1. עסק הביש בקלקיליה: מאחורי כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלת נתניהו הנוכחית, עומדים שלושה: זאב אלקין, איילת שקד ויוסי דגן. הם, יותר מכל אחד אחר, אחראים להצרחה של הרגע האחרון (בין איווט לבוז'י), שנגמרה בצריחה (של בוז'י). הרצוג ניהל עם ביבי מו"מ מפותל במשך קרוב לשנתיים על חבירה היסטורית לממשלה, אבל ברגע האחרון נדחף הצדה וליברמן נכנס במקומו.
כזכור, ליברמן עצמו הסביר באותם ימים מה עמד מאחורי החלטתו למחול על זעמו על נתניהו, ללכת לניתוח "קיצור הפתיל" ולהיכנס לממשלה. הוא קיטר על הנזק הכבד שגרם לו אלקין בקרב הבייס האלקטורלי שלו. אלקין, לרוע מזלו של ליברמן, מדבר רוסית מהבית. הוא גם מתראיין ברוסית. כשהוא מסביר ליוצאי ברה"מ שאיווט ליברמן הולך להפקיר את ארץ ישראל ולאפשר להרצוג להיכנס לממשלה, הם מבינים.
ליד אלקין פעלה השועלה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית היום, איילת שקד, שגם לה מערכת יחסים קרובה עם ליברמן. גם היא לא רצתה את הרצוג בממשלה והעדיפה את ליברמן (זה היה מקרה נדיר שבו שקד לא הייתה מתואמת עם נפתלי בנט, שלא רצה את ליברמן בביטחון בשום אופן). יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הוא זה שהקים מטה והפעיל לחץ כבד על כל שרי הליכוד, פעיליהם ועוזריהם, על מנת לטרפד את הברית המתהווה בין נתניהו להרצוג, בואכה "ועידת שלום אזורית" גדולה אצל נשיא מצרים א־סיסי.
אותה שלישייה בדיוק היא שהובילה השבוע את ההתנגשות החזיתית, במהירות של 180 קמ"ש, בין ליברמן (שהיה בטוח שנתניהו עומד שם איתו) לשרי הימין בקבינט, בנושא קלקיליה. אלקין, שקד ודגן, אם תרצו שלישיית "הטוב, הרע והנערה". כמו ההרכב המקורי (ישראל גוריון, בני אמדורסקי וג'וזי כץ) שפעל במשך שנה אחת (בסבנטיז), כך גם ההרכב הנוכחי. הם פעילים מהשנה שעברה, אבל הם כבר הספיקו להתהפך. אם בהתחלה פעלו להכנסת ליברמן לממשלה ולמשרד הביטחון, הרי שהשבוע הם תקפו אותו באוויר, בים וביבשה.
אלקין הוא זה שהוביל את התקפת "שרי הימין בליכוד" נגד המתפ"ש אלוף יואב (פולי) מרדכי, ואחר כך נגד ליברמן, כשהוא ממיט על איווט נזק דו־לשוני (עברית ורוסית). שקד, יחד עם בנט, מובילים את המרי מכיוון הבית היהודי, ואילו יוסי דגן, כהרגלו, מקים מטה ו"מבעיר את השטח". יחסית לפעם הקודמת, ליברמן נמצא בעמדה הרבה פחות נוחה. אז, הוא דיבר נגד הערבים. היום, הוא לכאורה מגן עליהם ומוביל תוכנית להכפלת קלקיליה על כביש 6. לכאורה, זו פוזיציה לא טבעית עבור ליברמן. גם לפוזת "המבוגר האחראי" יש גבול. מתברר שאין. שר הביטחון הוא באמת המבוגר האחראי בגנון המכונה גם מדינת ישראל. טוב, אין לו פריימריז על הראש.
