המרוץ לים התיכון: היוזמה הגרנדיוזית של ישראל לחיבור אל העולם הערבי

שני מסדרונות יבשתיים מעסיקים את מקבלי ההחלטות בישראל: אחד הוא מקור לדאגה, השני לתקווה. שניהם מוּנעים מאותה אסטרטגיה וקשורים לערב הסעודית.

המסדרון הראשון מכונה "הסהר השיעי": הניסיון האיראני לנצל את הכאוס בסוריה ובעיראק ולכונן גשר יבשתי שיוביל מאיראן, דרך האזורים השיעיים בצפון עיראק, הנמצאים כיום בהשפעת טהרן, לסוריה וללבנון. בכך תשיג טהרן דריסת רגל ומוצא לים התיכון דרך נמל לטקיה במובלעת העלווית.

כפי שכבר נכתב כאן בכמה הזדמנויות, יצירת הפרוזדור השיעי תקל על איראן בשינוע כוחות ונשק לסוריה וללבנון - פעולה שנעשית כיום ברכבות האוויריות שהיא מפעילה בנמל התעופה בדמשק. הדבר יקשה על ישראל להשיג מודיעין על שיירות הנשק הנעות בדרכים ולשבש את תנועתן באמצעות תקיפות אוויריות המיוחסות לה בשנים האחרונות. המסדרון גם יעצב ויסמן את אזורי ההשפעה של איראן ואת המפה האסטרטגית האזורית. בכך היא תוכל ליצור דרכים חלופיות לבניין הכוח של חיזבאללה, כולל יכולת ייצור ושדרוג טילים בלבנון עצמה.

כל המעורבים במלחמות בסוריה ובעיראק נערכים "ליום שאחרי", ליום שבו ימוגר דאע"ש ועמו רעיון הח'ליפות האסלאמית הטריטוריאלית. אומנם המאמצים להקים ח'ליפויות חלופיות במקומות שונים בעולם - המוקד כיום הוא בפיליפינים - יימשכו. יחד עמם יימשכו הניסיונות של קיצונים אסלאמיסטים לבצע פיגועים במערב, שהרי אי אפשר להרוג אידאה ואידאולוגיה. אבל כשצבא עיראק ישלים את כיבוש מוסול ו"הכוחות הדמוקרטיים הסוריים" בהנהגת המיליציה הכורדית יכבשו את א־ראקה, "בירת הח'ליפות", תיווצר בשטח מציאות חדשה, והוא עלול ליפול כפרי בשל לידי איראן, בחסות רוסיה.

רק לחץ אמריקאי יוכל אולי למנוע זאת. אבל לא ברור כלל מהי עמדת ארה"ב, אם בכלל יש כזאת. בהצהרות הרשמיות וושינגטון טוענת שמעורבותה בסוריה ובעיראק היא לתכלית אחת: הבסת דאע"ש. שמענו זאת במפורש השבוע מפי קצינים בכירים בצי האמריקאי, בעת ביקור של עיתונאים ישראלים בנושאת המטוסים ג'ורג' בוש שעגנה מול נמל חיפה.

עד כמה שאפשר לפענח את עמדת ממשל טראמפ, סביב הנושא מתנהל ויכוח נוקב בין שני מחנות. האחד, בראשות שר החוץ רקס טילרסון וכנראה גם שר ההגנה ג'יימס מאטיס, גורס שתפקידה של ארה"ב צריך להסתיים ברגע שימוגר דאע"ש, ושיש להותיר את עיצוב עתידה של סוריה לרוסיה. מחנה אחר, בהנהגת כמה פקידים בכירים במועצה לביטחון לאומי, מנסה לשכנע את טראמפ כי על ארה"ב למלא תפקיד פעיל בסוריה, ולמנוע ממנה להפוך לאזור השפעה רוסית־איראנית.
 

