בסדר, יוסי. אגב, הבאת דרכון?
"אוי ואבוי. שכחתי, הילדה כבר תביא לי".
טלפנתי לשימון, כדי לדווח לו שיוסי פתח יפה, הוא שכח את הדרכון.
"אני לא מאמין. הבנאדם סתום על מלא. שמע, קוף, אל תכעס עלי, אני לא רוצה לנסוע. 32 שנה אני סוחב אותו על הגב, גידלתי שלושה ילדים, ברוך השם, אין לי כוח אליו. אני לא בא, דבר עם כיפוש שתתקשר אלי, אני משלם את הכרטיס שלך. האמן לי, יהיה לנו יותר זול, זה קנס קטן. 30 שנה איתו בכל העולם, 400 יורו זה כלום".
די עם השטויות שלך, בוא ניסע. אני אעזור לך לפקח עליו.
"מה לפקח עליו?", שאג שימון, "הבטחנו לכיפוש שאנחנו מפקחים עליך".
בסדרררר, אני כבר ילד גדול, תתקדם.
הדרכון הגיע, אספנו את שימון ויצאנו לנתב"ג.
יוסי, בטוח הזמנת טיסות, כן?
"די. אתם מעליבים אותי. מספיק עם השאלות האלה".
בדלפק של אל־על התוודענו לאסון הראשון: לי יש כרטיס (כי כיפוש טיפלה בזה) ליוסי ולשימון אין, כי הוא לא הזמין, או לא שילם, אבל את מי זה מעניין. יוסי, איך זה קרה?
"נשבע לכם באמ'שלי שקניתי".
יוסי, עלה לי הלחץ דם, תראה לי את ההזמנה ואישור תשלום. הוא הראה לי, והבנתי שהוא רק הזמין, אבל התשלום לא נקלט.
"קוף, תרחיק אותו ממני, אני לא אחראי למעשי", הצהיר שימון.
יוסי, בוא תעמוד כאן לידי, כי שימון רוצה להרוג אותך. לך למשרדים ותקנה זוג כרטיסים.
עוד לא המראנו, כבר הזעתי בטירוף. יוסי ושימון רצו למשרדים, אני טלפנתי לכיפוש. יש בעיות, חיים שלי בלב, אין להם כרטיסים. "דייייייייייייייי".
כן, צריך להתרגל לבנאדם. לב זהב, אבל טוב רק במים. הרי כבר אמרנו עליו, כשהוא מחוץ למים העסק טובע.
"טוב, מאמי, אל תתעצבן עליו, זה קורה. אתה רוצה שאטפל בזה?"
לא, תודה. הם כבר במשרד, אני מקווה שיש כרטיסים. אדבר איתך אחרי. הדיילת הודיעה לי שנותרו חמש דקות לסגירת הטיסה, ואם הם לא מגיעים, אז רק לטיסה הבאה. ביקשתי להתחשב במצבו של הפציינט. את יודעת שהוא שחמטאי מהבכירים בעולם? הוא כמו בסרט "איש הגשם", עם דסטין הופמן וטום קרוז. הגאון האוטיסט, שאח שלו מטפל בו, מכירה?
"לא, לא מכירה. אז מה, הוא באמת אוטיסט?"
לא, לא ממש. אבל יש לו רגעים שהוא מרחף, אז שימון בשבילו שם, כדי לאסוף אותו בנחיתה, שלא יתפרק.
"אהה. עכשיו הבנתי", אמרה הדיילת.
****
הם הגיעו עם הכרטיסים. "קוף, על הפתיחה קנסתי אותו ב־800 יורו", אמר שימון, "נראה איך זה יסתיים עם הקנסות. רק כך הוא לומד".
המשכנו לביקורת הדרכונים.
"אני מקווה שאין לי עיכוב יציאה", סח לנו הטאלנט. "גם אם יש לך, זה לא מעניין אותנו. אנחנו טסים", הודיע לו 8 לב אדום. "דברים כאלה בודקים לפני שבאים לכאן, לא עכשיו". אבל עברנו בשלום.
עלינו לטיסה למינכן, שיצאה באיחור קל של 45 דקות.
יוסי, למה אל־על? מה היה רע עם הלופטוואפה של הגרמנים? לא מספיק טובה לך החברה הזו? אתה רואה שהם יצאו בזמן?
"חשבתי שתרצו ביטחון, אז הלכתי על שלנו".
שימון הביט בו כלא מאמין.
"ובגלל זה שילמנו 100 יורו יותר, כי חשבת על ביטחון. 30 שנה אני נקנס בגללך. אבל אני אשם, כי אני לא לומד".
הזמנו שלושה מושבים ליד דלת החירום. "יוסי, לא קנית לי מקום לרגליים?", זעם שימון, "נתתי לך 50 דולר".
יוסי: "קניתי, נשבע לך".
שימון: "אז איפה הקבלה? הדיילת לא מוצאת אותנו ברשימה".
