לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בשישי בצהרים, בדיוק לפני שקפצתי לעמוד על משמרתי האחת בפאב: “מדברת היועצת של בית הספר", אמר קול סופר־פדגוגי מהעבר השני של הקו - ולפני שהספקתי לחשוב, אינסטינקטיבית: “אוי ואבוי, מה כבר עשיתי?!", המשיכה היועצת: “אמרו לי שאתה כותב לא רע, אז מה דעתך לשאת דברים בטקס הסיום..?".
מאחר שמעולם לא סיימתי את לימודי הפורמליים בתיכון, התרגשתי ולו רק מהאפשרות להשתתף סוף־סוף בטקס סיום של מוסד חינוכי כלשהו. רק שהבקשה “לשאת דברים" הצליחה גם להלחיץ: אני פרצוף בשביל לשאת דברים?
ובכל זאת, הנה מה שהיה לי להגיד למסיימי התיכון הטריים:
“שלום לכולם, שמי ניר, אבא של רן, וכשלפני כמה שבועות התבקשתי לכתוב כמה מאות מילים (אל תיבהלו, זה לא יותר משלוש דקות), קצת נלחצתי, כי אתם יודעים - לנאומי ברכה מהסוג הזה יש תמיד כללים: קודם כל צריך לברך את כל המכובדים: המפקחים, המנהלים, המורים, ההורים, בני המשפחה - וכמובן את התלמידים, אלה שלפני הפנייה אליהם נהוג להוסיף: 'ואחרונים חביבים'...
“אז את זה לא תשמעו ממני היום. “אחר כך נהוג לספר לכם, הבוגרים, כמה הייתם פעם קטנים, איך השנים חלפו מהר, לשלב אנקדוטה מגן הילדים, פלאס איזו חוכמה ילדותית שהשמעתם פעם ושהיינו גאים בה כאילו הייתה ציטוט של ברנרד שואו.
“אז גם את זה לא תשמעו ממני. כי אם לסכם את החלק ההוא בתקופת הילדות שלכם (שהיא גם התקופה שלנו כהורים צעירים), אומר רק משפט אחד: שום דבר שלמדת בחייך, אבל באמת שום דבר, לא מכין אותך לרגע שבו חבר או חברה מהגן באים להתארח - ופתאום עולה בת קול מן השירותים: ‘אבא של רן, בוא לנגב לי!'.
“וכשגומרים עם חוויות מהילדות, בדרך כלל מגיע החלק בנאום שבו מדברים על הפיל הענק שנמצא כאן במרכז האולם הערב, פיל בצבע חאקי שעליו כתובה בגדול האות צ'. וכאן אפילו היכולת להעלות רעיונות לברכה היא בעייתית, כי די בשאלה הפשוטה: ‘מה אברך?', כדי שהאסוציאציה תפלרטט עם המודחקים שבפחדינו.
“כן, כן, ככה זה: ‘בסוף כל משפט שאומרים בעברית...' אתם יודעים בדיוק מי יושב - כמו ששר פעם זמר אחד (שלצערי כבר לא איתנו) - וכל שיר שלו הוא הרי זיכרון בלתי נמנע (כמו ששר זמר אחר שדווקא כן איתנו). אז גם את החלק הזה אני אנסה לסכם במשפט אחד: "בשכונה שלנו, גם מי שכל מבוקשו הוא רק לישון בשקט, מוטב שיחזיק אקדח מתחת לכרית. ומאחר שלישון בשקט עבורנו בשנתיים־שלוש הבאות זה כנראה יותר משאלת לב מאשר אפשרות ריאלית, אני יכול רק לקוות שלפחות אתם תישנו בשקט - ושהאקדח שהופיע מתחת לכרית במערכה הראשונה, לא יישלף מתחתיה במערכה השלישית. אינשאללה".
“עכשיו נהוג לומר גם מילה טובה למורים שהביאו את כולנו עד הלום - וכאן אין לי אלא לומר משהו בנימה אישית: אני תיעבתי את בית הספר התיכון שלי. הייתי הולך אליו בכל בוקר כמי שכפאו שד, מתעמת עם המערכת עד לצהריים - ואת רוב כיתה י"ב העברתי בכלל בחוף הים של חיפה במקום בבית הספר. לפיכך, העובדה שהילדים שלי (וכאן אני יכול להעיד מניסיון מצטבר של שניים מהם) הלכו בחיוך לבית הספר כמעט בכל בוקר, כשלעצמה היא בעיני אות ההערכה הגדול ביותר למנהלי ולמורי תיכון עירוני א'.
“ועכשיו הגעתי לחלק האחרון, זה שבו צריך לומר כמה מילים עליכם ואליכם: אומרים שאתם דור מנותק, כזה שכל היום בוהה במסך. נהוג לצקצק בלשון על אובדן הדרך ומות האידיאלים - בקיצור: כל אותם משפטים שבניואנסים כאלה ואחרים שמע כאן מהוריו כמעט כל אחד מההורים.
“אז במקום שבו מקוננים על הדור ההולך ופוחת (לכאורה), אני ראיתי חברות ומסירות, צופים ומסיבות, מזיגה נכונה בין האישי והפרטי לכל מה שמסביב - ואני ממש לא יודע אם אני אמור לומר לכם את זה עכשיו, אבל אל תאמינו לכל מי שמספר לכם סיפורים עם מוסר השכל, סיפורים שנפתחים במילים: ‘כשאני הייתי בגילכם...'. כי מהתבוננות מעמיקה שארכה 18 שנים, נראה לי שכמעט בכל תחום אתם קצת יותר טובים מהדור שלנו, דור ההורים.
“הנה אני כבר במשפט האחרון, זה שבו נהוג לשלב ציטוט, רצוי מהתנ"ך כמובן, אבל היי, כאן זה בית ספר לאמנויות! לפיכך, ילדים גדולים ויקרים שלנו, אומר רק זאת: גם אם טעה ג'ון לנון ובסוף היום האהבה שאתה מקבל לא זהה לאהבה שעשית, הרי שאתם האהבה הגדולה שלנו, אז פשוט - אל תפסיקו לעשות!".