ישבתי במטוס בדרכי לגרמניה לטיול קונספט - שתי הופעות ביומיים. הופעה אחת במינכן: האיחוד של גאנז אנד רוזס. השנייה בלייפציג: קולדפליי.
המנועים פעלו אבל המטוס עוד לא המריא, הייתה איזושהי תקלה שגרמה לכך שנאלצנו להישאר על הקרקע זמן רב. בינתיים גלשתי באינטרנט ונפלתי על כתבה עם מישהו, לא משנה מי, בסביבות הגיל שלי (להזכירכם, אני בן 34). הוא אומר שם שהוא נעזר בהוריו בשביל לשרוד כלכלית. העניין הוא שכמה שאלות לפני כן הוא הסביר שמה שחשוב בשביל לתחזק זוגיות זה לצאת לשתות ביחד עם האישה לפחות פעם בשבוע, ואחת לחצי שנה לשים את קבוצת הוואטסאפ של הגן על ״השתק״ ולצאת לנופש במלון ספא ״מפנק״.
בגדול אין לי שום דבר נגד השיטה שלו, רק שעדיף לעשות אותה כשאתה נמצא במצב כלכלי טוב ולא כשאתה מסתמך על הוריך בשביל לגמור את החודש. ״סדר העדיפויות שלו פגום, זה ממש נורא״, חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שגם אני לא רחוק מזה.
אני טס עכשיו לגרמניה באמצע החיים, שאותם אני שורד מחודש לחודש, מתשלום לתשלום. מיד תירצתי לעצמי את הנסיעה בכך שעם מחירי הכרטיסים המטורפים בארץ והבייביסיטר והחניה, זה היה עולה לי יותר בסופו של דבר. אבל אז עצמי שאל אותי: מישהו אמר שאתה חייב ללכת להופעות האלו? ובכן, עניתי לעצמי, אני לא רוצה להפסיד את ההופעות האלו. עצמי השיב לי: אז אל תתלונן אחר כך על הקושי שלך לסיים את החודש ותבקש עזרה מאחרים. ״אני לא רוצה לדבר איתך״, אמרתי לעצמי.
האמת היא שזה לא רק אני וההוא מהכתבה, זה גם כל חברי בני גילי והחברים שלהם. זה דור שלם שנמצא במצב הזה בדיוק, דור שלם מבולבל, שלא ממש לימדו אותו להתנהל כלכלית בצורה אחראית. דור שלם שלוקח כסף מההורים ומתקשה לקבוע סדר עדיפויות פיננסי. דור שלם עם אפס סבלנות פיננסית. דור שלם שלא יודע לשחות במים הסוערים של העולם הקפיטליסטי והכלכלה החופשית. דור שלם שלא יכול להשתלט על יצר הבילוי, הרכישה והפוזה.
אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי הוא שהורי קנו מכשיר וידיאו. היינו הראשונים בקיבוץ שהיה להם וידיאו. העובדה הזו, אני זוכר בבירור, גרמה לי להרגיש שאני נמצא בלב לבו של אירוע חגיגי במיוחד. הערצתי את מכשיר הווידיאו וסיפרתי לכולם בכיתה עליו. כולם שאלו אותי שאלות עליו, ואני אמרתי לעצמי: ״איזה כיף שיש לי משהו חדש שאין לאחרים״.
בכל פעם שנכנסתי הביתה, הייתי מביט בווידיאו החדש ונמלאתי שמחה. אז לא הבנתי כמה הרסנית היא השמחה הזו, אז לא הבנתי שזו שמחה ממכרת, אבל ההורים שלי הבינו את זה. ״עזוב את הווידיאו וצא לשחק בחוץ״, אמרו לי. פעם אחת שמעתי אותם אומרים זה לזה שברכישת הווידיאו הזה הם הכניסו את השטן הביתה. אז לא הבנתי את זה, אבל היום אני יודע להגיד שמכשירי הווידיאו האלה היו יריית הזינוק של תרבות הצריכה האכזרית ששולטת עלינו ביד רמה.
לעומת הדור של ההורים שלי, אנחנו לא הלכנו בשדות כמו אורי כהנא, אנחנו גדלנו על "בוורלי הילס 90210" ו"רמת אביב ג׳", שהסבירו לנו שמה שיותר נוצץ, יותר טוב. גדלנו לתוך מציאות רוויית אשראי ותשלומים ומשכנתאות - דברים שכל תכליתם אחת: לגרום לך להרגיש שיש לך הרבה יותר כסף ממה שבאמת יש לך.
גדלנו על מגזינים שדירגו את ״הכי שווים״, ״הכי יפים״, ״הכי לוהטים״. גדלנו עם ראשי ממשלה שמחזיקים אוסף עטים יוקרתי, ראשי ממשלה עם בתים מפוארים בקיסריה, ראשי ממשלה שהשקיפו עלינו ממגדלי אקירוב. והבנו שמי שיכול לעשות הכל, כמו ראשי הממשלה שלנו, לא הולך להפריח את המדבר בשדה בוקר, אלא צובר רכוש ועושה הרצאות ב–65 אלף דולר, לא כולל הוצאות טיסה. רק שאף אחד לא הסביר לנו איך מתנהגים אם במקרה אנחנו לא הופכים לראשי ממשלה.
אגב, ההופעה של גאנז אנד רוזס הייתה נוראית. כשישבתי שם וראיתי את אקסל רוז, נער הפלא של הרוק'נרול, כמעט מתעלף בכל תזוזה שהוא עושה על הבמה עם הכרס הגדולה שלו ופרצוף הבוטוקס שלו, הבנתי ששנות ה–90 התבגרו רע מאוד וכבר אין להן קול.
לעומת זאת, ההופעה של קולדפליי הייתה הכי מושקעת ומדויקת שראיתי בחיי, אבל כלהקה חסרה להם נשמה. יש לקולדפליי הרבה שירים טובים, הרבה מאוד, אבל אין להם שיר אחד שהוא ברמה אלוהית. לגאנז, לעומת זאת, יש כמה וכמה. למשל welcome to the” "jungle. השיר מתחיל בסולו גיטרה חשמלית ואחריו אפשר לשמוע את אקסל רוז מתאר במדויק את המציאות המבלבלת של הדור שלי:
Welcome to the jungle
We’ve got fun 'n’ games
We got everything you want
Honey, we know the names
We are the people that can find
Whatever you may need
If you got the money, honey
We got your disease