל מנעמי השלטון, לא ייאבקו בחניוק על זכותם של ילדים לחיות, או לפחות להיאבק על חייהם בתנאים הטובים ביותר, כולל הרופאים שמתאימים להם. ואם ימותו כמה ילדים במסגרת החיבוק של ליצמן ליקירו רוטשטיין, אז מה קרה?
אין צדיקים במאבק הזה. לרופאים הפורשים יש אגו, מקצועי ככל הנראה, כי הם לא דרשו תוספת שכר; לרוטשטיין יש אגו גדול, אולי ענק, שהכרנו כבר בשיבא; אבל יש כאן אשם אחד - שר הבריאות יעקב ליצמן. במסגרת ההסכם הגועליציוני, הוא דרש וקיבל את מערכת הבריאות, והוא הרגולטור שאחראי בין השאר לרווחתם של הילדים החולים. חבל שדווקא הילדים האלה הם כלי משחק פוליטי בידיו. חבל שאף אחד בקואליציית האפסים, לא מתערב בשיקוליו. הרי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שבוי של ליצמן ולא יכול לפטר אותו, כי אז הולכים לבחירות.
# # #
מה אתם רוצים לעשות, שאלתי את נציגי ההורים. אתם מבינים שאתם בנבדל פאסיבי? כבר הפנמתם שהציבור לא מתעניין בכם בכלל, והילדים שלכם מפסידים כל יום בנקודות?
"אנחנו מקווים שהתקשורת תסייע לנו", השיבו, "אנחנו רוצים שהילדים יזכו לטיפול בבית חולים בירושלים, היכן שאנחנו גרים. אנחנו בסך הכל רוצים שיהיה מענה הולם מבחינה רפואית, כאשר ילד שקיבל טיפול כימותרפי, וחום הגוף שלו עלה כתוצאה מהטיפול, יראה לידו את הרופא שהוא מכיר שיסייע לו. זה הכל.
"אנחנו לא רצים לכנסת, לא מעוניינים ברעש, רק לא רוצים שהילדים שלנו, שהמערכת החיסונית שלהם מוחלשת כתוצאה מהטיפול, יאושפזו במחלקות ילדים רגילות - ויהיו חשופים לזיהומים שונים, שיחמירו את מצבם".
היו להם דמעות בעיניים. בסדר, הבנתי אתכם. אבל אתם צריכים לסמן גבולות גזרה מצומצמת ככל שניתן, במי אתם נאבקים. האויב שלכם הוא ליצמן וכל ממשלת ישראל, נקודה. מאחר שאין להם דם בגוף ולא בושה על הפרצוף, מה שמעניין אותם זה הפרסום האישי שלהם. אם אתם מלכלכים אותם בתקשורת הבינלאומית, אתם יצרתם יתרון, הרי אתם נאבקים באפסים. יש ביניכם הרבה הורים וילדים שיש להם נתינות כפולה. תפסיקו לדבר עם התקשורת בארץ, היא מכורה מדי, ועסוקה רק בעצמה. לכו לתקשורת הזרה, אתם הרי דוברים את השפה ומתנסחים יופי. לכו לתחנות טלוויזיה בארה"ב ואירופה, שיש להן נציגות כאן; לכו לאל־ג'זירה, ספרו את הסיפור שלכם.
תרכבו על הגל הזה, תילחמו על החיים של הילדים, תשמיצו כל מה שזז - אבל בלי לקחת שבויים. א־לה גר קום א־לה גר, לפרק הכל. שבוע של כתבות בתקשורת הבינלאומית ויש לכם פתרון.
הם הקשיבו, וחלקם התחילו לפעול מהר. השפה השנייה מהווה יתרון.
בנוסף, רבותי, קחו את ליצמן בשבי. היצמדו אליו כמו עלוקות, הוא מבין בזה. הרי הציבור שהוא מייצג מתעלק עלינו כבר 70 שנה, אז יאללה. מהבוקר עד הבוקר. בלשכה, בכנסת, בבית בבני ברק, בבית הכנסת. מה יעשו לכם? אתם הורים לילדים חולים שנאבקים על חיי ילדיהם. הלוואי שיעצרו אתכם!!! זה מצטלם יופי. ככל שיעצרו יותר, יותר עדיף. אני מביט בכם, חלק מכם לוחמים במיל', ממי אתם פוחדים?
הם לא השיבו, כולם היו בשקט. האוויר עמד באוהל הענק, המצב היה קשה לי. אמרתי להם שאגיע שוב, ויצאתי לדרך. חשבתי לעצמי איך הייתי נוהג לו הייתי במצבם של ההורים האלו, שהפכו לקורבן במאבקי אגו. אני רק הייתי מודיע לליצמן, לרוטשטיין ולכל ערימת האפסים מסביב, שיתפללו כל שעה לבריאותו של קרוב המשפחה שלי, כי אחרת יהיה אוי ואבוי. שלא יחשבו בכלל על האפשרות הזו, כי היא טרגית מדי.
# # #
ברדיו דיברו איזה תותח זה יגאל סרנה, שגייס 115 אלף שקל מהציבור, כדי לשלם לביבי ולקיסרית. שוב עוסקים בכסף, שוב הציבור רוחץ את מצפונו בתרומות טיפשיות לאנשים טיפשים. מעניין כמה מהתורמים האלו, שהפכו לבעלי עניין נגד ראש הממשלה, בתרומות של 50 ו־100 שקל, היו מוכנים לסייע לילדים חולי סרטן בירושלים. כנראה שלא הרבה.
