ביום שישי שודרה בערוץ 2 כתבה על משפחה יהודית חביבה, זוג הורים ובתם בת ה־12, שהגיעו אלינו מלוס אנג'לס כדי לחגוג כאן, בכותל, בת מצווה. עם סיום הטקס, שהתקיים ברחבה המעורבת (כן, יש כבר כזו) הסבירו ההורים, בכעסם על החלטות הממשלה האחרונות, שהמציאות החדשה תגרום להם לחשוב שוב על היקף התרומות שהם מעבירים מדי שנה לישראל.
אתמול, ב"ידיעות אחרונות", התבשרנו שגם אייק פישר, פילנתרופ יהודי ממיאמי, החליט לסגור את הברז. עד עכשיו הוא העניק לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב מלגה שנתית על שם אמו, הוא מימן פרויקטים חינוכיים בירוחם ובאור עקיבא, ולכבוד בר המצווה של בנו גם סייע להחזיק קבוצת כדורגל של ילדים יוצאי אתיופיה בפרדס חנה. אבל עכשיו החליט פישר להשעות את תמיכתו "עד שממשלת ישראל תשנה את החלטתה".
אתמול, אחרי שקראתי את סיפורו של פישר, שבתי וצפיתי בקטע שכבר ראיתי בעבר מתוך כינוס של IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, שנערך לפני תשעה חודשים בוושינגטון. הדיון שם עסק בשאלה אם להעניק ליורדים זכות הצבעה לכנסת, ונדמה לי שהאופן שבו הטיח שם ח"כ אלעזר שטרן את תפיסת עולמו בפניהם של היורדים לא נשמע מפיו של פוליטיקאי ישראלי מאז ה"נפולת של נמושות" של יצחק רבין. "מי שמצביע, צריך לשלם את המחיר על ההצבעה שלו", השיב שטרן בחריפות לאחד היורדים שניהל איתו ויכוח קשה. "אני לא רוצה שתבוא כשיש מלחמה. אני רוצה שתבוא עכשיו לעמוד במחסומים... אתם רוצים עכשיו לפרק את התנועה הציונית, להקים אותה מחדש ולהגיד שלא משנה אם נלך לאמריקה, לאוגנדה או לירושלים? אל תגידו לנו שאתם כמונו מבחינה ציונית, כי אתם לא. אתה לא ישראלי כמוני. אתה לא משלם מסים כמוני. אתה לא משרת כמוני. הילדים שלך לא משרתים כמוני. יש משמעות לשאלה 'מה זה ישראלי'".
בואו נשים רגע בצד את השאלה אם החלטות הממשלה בעניין הגיור ובעניין מתווה הכותל - נכונות או לא. לא משום שזה לא חשוב. משום שמתברר שאנחנו מוצאים את עצמנו בוויכוח אחר לגמרי, ולא בטוח שהוא חשוב פחות. פתאום מתברר, לפחות לפי התנהגותם ודבריהם של חלק מיהודי ארצות הברית,
שהכסף שהם מעבירים לכאן אינו למטרת תרומה, כפי שאולי סברנו לתומנו, אלא לצורך קניית השפעה. רוצה לומר, "יש לנו תפיסת עולם. תקבלו אותה - ניתן כסף, לא תקבלו אותה – לא ניתן כסף". ופריווילגיה כזו, חייבים להודות, אפילו אנחנו – אזרחי ישראל המתגוררים כאן – לא ביקשנו מעולם לעצמנו.
אנחנו, שנמצאים במושב, בעיר, בקיבוץ או בעיירת הפיתוח. אנחנו, שמשלמים מסים ומשרתים בצה"ל. אנחנו, שמתקשים לקנות דירה ומזיעים בקיץ ותקועים בפקקים. אנחנו, שלכאורה רכשנו את כל הכרטיסים האפשריים שיכלו להעמיד לנו את הזכות לעמוד מול המדינה ולהתנות מולה תנאים. אנחנו - שחלק מאיתנו שילמו על כרטיס המועדון שלהם בדם בניהם ובנותיהם - קמים בכל בוקר, בשמחה ובעצב, עם חיוך או עם התקף עצבים, ונשבעים אמונים. כל יום מחדש.
כשאריק שרון הבטיח לי ש"דין נצרים כדין תל אביב", ואחר כך לקח את הקול שלי בעורמה והשתמש בו כדי להרוס את בתיהם של 10,000 תושבי גוש קטיף, לא הרהרתי ולו לרגע אחד להפסיק לתרום. כשחבריי מהצד השני של המפה הפוליטית מתפלצים כבר לא מעט שנים מממשלת נתניהו, ומרגישים שהוא והקואליציה שלו דורסים את כל מה שיקר להם, הם לא מאיימים עליה בברוגז. כולנו ממשיכים להתגייס לצה"ל ולשלוח אליו את ילדינו ולשלם מסים ולתרום ולהתנדב בכל מקום שאנחנו יכולים.
למה? כי זו המדינה שלנו, ומערכת היחסים שלנו איתה אינה מערכת יחסים שבין שני סוחרים. כי האהבה שלנו אליה אינה תלויה בדבר. אנחנו מנסים להשפיע ככל יכולתנו על מדיניותה, אבל לא מאיימים עליה שאם משהו לא יסתדר, אנחנו הולכים. ומהמקום הזה צריך להבהיר לאחינו בארצות הברית שאנחנו אוהבים אותם, ורוצים אותם מאוד כאן איתנו, ונמשיך לחבק אותם מרחוק גם אם יבחרו להישאר שם, ונשמח מאד אם יתרמו למדינה, אבל זהו.
יש כאן כללי משחק, אחים יקרים, ובשבוע האחרון חלקכם מאיימים לשבור אותם. זו כמובן זכותכם, אבל דעו שאם תחליטו לנתק את הקשר או להפסיק לתרום, נסתדר בלעדיכם. אל תאיימו עלינו ואל תסחטו אותנו. מה שאנחנו לא מוכנים לאפשר לאזרחינו שלנו לעשות כאן, לא נאפשר למי שבחר להישאר בגולה.