"לאלה שמחכים בנשימה עצורה למה שנהוג לכנות בתקשורת 'סיבוב פרסה', יש לי רק דבר אחד לומר: תפרססו כאוות נפשכם. הגברת הזאת לא בנויה לפניות" (מרגרט תאצ'ר, אוקטובר 1980; תרגום חופשי שלי). יש מעט מנהיגים שבנימין נתניהו ממש מעריץ, במיוחד אלה שלדעתו הוא ממשיך דרכם. ברשימה נמצאים בנימין זאב הרצל, ווינסטון צ'רצ'יל ומרגרט תאצ'ר.
האחרונה, "גברת הברזל", זכתה בחייה ובמותה לקיתונות של בוז ושנאה, אבל למרות היותה מעוררת מחלוקת היא הביאה לשינוי כלכלי בולט באנגליה. נתניהו רואה בעצמו תאצ'ריסט כלכלי, שלמרות הביקורת והרדיפה אחריו הצליח להביא לשינוי כלכלי בולט. לא פחות מזה הוא אוהב את דימוי הברזל; "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי - ומנהיגות הברזל שלא מתכופפת תחת הלחץ של התקשורת, השמאל והמנהיג האמריקאי, כמו ברק אובמה למשל.
ואולם נתניהו מזכיר בפעולתו התנהגות של מתכת אחרת: נחושת. אף שהיא מזכירה בהגייתה את המילה האהובה ביותר על מנהיגים פוליטיים - נחישות, היא מתנהגת בדיוק להפך; היא מתכופפת, היא גמישה ואפשר לסובבה כמה פעמים ואפילו לעשות איתה סיבוב פרסה מושלם. בניגוד לתאצ'ר, נתניהו הוא איש פניות הפרסה. האחרונה היא ביטול החלטת הממשלה בעניין מתווה הכותל.
הכותל גויר בכפייה להיות בית כנסת אורתודוקסי ופתוח לכולם, רק בתנאי שיקבלו את כללי המקום. החלטת הממשלה השבוע לבטל את ההחלטה הקודמת על הקמת מתחם תפילה משותף לגברים ולנשים במקום, היא יותר מאשר כניעה ללחץ פוליטי אדיר של החרדים ובגידה בציבור יהודי שלם, שרובו נמצא מעבר לים. זו החלטה הנוגעת לסוגיית הליבה של מדינת ישראל ועוסקת בשאלה מה כוונתנו כשאנחנו אומרים שישראל היא מדינת העם היהודי.
נתניהו מדבר בשנים האחרונות על דרישה מהפלסטינים להכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית. הפעם האחרונה שבה דובר על מדינה יהודית הייתה בתוכנית החלוקה של האו"ם מ־1947, שדיברה על חלוקת ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית. בפועל, ישראל היא מדינת היהודים, כלומר מדינה שהיא בראש ובראשונה של הרוב היהודי שבשטחה. המשמעות המילולית של "מדינה יהודית" - מדינה המתנהלת על פי חוקי היהדות וההלכה - איננה מקובלת על רוב אזרחי ישראל. הדבר משול לרפובליקה האסלאמית של איראן, שאימצה את חוקי השריעה המוסלמיים שלפיהם תושביה צריכים לפעול. זה כולל סקילת נואפים ומיני זוועות אחרות בשם הדת.
ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נהג לומר שהוא לא רק ראש ממשלת ישראל, אלא ראש העם היהודי. גם נתניהו אומר את זה. אומר, אבל מה זה אומר בדיוק? העם היהודי מורכב משבעה מיליון יהודים בישראל ועוד שבעה מיליון בתפוצות. איך מבטיחים שישראל תהיה באמת הבית, המודל וראש החץ של עם יהודי בן 14 מיליון איש ואישה, כאשר קבוצה קטנה משתמשת באמצעי לחץ פוליטיים על ראש ממשלת היהודים וגורמת לו לעשות רק מה שהם אומרים?
הפוליטיקה של הפיוס
צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר וחבר הוועדה של מתווה הכותל, אמר לפני כמה שנים בעניין הזה: "נוהגים להביא את חשיבות ההכרה הערבית בעם היהודי בכל משא ומתן עם הפלסטינים, ודורשים הכרה במדינת הלאום של העם היהודי, ובצדק. זה צריך להיות נר לרגלינו. בראש ובראשונה דרושה הכרה שלנו במה היא מדינת העם היהודי. אסור שהשוליים ישתלטו על המרכז".