יוסי: "רגע, אני מחפש"...
שימון: "מה אני אעשה איתך? אלוהים. נמאסת עלי".
בהמשך אלתרנו רק שני מושבים. הצפיפות בטיסה קבעה שיאים חדשים, גם רמת הסירחון. עוד לא המראנו, ויוסי שאל את שימון אם הוא החביא לו את משקפי השמש. הוא רק הביט בו במבט שאמר הכל. "טוב, אז איבדתי, קורה. למה אתם מביטים בי ככה?"
"סתם, אני יודע? לא היה לי על מי ומה להביט", אמר שימון.
****
למחרת בארוחת הבוקר יוסי ואני עמדנו בתור לחביתות. הוא הזמין גם לשימון, והצביע לטבחית על שינקן שהתבשל בחביתה.
שימון אוכל כשר, הוא יודע מה אתה מביא לו? שאלתי.
"עזוב אותך משטויות", אמר הגאון וחייך, "שנים אני מביא לו את זה, הוא אפילו לא שואל, ישר בולע. הוא משוכנע שזה טונה. זו הנקמה שלי בכל טיסה איתו, על זה שהוא מתעלל בי".
סבבה, יופי של נקמה.
הגענו לסוג של פסטיבל בירה ונקניקיות במרין פלאץ. כאילו לא אכלנו כלום שעה לפני כן, נטרפנו מהריח. הם הזמינו גם בירה, ויוסי הזמין בשבילי בקבוק סודה־ואסר־לייט. התפרקתי מהצחוק. מה זה סודה־לייט, בנאדם? יש סודה לא לייט?
"התכוונתי בלי גזים".
אז תגיד לה "סטיל", היא הרי שאלה אותך: ספרקלינג או סטיל? אתה הורס, הספירה אחריך מתחילה בתשע.
באירופה אני מתבייש להתנהג כרגיל, דהיינו פראח. אז אני עומד יפה בתורים, לא מעשן כדי לא לזרוק בדלים על הרצפה. בגרמניה ההנחיה הפנימית הזו מקבלת משנה תוקף, כי לפני הכל אני עומד בתור עם הצאצאים של הנאצים שטבחו 13 מבני משפחתם של סבי וסבתי. וגם תמיד אני נזכר איך עו"ד יורם שפטל הוריד את איוואן האיום האוקראיני מהחוט, שנייה לפני שנכרך סביב צווארו. וכמובן שבאופן אישי אני תמיד חש שם שגם הציבור הנוכחי היה מוכן להפוך אותי לסבון, אם רק אפשר היה.
אני משתגע תמיד על הגרמנים שמיד כשאתה מדבר איתם על השואה, הם מציינים שגם אבא או סבא היה חייל, אבל הוא היה רק "קלרק", יענו פקיד. אבל אותי לא עשו מסבון, אז אני אפעס קצת מקשה עליהם בסוגיה: אם כולם היו רק פקידים, מי בדיוק ביצע את פעולת ההשמדה? ואז הם קצת מסמיקים, וממהרים להסביר שהיום הם ידידי ישראל, שתומכים ומשקיעים בנו.
ושוב אני ישראלי נרגן שדורש להיצמד למציאות: לא, לא, רבותי. זה שסימנס משלמת שוחד לבכירים אצלנו, זה לא לתמוך בישראל, זה רק לשחד כדי לזכות במכרז; וגם הצוללות לא קידמו אצלי את העלילה, אפילו לא במטר. לפי הפרסומים, הם רק עשו את בני המשפחה של ביבי עשירים גדולים. לי ממש לא היה משנה אם ספינות השמירה על אתרי הגז היו מגיעות מקוריאה הדרומית, אבל הם ככל הנראה הציעו שוחד קטן יותר. ושוב בני שיחי מסמיקים. למה הם מסמיקים כל הזמן בני הגזע הארי?
****
חזרתי אליהם. שימון סיפח לשולחן שני ישראלים שעובדים בביטחון בעיר. יש לו תכונה של מגנט לכל האסופיים בכל מקום שהוא מגיע אליו. תגיד, לא באנו לכאן כדי להתנתק מכל הסחבקיות הישראלית? כל אחד אצלך זה "מיי פרנד" וכל אחת "דארלינג". תזדכה על כולם כאן, יאללה נו.
"אוי, אתה כל כך מאוס. ממש מיזנתרופ. אנשים רוצים לשבת איתנו על בירה, מה, תגיד להם לא?"
אני רק על סודה, אז כ"סחי" אני אלרגי לבני עמי, ככה זה.
בכל יום על הסובאח דרש יוסי שניסע לספא, שחבר שלו, נהנתן כהגדרתו, ממש המליץ עליו. הספא הכי גדול באירופה הוא אמר, חייבים להיות שם.
"זה רק 25 דקות מהעיר", אמר.
