מנהיג חדש נולד השבוע, מנהיג נועז ויצירתי, ואיתו אולי גם מזרח תיכון חדש. מינויו של מוחמד בן סלמאן הצעיר ליורש העצר של סעודיה, תוך עקיפת כל כללי הירושה של בית המלוכה, מסמן את חזרתה של סעודיה, בגיבוי דונלד טראמפ, להיות המדינה הדומיננטית באזור ואת ביצורה של חזית סונית קשוחה הרבה יותר מול איראן והשיעים. הוא גם עשוי לסמן תפנית דרמטית ביחסים של הממלכה עם ישראל.
ערב הסעודית היא אחת המונרכיות האבסולוטיות האחרונות בעולם, שבה סמכויות המלך אינן מוגבלות. חלים בה כללי ירושה נוקשים ולפיהם 37 בניו של עבד אל־עזיז אבן סעוד, מייסד הממלכה, יירשו את הכס לפי סדר הבכירות שלהם. עכשיו הגיע תור הנכדים. אבל החלטתו של המלך סלמאן לדלג על יורש העצר החוקי והבכיר יותר, מוחמד בן נאיף, ולהעדיף את בנו הצעיר היא לא פחות ממהפכה.
מאז ירש אביו את הכתר לפני שנתיים וחצי, התבלט מוחמד בן סלמאן (כיום בן 32) כאחד הנסיכים השאפתניים בממלכה, שאינו חושש להוביל רפורמות נועזות. מחלת הפרקינסון של המלך, שמאפשרת לו תפקוד מוגבל של כמה שעות ביום, הפכה את הבן שמונה לשר ההגנה למי שמוביל את מדיניות החוץ הסעודית. ישראלים שפגשו אותו התרשמו שהגישה שלו לישראל היא אוהדת ולא דוגמטית. הוא רואה בנו שותפים למאבק האזורי הגדול של הסונים נגד איראן ושלוחותיה, והוא גם יעז לבטא את הגישה הזאת במעשים.
MBS, כפי שהוא מכונה בתקשורת, הוא האיש שעומד מאחורי המהלך הסעודי לבודד את קטאר ולחייב אותה לבחור צד. ספק אם מישהו יופתע אם יתברר שהוא גם האיש שעומד מאחורי הפיגוע בפרלמנט האיראני. דאעש אומנם נלחם בשלוחותיה של איראן בכל החזיתות שלו, אבל לא היה לו אינטרס אמיתי להכות בלב הבירה האיראנית. ייתכן שכסף סעודי עזר לשכנע אותו.
התגובה האיראנית הייתה מרשימה בתעוזה שלה, פחות ביכולת הטכנולוגית. מטח טילי זולפיקאר שנורה לסוריה אותת לעולם כולו שאיראן היא מעצמה אזורית, שמתכוונת גם להתנהג ככה. מאז תום המלחמה עם עיראק בשנות ה־80, לא העזה איראן לשגר טילים לטריטוריה אחרת. היא הקפידה שאת זה יעשו רק שלוחיה - חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן. הירי לסוריה היה הצהרה שאיראן מוכנה להעז, והאיתות כוון בראש ובראשונה לסעודים, לא אלינו.
איראן רצתה להזכיר לסעודיה מהן היכולות הבליסטיות שלה, הן מבחינת הטווח והן מבחינת הדיוק. היא לא ציפתה שהמטח הזה יחשוף את החולשות הטכנולוגיות שלה: מתוך שבעה טילים פגע רק אחד במטרה. ועדיין: היכולת לשגר טיל בליסטי מטווח 700 ק"מ ולפגוע בדיוק במבנה היא משהו שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת. האיראנים התאכזבו מהתוצאה, אבל הם עדיין הוכיחו יכולת שיש להתחשב בה.
הניסיון שלנו מלמד שטיל שמופיע במערכה הראשונה באיראן ימצא את דרכו עד המערכה השלישית ללבנון. אין עדיין טילי זולפיקאר בלבנון, וספק אם חיזבאללה זקוק לטווח שלהם, אבל יש הרבה טילים איראניים בעלי יכולות דיוק דומות. מה שמטריד מבחינתנו הוא שטילים כאלה לא מאיימים לפגוע בערך באזור הקריה בתל אביב, הם יודעים לפגוע בדיוק במשרדו של הרמטכ"ל, או בכל מטרה אסטרטגית אחרת.