הנה הקייס של הימין, כפי שהוסבר לי השבוע על ידי אלקין: התוכנית, כפי שהתבררה לנו, מעולם לא הוצגה בפני הקבינט. לא התקיימה עליה הצבעה. מדובר ביותר מאשר להכפיל את קלקיליה. כשלפלסטינים נותנים אופציה ל־14 אלף יחידות דיור, האופציה הזו תתממש. לא כל יום הם מקבלים אפשרות לבנות בשטחי C. הם יבנו. 14 אלף יחידות דיור זה בסביבות 100 אלף תושבים. זאת אומרת שעיר שהיום מכילה 50 אלף, תהיה בעתיד 150 אלף. כל זה קורה על כביש 6, שני קילומטר מכפר סבא, 12 קילומטר מחוף הים של הרצליה ותל אביב. זה לא רק "גידול טבעי" של קלקיליה, יש כאן עידוד להגירה לקלקיליה. אנחנו לא מבינים את ההיגיון הזה. ליהודים לא נותנים לבנות בשטחי C, אבל לפלסטינים כן. בשביל מה אנחנו צריכים ליזום את שילושה של קלקיליה?
אבל מבחינת אלקין וחבריו, העיקר עוד לפנינו: "עיריית קלקיליה שייכת לרשות הפלסטינית. היא מנהלת את העיר. עכשיו, כשנותנים לה להתרחב על שטחי C, שאמורים להיות בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, הופכים בעצם את האזור לשטח B דה־פאקטו. זו עובדה. אין מצב כזה ואין תקדים לזה בשום מקום אחר, למעט חברון, שם יש הסכם מיוחד כי העיר מחולקת בין ישראלים לפלסטינים. איך מעיזים לקבל החלטה שמשמעותה העברת שטחים מ־C ל־B בלי להציג את זה בפני הקבינט ולהצביע על זה?".
הטיעון האחרון של האלקינים מתייחס לאמירה שלפיה קלקיליה היא העיר השקטה ביותר ברשות הפלסטינית ולכן ישראל מצ'פרת אותה במסגרת תוכנית "מקלות וגזרים": "בקלקיליה ניצח מועמד של חמאס בבחירות המוניציפליות האחרונות. יש בה תשתית תמיכה חזקה מאוד בחמאס", אומר אלקין, "וגם הדיבורים על זה שהיא עיר שקטה אינם נכונים". אלקין מקריא רשימה ארוכה של פיגועים שיצאו מקלקיליה בשנים האחרונות. "זו לא עיר שקטה. זו עיר פלסטינית שמוציאה פיגועים ותומכת בחמאס, על כביש 6, מול המותניים הכי צרים של ישראל ונקודת התורפה הביטחונית הכי גדולה שלנו. אתם רוצים להגדיל אותה פי שלושה? תעשו את זה כמו שצריך, בגלוי, עם דיון והצבעה".
# # #
עכשיו בואו נדלג לצד השני. "ההתקפה על האלוף פולי מרדכי", אומר גורם ביטחוני, "היא כמו לירות בשליח שמביא פיצה לשכן. מה פולי אשם? זו תוכנית שלו? הוא יכול לאשר תוכניות לעצמו? הרפלקס המותנה הזה של שרים בימין שפורקים תסכול פוליטי דרך התקפה על לובשי מדים, הוא בלתי נסבל".
גם לגרסה הזו יש עיגון עובדתי. האשמתו של מתאם הפעולות בשטחים בגיבוש, אישור והעברה של תוכנית כזו, דומה להאשמתו של מפקד חיל האוויר בתקיפה שביצעו מטוסיו על מטרה בסוריה. תוכנית קלקיליה אושרה על ידי כל הדרגים בצבא ובסוף הגיעה לרמטכ"ל, שאישר אותה. משם היא עברה למשרד הביטחון, שם אושרה בידי כל הדרגים, ובסוף על ידי שר הביטחון. משם היא הגיעה לראש הממשלה, שנתן את אישורו. משם היא הגיעה לקבינט.