ישראל הייתה כמובן מעדיפה שוושינגטון תמשיך למלא תפקיד מכריע בסוריה גם בשוך הקרבות, ובמיוחד שתמנע נוכחות איראנית או של המיליציות שבשליטתה, ובכלל זה חיזבאללה, בקרבת הגבול ברמת הגולן. אך לא ברור אילו מאמצים עושה הדרג המדיני והביטחוני בישראל להשפיע, ולו בעקיפין, על המהלכים הדיפלומטיים הנוגעים לעתיד סוריה המתקיימים במקביל בכמה מקומות בעולם. ישראל הדירה עצמה מהשתתפות בשיחות שמתקיימות בקזחסטן, והחליטה שלא להשתתף גם בדיונים בין ירדן, ארה"ב ורוסיה על הקמת אזורי ביטחון בדרום סוריה - לא הרחק מגבול ישראל.

את הגישה הזו מוביל שר הביטחון אביגדור ליברמן, שאישר זאת השבוע בשיחה עם כתבים צבאיים. ליברמן אומנם אמר כי ישראל אינה יכולה לקבל הסכם שיכשיר את אסד, שאחראי לרצח 600 אלף בני אדם ולשימוש בגז. "אסור לנו לקבל הסכם שמסדיר את ציר הרשע", הוסיף, אך הבטיח כי היעדרותה של ישראל מהמגעים לא תפגע באינטרסים החיוניים שלה: "שום הסדר שיהיה מנוגד לאינטרסים שלנו לא יחייב אותנו. לא נקבל מעורבות איראנית או של חיזבאללה".

גישתו של שר הביטחון מעוגנת לדבריו גם בהכרה במגבלות היכולת של ישראל. "אסור לנו לפתח שיגעון גדלות. המשחק כרגע הוא בין רוסיה לארה"ב", אמר שר הביטחון לכתבים. "יש אינטרסים חובקי עולם שאין לנו יכולת להשפיע עליהם". עם זאת, ליברמן הוסיף כי גם בלי נוכחות ישראל בשיחות, "יש לנו יכולת להעביר את המסרים שלנו ואת העמדות שלנו, ואנחנו מדברים עם כל הצדדים".

יש בממסד הביטחוני מי שגורסים כי עמדת ליברמן עלולה לפגוע באינטרסים חיוניים של ישראל, בהזכירם בעניין זה את האמרה הנושנה על המזרח התיכון: אם אינך משתתף בארוחה, אתה עלול למצוא עצמך מוגש בה כמנה.

***

גישת ליברמן נסמכת גם על העובדה כי מלבד ישראל, לאיראן אויבים רבים אחרים במזרח התיכון. מרבית העולם הערבי־הסוני חושש מפניה ועוין אותה. על רקע זה ובהתבסס על האמרה העתיקה "האויב של אויבי הוא ידידי", ישנם דיווחים בתקשורת הזרה כי בשנים האחרונות התהדקו יחסי ישראל עם ערב הסעודית. אם נכונים הפרסומים, קשרים אלה הם שמניעים את הקמת הפרוזדור היבשתי השני.

רשמית, ישראל וסעודיה נמצאות במצב של מלחמה. יחד עם צבאות ערביים אחרים, סעודיה שלחה חילות משלוח קטנים שהשתתפו במלחמת העצמאות ב־1948. כך עשתה גם בששת הימים. ב־1973 היא הטילה אמברגו נפט על ארה"ב ומערב אירופה בניסיון לסייע למאמץ המלחמתי של סוריה ומצרים.