זה כבר לא סוד שישראל פעלה למניעת העברה של טילים מדויקים מאיראן לידי חיזבאללה, אבל על כל משלוח שישראל תוקפת בסוריה (על פי פרסומים זרים) צריך להניח שיש גם משלוח שמצליח לעבור. ישראל חייבת להביא בחשבון שלחיזבאללה יש כיום מאות טילים כבדים, אם לא יותר, שיודעים לפגוע בדיוק של עשרה מטרים מהמטרה. הסיכוי שנגיע בזמן הקרוב לעימות עם חיזבאללה נראה נמוך מאוד - הם עסוקים עד מעל הראש במלחמה בסוריה, ואין להם, לאיראנים או לרוסים שום עניין בעימות כזה. אבל זו יכולת אסטרטגית שאנחנו מוכרחים להביא בחשבון.
רמה של אפשרויות
דווקא המעבר של בכירי חמאס ללבנון עשוי לפתוח שם חזית חדשה. המהלך הסעודי נגד קטאר דחף את בכירי התנועה לזרועות חיזבאללה. כל הבכירים שהתבקשו לעזוב את קטאר, כולל סאלח אל־ערורי - מצאו מקלט בביירות. זה לא שנוח להם שם, בחיק הארגון שהורג את אחיהם בסוריה, אבל פשוט לא הייתה להם ברירה אחרת. בתוך התנועה מתנהל ויכוח ערכי בשאלה אם ראוי לאנשי חמאס להתגורר בלב הציר השיעי.
בכירי חמאס יודעים שלמהלך הזה עשויות להיות השפעות גם על תוחלת החיים שלהם. לישראל הרבה יותר נוח לפעול בלבנון מאשר בקטאר או במלזיה, וברור להם שבמעבר לביירות הם הגדילו את בנק המטרות של ישראל.
בינתיים אנחנו מהדקים את לולאת החנק סביב עזה, בתקווה שמישהו יציל אותה בלי שניגרר למלחמה. בצה"ל השתחררה אנחת רווחה השבוע כשמצרים העבירה משאיות סולר להפעלת תחנת הכוח ברצועה. אבל זה רק פלסטר זמני שלא פותר את הבעיה. שבוע אחרי שהמליץ לממשלה לצמצם את אספקת החשמל לעזה, הודה ביושר הרמטכ"ל גדי איזנקוט ש"יש לנו אינטרס שיהיה לעזה חשמל 24 שעות ביממה". הציפייה שלנו שתחת הלחץ חמאס יהפוך את עורו היא על גבול הילדותית. הוא היה ויישאר אויב מר של ישראל. אבל אם ננהג בתבונה נוכל ליצור לו מחיר הפסד שיהפוך את המלחמה בנו לבלתי כדאית.
יש לנו כבר דוגמה שמוכיחה את עצמה ביצירת יחסים עם מי שהיו אמורים להיות שכנים עוינים. השבוע נחשפו הרבה פרטים, שעד כה לא ניתן היה לפרסם, על היקף שיתוף הפעולה של ישראל עם ארגוני המורדים מעבר לגבול הסורי. על פי הפרסומים, שגם אושרו בחלקם על ידי הרמטכ"ל, ישראל תומכת בהם בסיוע הומניטרי, בציוד וגם בכסף. התמיכה שלנו בארגונים שמעבר לגבול לא מבוססת על היותם חובבי ציון או על הכרתם בישראל כמדינה יהודית - היא מבוססת על אינטרסים.
עם תחילת המלחמה בסוריה לפני שש שנים, כשפנו אלינו המורדים השכנים והבהירו שאין להם שום סכסוך איתנו, היינו חשדנים. ראינו לנגד עינינו אנשי ארגונים אסלאמיסטיים שקשה היה לדמיין שיתוף פעולה איתם. בחלוף הזמן, כשנחשפנו לעומק הטרגדיה בסוריה, התחלנו לסייע להם הומניטרית: תחילה בטיפול בפצועים ואחר כך באספקה של גנרטורים, מזון, שמיכות ושאר מוצרים חיוניים.
בפיקוד הצפון צוחקים עד היום על הקצין שהעביר לסורים משלוח של מקרוני. פסטה היא לא ממש מוצר צריכה בסיסי בעולם הערבי. אחרי יומיים שאלו הקצינים הישראלים את נציגי המורדים איך היה המקרוני. "קשה", השיבו הסורים. היום הם כבר מבקשים שנוסיף רוטב עגבניות למשלוח הפסטה.
רמת הגולן היא דוגמה ליחסי השכנות שאנחנו יכולים ליצור במזרח התיכון החדש. הם לא מושתתים על אהבה או על חברות אמת, אלא על אינטרסים, והם גם בעירבון מוגבל. במזרח התיכון שמתהווה לנגד עינינו יש המון גוונים. הראייה הדו־ממדית של "או-או" - או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו - עברה מן העולם. החליפה אותה תפיסה של "גם וגם". במזרח התיכון החדש אויבים יכולים להיות גם שותפים, וזה פותח לישראל כר בלתי נדלה של אפשרויות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10