הלאה, עברו לחקירה של הרשות לניירות ערך נגד שאול אלוביץ' ובזק. מה קרה שם בסך הכל שכולם מתרגשים? מה, זה חיי אדם? חיים של ילדים חולים? ממש לא. בסך הכל עוד אחד שעשה כמה עשרות או מאות מיליונים על חשבונו של הציבור הטיפש. ואלו שסייעו לו במשימה לא יכולים להצטדק, הם ידעו שהם עוזרים לו (לכאורה, לעת עתה) וכנראה תוגמלו בהתאם. ברור שגולשי וואלה, בית הבושת התקשורתי (לדעתי, רק לדעתי כמובן) זוכים לקמצוץ מידע במקרה הטוב, אבל זה בסדר.
הגעתי לכביש 4, בדרך לקריית אריה בפתח תקווה. נהגתי בנתיב האמצעי. כנראה חלמתי או משהו, ופתאום בום! נכנסתי ברכב שלפני. ריח של עשן התפזר במאזדה. כל כריות האוויר נפתחו, מלפנים ובצדדים. היה שקט מסביב, כמו אחרי נפילת פגז. בדקתי שאני שלם. ההגה נשבר, וחתך לי את יד ימין, לא משהו רציני. נוסעי הרכב שבו פגעתי, צעירים וחסונים, הצליחו לפתוח את דלת הנהג. אמבולנסים וניידות הגיעו מהר. לא ידעתי מה לעשות, אז נשארתי במושב. החובשים העבירו אותי לאלונקה, והגעתי למיון בשיבא.
ברגע שכיפוש הגיעה למקום, נרגעתי מיד. יש כאן מבוגר אחראי, אפשר להיעלם בראש.
הבטתי מסביב, באלונקות שמגיעות למיון. קשישים וצעירים, במצבים של חוסר אונים. אני בסדר, רק חטפתי כמה מכות יבשות, ונכנסתי לסטטיסטיקה של נפגעי תאונות דרכים. הגורם האנושי, הנהג שטרוד בכל מיני מחשבות בראש, ולכן מסכן את עצמו ואת סביבתו. 40 שנה אני נוהג, אז קיבלתי כרטיס צהוב. האמת בסיטואציה: עד כמה העייסק כאן שביר. בחלקיק שנייה הכל יכול להיגמר, אז כדאי שנתמקד בעיקר.
שלשום התקיימה הפגנת נכים בנתב"ג. חבל שהגיעו רק תריסר מתוך 283 אלף מקבלי קצבאות. זו בעיה שיש אצל הנכים יותר מדי קבוצות הנהגה עם אינטרסים שונים ומשונים, והם אינם מסוגלים להתאגד למען מטרה אחת צודקת. מסביב מדברים על לתת להם כמה לירות, רק שישתקו כבר. שלא יפריעו לנפתלי בנט ולבית היהודי הלבן להתמקד במטרתם הקדושה - לסדר נדל"ן איכותי לחברי הגילדה הלבנה, עם הכיפעל'ה הסרוגה - במסווה שקרי של דאגה לעם היהודי.
בנט, אריאל, סמוצ'קנע ושאר הטיפוסים של היהדות הלבנה הזו דואגים רק לשכמותם, ורק לבריאים מתוכם. נכים זה פוי, אי אפשר לצייץ על זה, להתגאות בזה. עכשיו הם רבים עם הליכוד על הקרדיט, מי ייתן יותר נדל"ן איכותי בירושלים, ליהודים לבנים עם כיפעל'ה. בנט לא יפרק את הגועליציה בשביל ילדים שעלולים למות ממחלה, מה פתאום? הוא אפילו לא הלך לראות את ההורים. וזה נתון מפליא למדי, לנוכח המציאות שאני ראיתי במו עיני - כל ההורים שאני פגשתי ודיברתי איתם, הם חובשי כיפה סרוגה - בנים טובים לציונות הדתית, שנלחמים על חיי ילדיהם. אז איפה בדיוק נבחרי הציבור שלהם? במה הם בדיוק עוסקים, את מי הם משרתים במה שאמור להחיות שליחות ציבורית באגם הדרעק?
# # #
התקשרתי לאורי יקיר. איך הילדה, שאלתי.
"היא בסדר, המתוקה, גיבסנו אותה. אני מקווה שיהיה טוב. אני רוצה להודות לך, גם רעייתי".
עזוב, תודה על מה? זה התפקיד שלנו להציף את המידע על אלו שאין להם אפשרות.
"אני מייחל ליום שבו נחגוג את הבריאות של עדי. את היום שבו היא תתגבר על המחלה".
אורי, אל תפסיק להיאבק בשבילה, תהיה חזק. אם צריך להסתער, אנחנו כאן. האויב ידוע ומזוהה. והלוואי שהילדה תהיה בריאה. ואז הוספתי "בעזרת השם", לא רק משום שאורי אדם מאמין, אלא משום שאני מאמין. אבל אלוהים, ראבק, איך אתה מתיר לילדים לחלות במחלה כזו? איך אתה מתיר לליצמנים ולרוטשטיינים כאלה לעשות הון של כסף, והון של פוליטיקה, על גבם הסובל. זה ראוי בעיני השכינה לנצל ילדים למאבקי אגו?
לא קיבלתי תשובה עדיין. אני גם יודע שלא אקבל, שאף אחד לא יקבל. אז יש לי כמה שאלות לאדון ליצמן: איך אתה ישן בלילה? איך אתה נרדם? איך אתה חי עם ההתעללות הזו בילדים חסרי ישע? איך אפשר לכרוך את המילה "פוטש" עם מאבקם לחיים של ילדים?
הוא לא יענה. במקום תשובה, שמעתי עוד הודעה אחת מהמחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה: עוד שתי אחיות הודיעו על התפטרות מעבודתן. גם זו סוג של אמת בסיטואציה.