אבל החל משנות ה־80 מסתמן מפנה בגישתה כלפי ישראל והסוגיה הפלסטינית. מילות המפתח להבנת מדיניות החוץ הסעודית הן "ביטחון" ו"יציבות": אפשר לראות בציונות גזל, אך עדיין למצוא אינטרסים משותפים. לפיכך, אין זה מפליא שהסעודים עומדים מאחורי כמה יוזמות ותוכניות ליישוב הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הראשונה שבהן הייתה תוכנית פאהד (אז יורש העצר) ב־1981, שקראה לישראל לסגת מכל השטחים, כולל "ירושלים הערבית", להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים או לשלם פיצויים למי מהם שלא יממש את זכותו. סעיף אחר, שהיווה מעין הכרה בישראל, קבע כי זכותן של כל המדינות באזור לחיות בשלום. ישראל, בהנהגתו של ראש הממשלה מנחם בגין, דחתה את היוזמה.

כ־20 שנה לאחר מכן שוב יזמו הסעודים מהלך מדיני. הם הציגו תוכנית שהגה עבדאללה, אז יורש העצר. היוזמה דיברה על נרמול היחסים ולא הזכירה כלל את בעיית הפליטים. הליגה הערבית אימצה את היוזמה הסעודית, אך הכניסה בה כמה תיקונים. ישראל התעלמה ממנה, אך למרות זאת האינטרסים של שתי המדינות נשארו דומים, והתעצמו סביב האינטרס הבסיסי המשותף: למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולבלום את מאמציה להגמוניה אזורית.

על רקע זה, ולפי פרסומים זרים, פקידים בכירים מישראל ומערב הסעודית נפגשו בעבר. כלי תקשורת במערב פרסמו בשנים האחרונות כי כמה מראשי המוסד, שבאחריותם קיום קשרים חשאיים עם מדינות ותנועות שאינן מקיימות יחסים גלויים עם ישראל, קיימו שיחות עם אישים סעודיים שונים.

בהקשר זה נזכר במיוחד שמו של הנסיך בנדר בן סולטן, שהיה עד לפני כמה שנים ראש המודיעין וראש המועצה לביטחון לאומי. הנסיך נחשב לאויב מושבע של איראן, ובכתבת דיוקן שפרסם עליו ה"גרדיאן" לפני כמה שנים נכתב כי בשל עוינותו לרפובליקה האסלאמית השיעית, "צידד בקשרים עם ישראל". דברים אלה נסמכים גם על מסמכי וויקיליקס.

לפי פרסומים זרים התקיימה פגישה בין ראש המוסד הקודם מאיר דגן לבין אישים סעודיים. ב־2007 דווח בתקשורת הזרה על מפגש סודי של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם הנסיך בנדר. באחד מאותם פרסומים זרים דווח כי ישראל דנה עם הסעודים באפשרות שמטוסי חיל האוויר יחצו את המרחב האווירי של ארצם, אם תחליט ישראל לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. דגן, אגב, בניגוד לרושם שנוצר בציבור, בייחוד לאחר פרישתו ב־2010 ועד למותו בשנה שעברה, לא התנגד עקרונית לתקיפה ישראלית. בשיחות שהיו לי עמו הוא רק הדגיש כי מהלומה צבאית צריכה להיות המוצא האחרון, "כשהסכין מונחת על הצוואר".

אבל אם נכון שדגן או פקידים אחרים מישראל שוחחו על מעבר בשטחה האווירי של סעודיה, יש לכך חשיבות בימים אלה, אם כי בהקשר שונה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכמוהו גם ליברמן ושרים אחרים, מדברים על הקשר של ישראל לעולם הסוני, אך כל אחד מבין למי הם מתכוונים. יש להניח כי כל אישור או אזכור זה או אחר על קשר כלשהו יביך את הממשלים הרלוונטיים. יש פרסומים לא מעטים בחוץ לארץ, ביניהם ב"אינטליג'נס אונליין", על ביקורים של אנשי עסקים ישראלים באיחוד האמירויות, על כך שקטאר (עד לסכסוך האחרון עם ערב הסעודית ומדינות המפרץ) היא המתווכת בין ישראל לחמאס, על סחר ביטחוני ענף עם אבו דאבי, ובעבר דובר על ביקורים של ראש המוסד אפרים הלוי בעומאן. לפי מסמכי וויקיליקס, המוסד מקיים שת"פ עם בחריין, ועל כל אלה נוספים דיווחים על מכירות טכנולוגיות הייטק וסייבר, ציוד ושירותים לאבטחה לסוגיהם.