"זה לא עניין של פולי מה היה בקבינט", אומר הגורם הביטחוני, "אם לשר אלקין יש בעיה הקשורה בפרוצדורה או בדרך הפעולה בקבינט, שיבוא בטענות למי שאחראי על זה". בצה"ל לא יגידו את זה במפורש, אבל הכתובת של אלקין אמורה הייתה להיות נתניהו. הוא האחראי על הקבינט. הוא קובע את סדר היום, את ההתנהלות, את ההחלטה על מה מצביעים ועל מה לא, מה מפרטים ומה לא, מה מגלים ומה מסתירים. ראש הממשלה, ולא לובשי המדים. אבל את פולי קל לתקוף. את ביבי קשה. אז אלקין התנפל על המתפ"ש, כאילו סובב בכחש את הקבינט וגנב עיר. לא פחות.
לזכותו של אלקין ייאמר שאחרי שגמר לתקוף את האלוף מרדכי, התנצל. אלקין אומר שתקף את מרדכי כל עוד אף אחד לא התייצב לצדו. "ליברמן דיבר רק אחרי כמה ימים", אמר אלקין לאריה אלדד ולי ברדיו 103, "ברגע שליברמן נתן גיבוי לתוכנית ולקח עליה אחריות, מיקדתי את הביקורת בו". באותה הזדמנות אלקין התנצל בפני פולי מרדכי. התנצלות שגרמה יותר נזק מתועלת, כי במהלכה הוא גם רמז לכך שלפולי יש אג'נדה ו"השקפת עולם מגובשת". כלומר, הוא בעד הערבים.
# # #
בצה"ל רותחים. האלוף מרדכי עצמו לא דיבר השבוע, גם לא שיחות רקע. אבל הוא חש נבגד. שרי הימין יודעים להתגאות, להלל ולשבח אותו כל ימות השנה, על שליטתו המופלאה בעולם הערבי, על יכולת ההבחנה והניתוח שלו, על הדרך שעליה המליץ להתמודד ולהכיל את אינתיפאדת היחידים, דרך שהצליחה מעל לכל המצופה ואכן בלמה את גל הטרור. הרי זה אותו פולי שמנהל ביד רגישה את המדיניות מול עזה, שמוכר את עמדתה של ישראל לעולם הערבי דרך הניו־מדיה ועושה את זה בכישרון שאין כמותו. "מקלות וגזרים", אומרים בצבא, "זו בדיוק השיטה שבה הצלחנו לבדל את האוכלוסייה הפלסטינית ממחוללי הטרור ולמנוע גלישה למעגל אלימות רצחנית נוסף".
את הטענות בעניין קלקיליה דוחים בבוז. "זו אינה עיר של חמאס, וכל הנתונים של אמ"ן והשב"כ מצביעים על כך שהיא העיר הכי שקטה בשטחים", אומרים בצה"ל, "לא ברור למה הם מהלכים אימים על הציבור. חטמ"ר אפרים, האחראית על גזרת קלקיליה, היא החטיבה המרחבית השקטה ביותר בגזרה כולה. המדיניות הזו הפכה את הרמדאן הנוכחי לאחד הרגועים שזכורים בשנים האחרונות, עם החריג של הפיגוע הקשה בערב שישי בירושלים. הבעיה שלנו היא שהדרג המדיני יודע לקחת קרדיט על ההצלחות, אבל שוכח הכל כשמגיע זמן חיסול החשבונות הפוליטיים. תשאירו את הצבא מחוץ לזה".
אחרי שפולי ספג את המתקפה שלו, התייצב הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט וגיבה אותו ואת התוכנית גיבוי מלא. "אני אישרתי אותה", אמר. גם ליברמן עשה מעשה דומה והעניק לפולי גיבוי מלא. הבא בתור אמור היה להיות נתניהו. התוכנית אושרה גם על ידו והוא מכיר אותה מצוין. אבל ביבי, כמו ביבי, ברח. הוא "שכח" שדובר על תוכנית כזו והוא בעצם מיהר להתיישר ימינה, עם אלקין וכל השאר. בדיוק כפי שעשה בפרשת אלאור אזריה. כנראה שזה הקסם של נתניהו. כנראה שזו הסיבה לכך שהוא עוד איתנו, וכל האחרים לא. אין בו חוט שדרה אמיתי, הוא בעצם סוג של קומבינציה בין זיקית לרכיכה שמתאימה את עצמה לכל חלל, לכל מצב, לכל מזג אוויר, בכל מחיר. הוא תמיד יידע את הניסוח המדויק של מה שעם ישראל, או לפחות הבייס המיתולוגי, רוצה לשמוע. והשבוע הוא רצה לשמוע שאנחנו נגד קלקיליה.
