השנה היא 1988, המקום - סיאול, בירת קוריאה הדרומית. המשלחת הישראלית לאולימפיאדת הנכים מתחרה כמעט בכל ענפי הספורט. עשרות ספורטאים ישראלים עיוורים, קטועי גפיים, משותקים על כיסאות גלגלים, חלקם נכי צה"ל, חלקם נכים כתוצאה מתאונות או מחלות, אבל כולם יחד מהווים יחידה לוחמת הנאבקת על מנת לזכות במדליות, לראות את דגל ישראל מתנופף ולשמוע את ההמנון מתנגן בטקסי חלוקת המדליות. עבדכם הנאמן היה הנציג היחיד של התקשורת הישראלית שם. מצלם וכותב יומן יומי מהאולימפיאדה לעיתון המנוח "חדשות". בנוסף, דיווחתי בשידורים חיים מדי יום מספר פעמים לגלי צה"ל, עוד בימים שבהם הייתה תחנה תוססת ולא "גללי צה"ל" של היום.
המשלחת, שיצאה מישראל בלי שאף נציג רשמי מטעם המדינה בא להיפרד ממנה, זכתה בשובה (בלי להצטנע - בגלל הכיסוי התקשורתי שלי) לקבלת פנים מלכותית. שרים, תזמורת, אישי ציבור, מאות בני משפחה ועוד המתינו לבאים, שחזרו עמוסי מדליות ונדהמו מהמהומה בשדה התעופה.
2017. תל אביב, פינת הרחובות ארלוזורוב ודרך נמיר. כ-200 נכים, חלקם על כיסאות גלגלים, עיוורים עם כלבי נחייה, קטועי גפיים הנעזרים בקביים, נכי נפש ועוד - חוסמים את הכביש כחלק מהמאבק על הגדלת קצבת הנכות שלהם מ-2,342 שקל בחודש לסכום השווה לשכר המינימום. חלק מהנכים מכירים אותי מהמאבקים הקודמים או משביתת הרעב שלי ומהבלגן שעשיתי בקריית הממשלה למען הגדלת תקציב סל התרופות.
חלקם מאזינים שלי ברדיו. יש לחיצות ידיים, יש "תודה שבאת להזדהות", יש חיבוק גדול מאביטל כהן - שעליה דיברתי אחרי שראיתיה בסבלה בכתבה שעשה עליה אורי לוי בערוץ 11, וישנה אישה קטנה שאי אפשר לטעות במוצאה התימני, שמתקדמת בכיסא גלגלים לעברי ובחיוך גדול שואלת "אתה זוכר אותי?". הנכים שמסביבנו מחכים לשמוע את התשובה. "מה זאת אומרת? ברור שאני זוכר. אולימפיאדת הנכים בסיאול, את גאולה מטילת הכידון". האישה על כיסא הגלגלים המומה: "יו, איך זכרת?".
זמן רב מחיי הקדשתי לפעילות למען הנכים והעיוורים. לצערי, בימים הטרופים האלו, בעידן האינטרנט והפייסבוק, אני נמצא במתקפה מכוערת ומלוכלכת של כל מיני חלאות המין האנושי שמקללים ומגדפים ומסיתים נגדי, עד שלא מרצוני נכנסתי לרשימה המשטרתית של אנשים הנמצאים תחת איום. בין השאר כותבים החלאות באתרים הנאציונליסטיים-פאשיסטיים-פרימיטיביים (כמו באתר של גוש השומן המקועקע) שאני צפונבוני מניאק אשכנזי, שאמא שלי הזדיינה עם קצינים נאצים ואני התוצאה וכו'. אילו הדברים היו נכתבים לפני 30 שנה, אני מניח שהייתי מגיע לכותבים ומשער שאחרי הביקור הם היו הופכים לחלק מקהילת הנכים.
אבל הזדקנתי, התמתנתי, ולא נותר לי אלא להיזכר בנוסטלגיה בכל אותם מאות ואולי אלפי אנשים שעזרתי להם, ללא הבדל דת, גזע או מין, לעבור על הררי מכתבי התודה שקיבלתי מאנשים, לקרוא בנוסטלגיה את מה שנכתב בתעודת הוקרה שניתנה לי בכנסת מטעם "בזכות", המרכז לזכויות של בני אדם עם מוגבלויות, שבו נכתב בין השאר: "מתכבדים להעניק לנתן זהבי את אות 'בזכות' לשנת 1996 על מאבקו הבלתי מתפשר לקידום השוויון של אנשים עם מוגבלויות. על השימוש בכלי העיתונאי לסילוק מכשולים ודעות קדומות העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות. בפעילותו תורם נתן זהבי תרומה ייחודית וראויה לציון לכבוד האדם באשר הוא אדם, ולשילובם של אנשים עם מוגבלויות בקרב החברה".