***

כאן נכנס לתמונה המסדרון היבשתי השני: הרעיון של משרדי התחבורה והמודיעין שבראשם עומד ישראל כץ להקים רשת מסילות ברזל שתחבר את ישראל לעולם הערבי.

לפי תוכניות המשרד, קו רכבת העמק מחיפה לבית שאן יוארך בעוד כ־12 ק"מ, עד לגשר חוסיין במעבר הגבול עם ירדן. נוסף על כך יש תוכנית לסלול שלוחה מעפולה למעבר ג'למה באזור ג'נין. חיבור המסילה לירדן ולרשות יאפשר הובלת סחורות משם היישר לנמל חיפה ולהפך ולא רק במשאיות, כפי שזה קורה כיום. השלב הבא, לפי תוכנית משרד התחבורה, הוא שירדן תסלול מסילה מאירביד למעבר הגבול בחוסיין. בכך יקום קשר רכבות ישיר מישראל לירדן וממנה לשאר העולם הערבי: לעיראק, לערב הסעודית ועד לאיחוד האמירויות. פקידים מישראל שוחחו על כך לפני כשלוש שנים עם פקידים ירדנים, אך לא נרשמה התקדמות. לאחרונה שוב התחדשו הדיונים בנושא.

"אנחנו מציעים מוצא לים התיכון", מסביר חגי צוריאל, מנכ"ל המשרד למודיעין. לפי צוריאל, ששימש בעבר כראש חטיבת המחקר במוסד וכנציגו בוושינגטון, "חיבור כזה מעניק גב כלכלי לתהליך השלום ותורם לכלכלה הפלסטינית בכך שהוא מאפשר לסחורותיה להגיע לאירופה". לדבריו, במסדרון התחבורתי גלומים יתרונות כלכליים, גם לירדן ולפלסטינים, וכן יתרונות מדיניים, ביטחוניים ואסטרטגיים.

כיום נבנים שני נמלים חדשים בחיפה ובאשדוד, ואחת האפשרויות שעליהן מדבר כץ היא החכרת נמל חיפה הקיים לגורם בינלאומי, שגם יפעיל את קו הרכבת למזרח, דבר שעשוי להקל על מימוש היוזמה, גם כלכלית וגם מדינית. התקווה היא שגם חברות אמריקאיות יתחרו על מכרז עתידי בנושא. עם זאת, בביקוריו בארה"ב התאכזב כץ מהיעדר עניין מצד האמריקאים בנושא.

מסמך רשמי של משרד התחבורה, שנקרא "מסילות לשלום אזורי", מגדיר את ישראל כ"גשר יבשתי" ואת ירדן - "מוקד". לפי המסמך, "היוזמה תתרום לכלכלת ישראל, תחזק את הכלכלה החלשה של ירדן, תקשר את ישראל לאזור ותבסס את המחנה הפרגמטי מול הציר השיעי".

לפי המסמך ועל פי חגי צוריאל, שותפות אזורית כזו נחוצה משום ש"המלחמה בסוריה ובעיראק פגעה בנתיבי התעבורה היבשתיים ואף חסמה אותם", וישראל יכולה לשמש חלופה לכך. יתר על כן, מגמת ההתפשטות של איראן מציבה "איום בפני הנתיבים הימיים" בגלל פעילותה במפרץ הפרסי, מצרי הורמוז, ומצרי באב אל־מנדב בואכה האוקיינוס ההודי, ששלוחיהם החות'ים בתימן מנסים להשתלט עליהם.