חבל. כי במקור, נתניהו צודק. המדיניות שלו ושל ליברמן היא תולדה של ראייה אסטרטגית נכונה של המצב הנוכחי ותמרון רגיש על בלטה לא גדולה, שיכולה להישמט מתחת לרגליים בכל רגע. הכוונה, כמובן, לממשל טראמפ, שלא עושה סימנים של ויתור על המאמץ להטיח את ראשם של הפלסטינים והישראלים זה בזה, עד שיבינו שהם רוצים להגיע להסדר, שאותו טראמפ רוצה לתלות על החגורה.
כידוע, אם טראמפ לא יקבל את "הדיל האולטימטיבי" שהוא רוצה, הוא יתלה על החגורה קרקפות של אלה שאכזבו אותו. ישראל לא רוצה להיות זו שתאכזב את טראמפ. זה כנראה לא יהיה כדאי במיוחד. בניגוד לאובמה, טראמפ מסוכן באמת. בניגוד לאובמה, לביבי לא יהיו מנופי לחץ להפעיל עליו (הרפובליקנים לא יתגייסו נגד הנשיא ובעד ההתנחלויות במספרים הנדרשים). אז נתניהו וליברמן, בתיאום עם מערכת הביטחון כולה, מנסים להוכיח את טוהר כוונותיהם (הפיקטיבי) ואת ניקיון כפיהם (הלכאורי) באמצעות הפצצת שטיח של הטבות לפלסטינים ומתקפת כוונות טובות.
הם יודעים שהשאלה אם תוכנית המתאר של קלקיליה תכיל 6,000 או 12,000 יחידות מתגמדת אל מול הנצח, או טראמפ. גם אם מדובר בעיר שמשקיפה על כביש 6. "מה זה רלוונטי שהיא חמש דקות מכפר סבא?", שאל אותי השבוע בכיר ביטחוני, "רוואבי היא לא חמש דקות מירושלים?". מה שנשאר, זה להצר על כך שנתניהו, שוב, מקפל אינטרסים אסטרטגיים לאומיים עליונים, אל מול הלחצים הפוליטיים והדבקות העל־אנושית ב"בייס הימני" ובמנדטים האבודים של בנט. לפחות ליברמן משוחרר, כרגע, מהדאגות האלה, ומתחזק בכוחות עצמו את הציר השפוי. את העצבים הוא מוציא על אבו מאזן ועזה.
2 . ניצנים של טירוף
הפשיטה על משרדי "ידיעות ספרים", החרמת כתבי היד ועשרות אלפי מיילים ומסמכים, היא עליית מדרגה נוספת בשיכרון הכוח של הפרקליטות, ובעיקר של העומד בראשה שי ניצן. ככל שחולף הזמן כך מתבררת מופרכותה של ההחלטה של ניצן לצאת למהלך הזה, המתאים יותר למשטר ארדואן או קים ג'ונג און, מאשר למדינה דמוקרטית. העובדות הולכות ומתבררות ולמרבה הצער, לא מתגלה ביניהן איזושהי ידיעת זהב שמצדיקה בדיעבד את מה שניצן עשה. להפך.