אני מציץ על "אות אומץ" (2008) שהוענק לי "על אומץ לבו האישי והתמסרותו לשמש כ'כלב השמירה של הציבור', על מלחמתו הבלתי מתפשרת בשחיתות, בכל רמותיה ורבדיה ועל היותו דובר ו'פה' לחסרי הישע והמוגבלים בחברה הישראלית". והנה אות הוקרה מהאגודה לזכויות החולה, ומאלו"ט ומספריית העיוורים, ותעודת הוקרה "על תרומתך להצלחת פעילויות לרווחת תושבי שכונת פרדס כץ" משנת 2000, ותאמינו לי שזה רק טיפה בים של פעילות והכרת תודה ממי שבאמת יודע מה עשיתי מאחורי הקלעים, בלי רעש וצלצולים.
אני מזכיר את כל זה כי היום, הודות לרשת החברתית ולתקשורת הימנית המסריחה, הפכתי לשק חבטות. טינופות מהזן הנחות כמו יואב אליאסי "הצל", ומזן האליטות החדשות בדמותו של "הפסיכופת" אראל סג"ל, תופסים תחת אף על פי שבחייהם הפרטיים והציבוריים ייקח להם אלף שנות חיים לעשות למען החברה בישראל מה שאני עשיתי.
הנכים בהפגנת הרחוב מבקשים שאלך לפוליטיקה ואעמוד בראש מפלגה שתייצג את מאבקם. בנימוס אני מסביר להם שאני לקראת פרישה. תם כוחי בכל הקשור לפעילות ציבורית. אני מנסה להסביר להם שחסימת צמתים כשאנשים חוזרים מהעבודה רק תגרום לציבור הרחב לשנוא אותם, מנסה להסביר להם שהם חייבים להציק רק למי שאחראים למצבם - ראש הממשלה, שר האוצר, שר הרווחה. לא לתת להם לישון, לגרום להם שיראו אותם כשהם יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים ממנה בלילה.
יש מאות אלפי נכים בישראל. הם חייבים לגייס עשרות אלפים שיתנחלו מסביב לווילה של ראש הממשלה בקיסריה, בחצר בתיהם של שר הרווחה חיים כץ ושר האוצר משה כחלון. אם יעשו זאת שבוע־שבועיים, יחטפו מכות מאנשי הביטחון, ייפצעו ויאושפזו, וכל זה לעיני מצלמות הטלוויזיה, ועדיין לא ירפו - הם יגיעו לשכר המינימום.
בינתיים, הממשלה כהרגלה הקימה עוד ועדה ועוד ועדה, וזה אחרי שהוקמו כבר אלף ועדות. "עובדים עליכם ולא סופרים אתכם", אני מסביר לנכים המקיפים אותי, "מהפגנות בצומת עזריאלי או צומת ארלוזורוב תקבלו תמונה בעיתון ואייטם בטלוויזיה, וביום שאחרי ישכחו מכם".
יואב חנני, העורך המוזיקלי ב"רדיו ללא הפסקה", ששמע שאני עומד לדבר בעניין הנכים השבוע, אמר לי שיש שיר שמתאים בול למאבק. האמת היא שהופתעתי מכך שאת המילים כתב יוסי גיספן, ואני מסיר בפניו את הכובע שאין לי. את השיר שרה אתי לוי, זמרת מחאה שמצער שכמעט אין משמיעים את שיריה החברתיים בתחנות הרדיו האחרות. הנה מילות השיר של גיספן, ששמו "בירוקרטיה":
אין להם רגליים לעלות למדרכות
מתגלגלים על הקצבה
מבקשים מעט מקבלים פחות
תמיד מוצאים להם סיבה
אומרים תבוא מחר
סוגרים את הדלתות
כי התקציב נגמר
על הפקידים והפקידות
הנכה ממשיך להילחם
והממשלה להתעלם
ים של בירוקרטיה
ים של מסמכים
מטרטרים את הנכים
אין להם רגליים לעמוד על הזכויות
מפנים אותם אל הפקידים
יש להם משכורת גם קפה ועוגיות
מטרטרים את הנכים
קשה להם לחיות
מתים מהבושה
חיים באשליות
וממלאים כל בקשה
הנכה ממשיך להילחם
והממשלה להתעלם...
בשבועיים האחרונים שחררתי את חרצובות לשוני נגד הממשלה והכנסת בעניין הנכים. קיבלתי כמה איתותים שאני עולה על העצבים לכמה "צדיקים" בקרב "אדוני הממון, אדוני המדינה", או כפי שאני קורא להם "קפיטליסטים חזיריים". אז אני אמשיך לזעוק את זעקת הדפוקים אבל באופן פרטי. אנא, הניחו לי. מעט הדלתות שהיו פתוחות בפני, בגלוי או בסתר במשרדי הממשלה, ננעלו. פשוט איני יכול לעזור יותר. סליחה ותודה על ההבנה, וסליחה שקצת "השווצתי" בפעילותי החברתית - זה בניסיון שכנראה לא יצלח לסתום כמה ג'ורות של חולירות פרימיטיביים מבני עמנו, עם סגולה בארץ הקודש. פחחחחח.