ההספדים על מותה של מפלגת העבודה היו מוקדמים ומוגזמים. המפלגה הזאת, עם כל הבעיות, עם הדנ"א הדפוק שלה ועם תרבות ההדחות - עודנה חיה, נושמת, בועטת, ואפילו מבקשת להתחדש ולחתור לשלטון. יש לה תשתיות וגחלים לוחשות שמחכות לשעת כושר להפוך ללהבה גדולה, באמצעות שכנוע הציבוריות הישראלית בכך שהמדינה בשלה למהפך מנהיגותי ולמהפך של דרך, חזון ותקווה. 

עוד ארוכה מאוד הדרך ורבת מהמורות, אבל לאחר הסיבוב הראשון בפריימריז, נראה לי שעמיר פרץ הוא היחיד שיכול למצות את המרב בציבור ולהביא לעבודה את ההישג הגדול ביותר. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שפרץ ראוי לתואר "מנהיג". הוא אידיאולוג, רב־ניסיון בעקבות שורת תפקידים ארוכה, בעל דעות ברורות ומוצקות שהוא מקפיד להשמיען גם כשאינן פופולריות. 
אין לי מילה רעה לומר על אבי גבאי. עד כה הוא מנהל קמפיין חיובי, לא מתלהם  ומסמל התחדשות לכאורה. יחד עם תומכיו הוא מפנטז על "המהפכה" המתבקשת במפלגה. השתלבותו, הגעתו למרכז הבמה ולצמרת המנהיגות בה היא הישג ענק; המומנטום לכאורה איתו ותמיכתה של יחימוביץ' משמעותית עבורו. 

אולם, בעוכריו היעדר ניסיון ביטחוני ומדיני, וחוסר היכרות מספקת עם עבודת הקבינט ועם גופי המפלגה ולווייניה.

אבי גבאי. היעדר ניסיון ביטחוני ומדיני. צילום: פלאש 90
לעומתו, במידה מסוימת, פרץ הוא התממשות "החלום הרטוב" של תנועת העבודה, שתמיד ייחלה ליום שבו יצוץ מנהיג סוציאליסט ובעל כישורים מקרב ערי הפיתוח. כשנבחר, לא תמיד קיבלו אותו בזרועות פתוחות, והקיבוצים אפילו לא תמכו בו רשמית ולו פעם אחת. אבל פרץ, כעוף החול, ממשיך במסע שלו בחברה ובפוליטיקה הישראלית, והוא חווה הצלחות וגם טעויות וכשלים. הוא אדם פרגמטי שיודע להתחבר, גם איש מנגנון, פעילים וסניפים, וגם איש רעיוני, בעל חזון ואידיאלים.
עיון בדוח "ועדת וינוגרד" למשל על מלחמת לבנון השנייה (שבעקבותיה נאלץ לסיים את תפקידו), ילמד שדווקא עמיר פרץ ידע לשאול את השאלות הנכונות, להצביע על הדברים החשובים, ושהוא קיבל בוועדה דווקא ציון גבוה יחסית ל"גיבורים" האחרים של המלחמה. פרץ נאלץ לעזוב את משרד הביטחון לאחר זמן קצר, אבל תקופתו שם הביאה לו עדנה גם בעצם התואר "שר הביטחון לשעבר" וגם בזכות ההחלטה האמיצה על הקמת "כיפת ברזל".
אני חושב שאם יגבר על אבי גבאי בסיבוב השני, פרץ יידע להוביל את מפלגת העבודה לדיאלוג נכון עם החברה הישראלית, לצרף קהלים חדשים ובה בעת להציב חלופה נכונה לבנימין נתניהו ולשלטון הליכוד. הוא יידע לתקשר עם הדתיים ועם החרדים ועם משה כחלון ונוספים.
זה לא יהיה טיול בפארק. זה מסע ארוך וקשה. פרץ יצטרך קודם לנצח במפלגה, אחר כך לחזק עצמו בסיעה, לצרף כוחות נוספים וחיזוקים, לבנות קמפיין וקואליציה חלופית, עם המסרים הנכונים והיעדים המדיניים והחברתיים הרלוונטיים. והוא יכול.
לאחר היוודע התוצאות הביע אהוד ברק תמיכה בגבאי וכינה את פרץ כמי ש"שייך לעשור הקודם". זה קצת מביך. פרץ הוא המועמד היחיד שסירב לפגוש את ברק לפני הקמפיין ולרקוח איתו "דילים". ברק יודע שפרץ לא זקוק לחיזוק שלו, ולעומת זאת, בחירתו של גבאי תהווה עבורו מקפצה בחזרה אל מרכז הזירה.
2. אין טעם או צורך להיפרד מיצחק הרצוג. הוא מדינאי ומנהיג פוליטי מזן אחר: ערכי, ממלכתי, מנומס, שמתקשה לתפקד בג'ונגל הפוליטי החדש ולהסתגל לשפת הביבים. בכל זאת, הוא נכד של רב ראשי ובן של נשיא שהיה ראש אמ"ן. להרצוג נכונו עוד עלילות במפלגת העבודה, ואולי גם במקומות אחרים ברמה הלאומית. צריך להודות לו על הדרך, על המאבק ועל הממלכתיות. הוא ראוי לזה. 
 