במהלך הפרשה הזו התברר כי מערכת אכיפת החוק לא מסוגלת להגיע להסכמה מול המלמ"ב (האחראי על הביטחון במערכת הביטחון) בשאלה "מי נתן את ההוראה?". אותה מערכת ביטחון מחרימה ושואבת תכולת מחשבים מהוצאת ספרים, בלי לבדוק מה יש בפנים. כשמתברר שיש בפנים עוד שני ספרים (אחד מהם פרי עטי), עוברים חמישה ימים עד שהחברים במערכת אכיפת החוק מסכימים לתת לעורך דין מטעם ההוצאה לנכוח במעמד "מחיקת" הקבצים. אבל אז, אבוי, מתברר שהגאונים במשטרה, או בפרקליטות, או גם וגם, כלל לא מסוגלים להעלות את הקבצים הללו. הם כנראה מחוברים עוד למערכת "דוס". יחד עם כל זה, אני מאמין שיש לנו עסק יותר עם לואי דה פינס, מאשר עם ג'יי אדגר הובר. מאחורי כל תיאוריית קונספירציה מצטנפות להן טיפשות, חובבנות ורשלנות. וכאמור, גם שיכרון כוח.
מכובדי פרקליט המדינה שי ניצן: בישראל, מי שאמון על תחום שמירת הסוד הוא המלמ"ב, בשיתוף השב"כ. אלה הגופים האחראים. לא אתה. פשיטה על גופי תקשורת זה מהלך שהם צריכים לשכנע אותך לבצע, ולא להפך. מכובדי ראש מלמ"ב, ניר בן־משה: קשה להאמין, אבל אתה מתקשה למלא אפילו את הנעליים הזעירות שהוריש לך קודמך, אמיר קין. שניכם יחד, עם כל ארבע הרגליים, לא ממלאים נעל אחת של יחיאל חורב. איך אתה נותן לאירוע כזה, של החרמת ספר של ראש ממשלה לשעבר ופשיטה על בתי עיתונאים ועורכים, להתרחש בלעדיך? אה, שלחת נציגה לדיון בפרקליטות. הבנתי. אבל היא שכחה לעדכן אותך. היית עסוק באותו יום. יופי של תירוץ. בקצב הזה, עד שתגמור את הקדנציה, לא יהיה מלמ"ב.
בפרשת מעצרו ומשפטו של תא"ל יצחק (יצה) יעקב, עמדתי לצדו של יחיאל חורב. אני עומד שם עד היום. אין מה להשוות בין פרשת יצה לספר של אולמרט. יצה (שנפטר לפני כמה שנים) שלח כתב יד שהכיל סודות כמוסים ביותר להוצאות ספרים זרות ולעוד 14 חברים ומקורבים בארה"ב, ביניהם גם אנשי CIA. הוא צירף לספר מכתב צד, שבו הסביר שזה כתוב כספר בדיוני אבל זה סיפור אמיתי לגמרי והוא עמד בראש הפעולה המתוארת שם. הוא התראיין לסרט שהוצג בפני עשרות אנשים עוד לפני שהוגש לצנזורה.
אולמרט לא שלח את החומרים לגורמים בחו"ל אלא בסך הכל להוצאת הספרים שלו. מדובר בשניים־שלושה שותפי סוד. לפני אולמרט, עשו את זה מאות מנהיגים, פוליטיקאים, קצינים בכירים, ראשי מוסד ושב"כ. חלקים ניכרים מהספרים הללו נפסלו בצנזורה, אחרי שהועלו על הכתב ונערכו בהוצאות הספרים. באף אחד מהמקרים הללו לא נערכו פשיטות על הוצאות ספרים ועיתונאים. אם אולמרט לא היה אסיר, כל זה לא היה קורה. וזה ההבדל כולו.