כבר עתה, ללא קשר ישיר של מסילות ברזל, סחורות משונעות בשני הכיוונים: מישראל לעולם הערבי וממדינות ערביות לישראל. מדובר במוצרי חקלאות (תמרים לעיראק, עד כמה שזה יישמע מופרך), מוצרי צריכה, השקיה ועוד. כך למשל, ממדינות המפרץ הגיעו חומרי גלם מהתעשייה הפטרוכימית למפעלי פלסטיקה במערב. בעבר דווח גם על נפט סעודי שעבר דרך ישראל. רוב העסקאות מתבצעות באמצעות צד שלישי: סוחרים ואנשי עסקים של הרשות הפלסטינית, ירדן, קפריסין והחבל האוטונומי בכורדיסטן, אך יש כאלה שנעשות במישרין.

לאחרונה דיווח עיתון בריטי כי מתנהלים מגעים שיאפשרו למטוסי אל־על לטוס דרך המרחב האווירי של ערב הסעודית למזרח הרחוק, ובכך לקצר את זמן הטיסה. אבל מקורות הבקיאים בנושא סבורים כי ריאד לא בשלה למהלכים שכאלה, שיבטאו נרמול יחסים עם ישראל, כל עוד אין התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים. סביר יותר שחברות תעופה זרות יורשו לטוס מנתב"ג דרך המרחב האווירי של סעודיה. אחת החברות האלה היא אייר אינדיה, שראש ממשלתה ביקר השבוע בישראל ודן במהלך הביקור בין היתר על הרחבת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומים רבים.

2. בשבוע שעבר דיווחתי כאן על עתירה שהגשתי לבג"ץ נגד הצנזורה ופרקליט המדינה, כשברקע הדברים פרשה ביטחונית מן העבר. כמו כן דיווחתי שלאחר חמישה חודשים שבהם היה איפול גמור על עצם הגשת העתירה, שבה הוגדרתי "פלוני", הושגה הסכמה בין פרקליטַי שלומי זכריה ומיכל זיו לנציג הפרקליטות, עו"ד רן רוזנברג, ועו"ד רס"ן ה', היועץ המשפטי של אמ"ן, שאפשרה לפרסם את עצם קיום העתירה וזהות הצדדים. 

ביום רביעי התקיים הדיון בבג"ץ בפני השופטים מני מזוז, אורי שוהם וראש ההרכב יורם דנציגר. הדיון היה בדלתיים סגורות ובמהלכו מסרו הצנזורה וגורמי ביטחון בכירים את חוות דעתם. לאחר מכן הציעו השופטים כי אמשוך את עתירתי, הצעה שלא ניתן היה להשיב עליה בשלילה. וכך עשיתי. עם זאת, השופטים הביעו את תמיהתם על כך שהפרקליטות העבירה הנחיה נסתרת לפני 15 שנה, שלא על פי הנהלים המקובלים, שבעצם צמצמה את סמכויות הצנזורה. הפרקליטות הודיעה כי היא בוחנת את האפשרות לעדכן את ההנחיה או לשנותה. בשורה התחתונה, השופטים בעצם שבו ואישרו את מהות ההנחיה שקבעה כי עליונותם של צווי איסור פרסום, שמוציאים בתי משפט, עולה על כל סמכות של גורם אחר במדינה, כולל הצנזורה, שמנועה במקרים כאלה מלטפל בחומרים שמוגשים לה, גם אם מדובר בפרסומים שכבר הופיעו בתקשורת הבינלאומית ואפילו בישראל.

התוצאה היא עוד סרבול בירוקרטי, עוד הכבדה על התקשורת ועוד פגיעה בזכות הציבור לדעת, משום שכדי להביא לידיעת הציבור בישראל מידע שמקורו בחוץ לארץ, בשל קיומו של צו איסור פרסום שהוציא בית משפט ישראלי, יש צורך להטריח את בית המשפט ולבקש ממנו שיסיר את צו האיסור או את חלקו, וזאת במקום לפנות מראש לצנזורה כפי שהיה מקובל עד לפני 15 שנה.