בסך הכל הרצוג הגיע להישג לא מבוטל של 24 מנדטים, מרחק פסיעה מלשכת ראש הממשלה. הוא לא חתך בסכין בחברי סיעתו כמו אהוד ברק, לא תחמן אותם ולא השיב להם כגמולם כשהשמיעו כלפיו נאצות וגידופים. הוא הואשם בכך שהוא זוחל לממשלה כמו "כלב על ארבע", כשבסך הכל ביקש לוודא ובצדק שמפלגתו והוא יכולים להיות "הגרוש ללירה" לתהליך שלום אזורי דרמטי. זו לא רק זכותו אלא גם חובתו. 

יצחק הרצוג. מרחק פסע מראשות הממשלה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
גם מי שייבחר במקומו יעמוד בפני מבחנים שכאלה: האם להיות שותף ולאפשר תהליכים דרמטיים בסוגיות של שלום או של ביטחון - או להמשיך ולהשמיע הערות שוליים מהספסלים האחוריים של הכנסת. הרצוג מילא את חובתו, העדיף את טובת המדינה על טובתו שלו ושילם את המחיר. מכיוון שאין כאמור צורך להיפרד ממנו, בינתיים נסתפק באמירה: תודה, בוז'י!
3. כששמעתי השבוע בוועדת "מקור ראשון" את ראש הממשלה נתניהו אומר, "אינני זקוק לחיזוקים מהימין. אני ימני מספיק", הבנתי שהוא איתר את פתח המנהרה שחופר נפתלי בנט אל לשכת ראש הממשלה בירושלים. 
המנהרה הזו מטרידה את נתניהו לא פחות מהמנהרות האחרות, ובצדק מבחינתו. הקשר המתהדק בין פטרונו (לשעבר?) שלדון אדלסון לבין בנט רק מחזק את החשש. אשים נפשי בכפי ואהמר שבעוד חמישה־שישה חודשים לא נזהה את הבית היהודי ואת מנהיגו הנמרץ. בנט הוא הייטקיסט, סיירת מטכ"ל, רעננה, ולא בדיוק נער גבעות. להערכתי, הוא עומד להניח את חברי סיעת הימין הקשה תקומה על כיסא מפלט ולחבר מצנח רק לחביבו, הח"כ הנמרץ בצלאל סמוטריץ'. 
במקביל הוא יתחיל תהליך של חתירה למרכז ותגבור החלק החילוני בבית היהודי, לאחר ש"הפיילוט" של השרה איילת שקד הוגדר כ"מוצלח"; הן בקבלתה בקרב הציונות הדתית וראשי הישיבות והן באהדה הגוברת בציבור הכללי. דומני שלמידת ההערכה שהיא זוכה לה בציבור הרחב, לא זכה אפילו שר החינוך זבולון המר ז"ל, ובוודאי לא שרי מפד"ל אחרים. בנט עתיד לשנות את השפה, הסגנון, המסרים, הצוות, וכשהוא מצויד בעיתון יומי גדול, ינסה ליצור בריתות (אולי עם "האח" האובד יאיר לפיד) ולנסות ליצור פתח למנהרה שסופה בגבעת רם. 
בסיירת מטכ"ל יודעים לעבוד יפה עד דרגת סרן־רס"ן, אחר כך נוצרים קצת עיוותים. נפתלי בדרגה הנכונה. ולכן הדאגה של נתניהו (סרן בעצמו) מוצדקת, בטח כשזה מתחבר לחקירות, וללהט לרשת אותו גם משמאלו וגם מימינו, גם מצדדיו וגם מאחוריו.
4. פעם אחת אמר מוטי קירשנבאום ז"ל לשחקן והאמן אייל גפן: "תקשיב, איילי, יום אחד, כשיגיע יומך, רגע לפני שתעצום את עיניך לעד, יעברו כל החיים בסרט מהיר מול עיניך. תעשה הכל כדי שהסרט הזה יהיה שווה צפייה". גפן הפנים זאת והוא נוהג בהתאם: הוא הוריד עשרות ק"ג ממשקלו, רץ חצאי מרתון, מצייר, מביים, כותב ספרים, מציג תערוכות ואוכל יפה. 
בסוף השבוע הלכתי לראות את הצגת היחיד שלו בקאמרי: "זה רק נשמע מצחיק". בפורמט מנצח, ברגישות ובנחישות, בצחוק ובבכי מספר גפן על גיבורי התרבות שלו: יצחק רבין, אורנה פורת, יוסי בנאי, שייקה אופיר, אסי דיין ונוספים. יצאתי צוחק ובוכה. לכו לראות.
5. מהבסיס הסודי שלה, בסיס חיל האוויר במצפה רמון, כתבה לי השבוע בתי הצעירה ענבל: "אבוש, תדאג של'מיו' החתולה שלנו יהיו מים מחוץ לבית וגם בבית ותכתוב לכל החברים שלך בפייסבוק ובטוויטר שבימים החמים האלה יחשבו גם על החתולים שמתים מחום ומצמא. אבוש, אל תשכח". 
לא שכחתי. בשביל מה יש לי טור בעיתון?
שבת שלום!