ולסיום: החרמת כתבי יד של ספרים ופשיטה על משרדי ובתי עיתונאים לגיטימית בתנאי אחד: שהחומר המדובר הוא אכן סודי ברמה הגבוהה ביותר ומסכן חיי אדם בצורה הישירה ביותר. במילים אחרות, אם אהוד אולמרט כתב את שמות הסוכנים החשאיים של ישראל באיראן, או סוריה, או לבנון, אז אפשר לנקוט את הצעדים הדרמטיים הללו. ככל שבדיקתי הגיעה, לא זה המקרה. לא היו שם מסמכים מסווגים ולא שמות של סוכנים אלא כמה עמודים שאולמרט כתב בכתב ידו על נושא שלמרבה הצער אסור לדבר עליו (אבל כל העולם כבר דיבר). מה שהטריף את דעתה של המערכת העלובה שלנו הוא העובדה שאולמרט העביר להוצאה את העמודים האלה מאחורי גבו של השב"ס.
וזה המקום להגיד שאולמרט עשה פאול. זו התנהגות אולמרטית אופיינית. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הוא יודע הכי טוב מכולם ובגלל זה הוא עכשיו במעשיהו, וכולם לא. מכאן, ועד הטירוף שאחז בשי ניצן, ארוכה הדרך. אפשר היה לפתור את כל הבעיה הזו בשתיים־שלוש שיחות טלפון וקצת היגיון בריא. אבל בגבהים שבהם מרחף פרקליט המדינה, החמצן דליל ויש מחסור בהיגיון בריא ובצניעות.
על תיק מעונות ראש הממשלה, שם שוכבת המלצה להגיש כתב אישום נגד שרה נתניהו כבר שנה, כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר. מול התיק הזה, בואו נביט על תיקה של הנאשמת רייצ'ל ריזבי־רז. היא הייתה, למי ששכח, מתאמת הנסיעות של אולמרט. הפרקליטות החליטה לאחרונה להגיש נגדה כתב אישום בתיק "ראשונטורס". למה? סתם ככה. אולמרט עצמו זוכה בתיק הזה.
ריזבי־רז היא אם לשלושה, גיורת, אוהבת ישראל, שחטאה הגדול הוא שנקלעה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. שיכרון הכוח של הפרקליטות לא בורר בין קורבנותיו. מידת הזהירות ואפילו הרחמים נשמרות לטובתה של משפחה אחת בלבד. האם יש לציבור עניין בהמשך צליבתה של ריזבי־רז, לאחר שהנאשם העיקרי זוכה? את תיק "ביביטורס", החמור אלפי מונים מ"ראשונטורס", סגרו באחת מפעולות הטיוח השערורייתיות בהיסטוריה של המשפט, ללא חקירה. אבל את ריזבי־רז ירדפו, יעלה כמה שיעלה, על כלום ושום דבר. היא נמצאת תחת העינוי הזה כבר שמונה שנים, ולא רואים את הסוף. כך נראה שלטון החוק.
3. מה ששלדון הבין
על השינוי ב"ישראל היום" דווח כאן לפני כמה שבועות. היום זו כבר עובדה קיימת. נכון, המחליפים שנבחרו למפוטרים דן מרגלית ומוטי גילת נחשבים כאנשי ביבי, אבל ההתרחקות בין אדלסון לנתניהו היא עובדה מוגמרת. בין השניים היה "קו חם" אמיתי, הם נהגו לדבר בין פעם לשלוש פעמים ביום, בכל פעם שאדלסון היה בארץ, ביבי היה נוסע לשיכון בבלי ומבקר אותו בשעת לילה מאוחרת בפנטהאוז. לא עוד. ההערכה היא כי אדלסון מחפש סוס חדש להדהיר בערבות הימין הישראלי. אדלסון כבר נמצא ביום שאחרי נתניהו.
אבל הסיפור מרתק יותר מהמסכת האישית הזו בין שניהם. גל הפיטורים בחינמון מתבצע ממניעים כלכליים. כן, מתברר שגם לכיס האדלסוני יש תחתית. אחד הדברים שהעלו את חמתו של אדלסון היה העובדה שלמרות ההשקעה הכספית העצומה, "ישראל היום" לא הצליח להשפיע על סדר היום התקשורתי בישראל. העיתון היה נטול השפעה של ממש, ולא משנה כמה מאות אלפי עותקים דחפו שליחיו באוברולים האדומים לידי הישראלים ברחוב. קצף על פני המים. העניין הזה עצבן את אדלסון מאוד. הוא משלם לעיתונאים מפורסמים ומשפיעים, אבל לא מקבל השפעה. ואז התברר שגם נתניהו מתלונן ונוהג בעיתון כבובת סמרטוטים נשכחת. לאדלסון נפל האסימון.