ואז החבל נחתך
כמה ימים אחרי ההחלטה לאמץ את מתווה הכותל הוא כתב את הדברים האלה: "ההסדר שאומץ הוא הוכחה לכך שאפשר ליצור הבנות והסכמות פרקטיות במרחב ציבורי טעון מחלוקות תהומיות שאינן ניתנות לגישור. הסדר זה, שמשמעותו 'ממשיכים קדימה' וחיים בשלום בצל מחלוקת והבדלי גישות, הוא סנונית ראשונה לכיוון חדש שעל ישראל לאמץ - 'פוליטיקה של פיוס' ויצירת פרקטיקות התנהלות משותפת, בסביבה המכילה השקפות עולם מנוגדות. במרחב ובזמן שבו נעשים מאמצים פוליטיים ותודעתיים מצד מדינות וארגונים לחתוך את חבל הטבור ההיסטורי־תרבותי־דתי בין הציוויליזציה היהודית לדורותיה ובין ירושלים, אי אפשר להחמיץ הזדמנות ולהתחמק משליחות היסטורית ומייעוד שנפל בחלקי ובחלקם של חברי לצוות להעמיק ולחזק את הקשר בין מיליוני היהודים מעבר לאוקיינוס לבין ירושלים, בחזקת 'אם תישכח ירושלים, תשכח ימיננו'".
זה בדיוק מה שקרה השבוע. החבל נחתך. נתניהו מנסה בלהטוטנות מילולית להסביר שהוא לא נכנע, אלא רק פתח את הנושא לדיון נוסף. אבל האמת היא שזה בלוף. זה דפוס מוכר של נתניהו - להימנע מהכרעה ולהתאהב בתהליך ארוך וחסר תוחלת. ההחלטה ההיא הייתה תוצאה של תהליך שארך שלוש שנים וכלל הידברות עם כל הגורמים והזרמים. מי שהוביל את הצוות היה אביחי מנדלבליט, יהודי חרדי שכיהן בתפקיד מזכיר הממשלה. לנוכח דפוס התנהגותו כרגע כיועץ המשפטי לממשלה, שבוחן ומושך, מתלבט ושוקל, אפשר להסיק שגם אז הוא עשה דרך ארוכה עד שהניח המלצה מחייבת בישיבת הממשלה.
צריך לקרוא שוב את מה שאמר נתניהו למנדלבליט ב־31 בינואר 2016, כשהכריז על יישום מתווה הכותל: "הנחיתי אותך... להביא פשרה בנושא הרגיש הזה במקום שאמור לאחד את עם ישראל. אני יודע שזה נושא רגיש, ועם זאת אני חושב שזה פתרון הולם, פתרון יצירתי". נתניהו הלך על זה עד הסוף. נחוש ובהיר וחזק. כמו נחושת. הממשלה אישרה את ההצעה והחליטה ליישם את המלצות הצוות המייעץ לסוגיית הסדרי התפילה בכותל המערבי. היא אישרה תקציב חד־פעמי לצורך הכשרת רחבת התפילה הדרומית והסדרי הגישה לאתר בסך 35 מיליון שקל והחליטה להנחות את שר התיירות שיבחן פתרונות שונים אשר יאפשרו להתמודד עם העומס בכניסה להר הבית.
באופן סמלי ומריר אירחה הממשלה באותה ישיבה את אנחל גורייה, המזכיר הכללי של ה־OECD. הוא דיבר בשבח מצבה הכלכלי של ישראל והציג דוח מיוחד על הישגיה. אולם ההתנהלות של נתניהו עומדת אל מול הנתונים הטובים בכלכלה ומכתימה אותם. היא מעוררת דאגה. כמו בסיפור קלקיליה, הקבינט מחליט ומצביע ואז "מגלה" שהפרטים לא היו חלק מהותי מהדיון. כמו בסיפור אלאור אזריה, שבו נתניהו נוקט עמדה אחת מוסרית וערכית ואז מתכופף לדעת הקהל בימין. כמו בפרשת ההתנתקות, שבה הצביע נתניהו בעד המהלך בכנסת ואז שינה את דעתו והתפטר. אדון הנחושת לא מהסס לפרסס ולחזור בו. הוא לא משלם על זה מחיר פוליטי. לפעמים אפילו להפך.
במקרה מתווה הכותל יש שתי תהיות; אחת גדולה והשנייה קטנה. התהייה הקטנה היא מה בדיוק שוות החלטות הממשלה שאינן מיושמות (או מתהפכות על פיהן). התהייה הגדולה היא איזה עם יהודי אנחנו רוצים לשמר, וכיצד הופכים את המדינה שלנו למדינת כל היהודים וכל האזרחים? את השאלות האלה שואלים את נתניהו, בתקווה שיש לו תשובות טובות מאלה שנתן עד כה.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2