ראשונים, פוטרו בעלי המשכורות הגבוהות. עוד קודם, התקיימה כאן בדיקה שקטה של מאזני העיתון. נציגי חברה בינלאומית המתמחה בתחום סרקו כאן את הפעילות של "ישראל היום" והגישו תוכנית התייעלות וקיצוצים מקיפה. הוחלט להקדים את שעת סגירת העיתון מ־2 בלילה ל־11 (זה חוסך הון) ולנקוט צעדים נוספים. עמוס רגב התנגד. עמוס רגב הוזז. ננקטו צעדי התייעלות נוספים. המוטו: אם אין השפעה, שלפחות לא יעלה כל כך הרבה כסף. אחרי מספר שיחות עם גורמים הקשורים בנושא, אני מעריך שאדלסון איבד עניין אמיתי בצעצוע היקר הזה. מי שמחזיקה את העיתון בחיים היא הרעיה, ד"ר מרים אדלסון. עכשיו, המבחן מתחיל להיות כלכלי ועיתונאי. ראשית, להפסיק להפסיד כל כך הרבה כסף. שנית, להתחיל להביא סיפורים ולהכתיב סדר יום. בועז ביסמוט נבחר להיות זה שיוביל את המהפכה, אבל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות האמיתיות.
ניצנים של המגמה הזו כבר ראינו בשבועיים האחרונים. אפילו ניסיון להפוך לעיתון אמיתי. מעל לכל זה, גם אחרי ש"ישראל היום" ייעלם מחיינו (זה יקרה, במוקדם או במאוחר), היה לנו כאן ניסיון מרתק בתקשורת. בהקמתו, "ישראל היום" לא היה עיתון אמיתי, אלא מניפסט לקידומה של משפחת נתניהו. כדי שיתקבל כעיתון אמיתי בציבור, הוצא הון תועפות על טאלנטים כדן מרגלית ומוטי גילת. אבל זה לא עבד. הציבור לא קנה את התרגיל. לא כל מה שנראה כמו עיתון, הוא עיתון. ב"ישראל היום" הייתה חסרה גנטיקה עיתונאית. נשפכו שם מאות מיליונים (ואולי יותר) במהלך השנים, אבל כולם (כולל הליכודניקים) ידעו את האמת. זה לא אמיתי. זה ממומן, זה מזויף, זה קנוי. גם אם אדלסון היה רוכש את בוב וודוורד וקרל ברנסטין, ומצרף אליהם את ג'וזף פוליצר, איש לא היה קונה את הסחורה המשומשת ש"ישראל היום" מכר לו.
כשהתברר שאחרי כל זה, ביבי מרשה לעצמו לשחק בגורלו של העיתון בשיחות חשאיות עם הדמון לכאורה נוני מוזס, אדלסון הבין שכל השנים האלה היה פראייר. אנשים כמו אדלסון לא אוהבים להיות פראיירים. הוא ציוני אוהב ישראל, אבל הוא לא אוהב שעושים ממנו צחוק. אז עכשיו יוצא החינמון לעידן חדש. האם יוכל להפוך לעיתון אמיתי? את זה נדע בחודשים הקרובים. השאלה היא, עד מתי תמשיך משפחת אדלסון לממן את ההרפתקה הזו מכיסה, עמוק ככל שיהיה. ביבי ושלדון כבר לא, אז מה הטעם? גם שטיפת המוח הימנית שמעביר העיתון הזה את ההמונים, מיותרת. העם ימני למרות "ישראל היום", לא בזכותו.
על הנזק הנורא שהמפעל הזה המיט על התקשורת העצמאית בישראל, נדבר בפעם אחרת.