בסדר, יוסי, 25 דקות אצלך זה ארבע שעות בדרכים. עזוב אותך משטויות, לא באנו למילואים ואנחנו לא פותחים צירים. אבל ביום השלישי הוא אמר לשימון את משפט המפתח: "אם אתה היית רוצה לנסוע לשם, הייתי נוסע מיד".
שימון הזדקף בבית הקפה, זרק שטר של 20 יורו על השולחן, ואמר לו: "נוסעים עכשיו".
רגע, בנאדם, אני בלי בגד ים פה, ניסע מחר.
"לא, נוסעים עכשיו, נקנה בגדי ים שם".
וכך הפלגנו ברכבת לארדינג, נסיעה של 40 דקות. היינו לבד בקרון. יוסי, אתה בטוח שזה הכי טוב באירופה? אני לא רואה אף אחד בכיוון.
"קח, תקרא עליו ביו־טיוב. תראה איזה ביקורות טובות".
צפיתי בדרך בשדות חיטה ותירס, והרגשתי כמו בארץ. הגענו לעיירת רפאים ללא אנשים ברחובות. גשם טפטף באמצע הקיץ, הטמפרטורה ירדה. הכל היה סגור. איכשהו מצאנו מלון קטנטן כדי לשתות קפה, והבעלים הזמין לנו מונית לאתר. מבחוץ זה נראה מאוד יפה, ודרך החלונות ראינו שתי בריכות.
יוסי היה מאושר, "יש כאן בריכת גלים".
שימון הביט בו, לא מבין ממה הוא מתלהב. "בסדר, הבאת אותנו למשתנה הזו. שעה ואנחנו בורחים מכאן, חתיכת דביל".
יוסי הזמין כרטיסים לארבע שעות, שימון שאל מה זמן המינימום ונענינו שזה שעתיים.
"אז שעתיים", הוא שאג על הכרטיסן.
בלהט הוויכוחים הקולניים, לא שמענו את הגרמני מסביר שיש במקום שני מוקדים: ספא ובריכות. וצעדנו מלאי ביטחון עצמי לבריכה, כששימון מודיע לנו שאם נחטוף רק פטריות בכף הרגל, אז יצאנו בזול.
בריכת הגלים הייתה שוס, בלעתי רק חצי בריכה. שימון נשאר ביציע לצלם ולתעד, יוסי ואני נכנסנו למים. בניגוד מוחלט לילדים שהיו חמושים בהרבה מצופי אטריות, אנחנו הסתפקנו באחד. הפתיחה הייתה נעימה, מים חמימים ורגועים, אבל פתאום צונאמי, שימון צהל ביציע לראות אותנו נאבקים בגלים, ואני כרגיל התפוצצתי מצחוק לנוכח המצוקה. בלתי אפשרי לשחות מול הגלים בבריכה ששטחה 7,000 מ"ר, אז הם מטיחים אותך בכוח בדפנות. אחרי 40 דקות של מאבק איתנים בגלים ובילדים הצווחים, הצלחנו להגיע ליבשה.
שימון תיעד אותנו נזרקים על הדשא באפיסת כוחות. בחוץ נרשמו 13 מעלות, וכמובן שלא היו לנו מגבות. יוסי נשלח לגנוב לגרמנים שבמים, וחזר עם שלל מגבות חוף.
"מה אמרתי לך, קוף? אמרתי לך שהוא נזק? אמרתי או לא אמרתי? 32 שנה אני מסתובב איתו בעולם, אין מקום שהוא לא מפיל אותי. עכשיו גם אתה חווית את זה, ואני שמח שיש לי עד. אנשים בטוחים שאני מבלף, שאני מגזים. אבל היום צילמתי הכל. שלחתי גם לאשתך, שתראה איך אדם בגילך עושה שטויות כמו ילד מוגבל".
לא הגבתי, רציתי רק לחזור הביתה בשלום.
ברכבת חזרה למינכן, שימון המשיך בראיון מצולם עם יוסי, במטרה לדרג את המשתנה הגלית בדירוג הפאשלות שלו.
"נכון, הבריכה לא עמדה בציפיות", הודה הגאון. הקפטן ביקש ממני להגיב בקצרה על האמירה. בא לי בכי, אני הרוס. רק כשחזרנו לעיר, התברר לנו שכאשר פנינו לשמאל טעינו. אם היינו פונים ימינה, היינו בגן עדן של סאונה בטעם מנטה, או 12 טעמים אחרים. אבל מה לעשות? שימון תומך בעמיר פרץ, אז פנייה שמאלה נראית לו טבעית לגמרי.
"בואו, אני אקח אתכם לארוחת ערב כפיצוי", הציע יוסי. יאללה הלכנו. אכלנו יופי, יוסי הלך לשלם ואז התברר ששכח את הקוד בכרטיס האשראי. צפינו בו מרחוק מקרב לעיניו את מכשיר הסליקה, והתפוצצנו מצחוק.
"אמרתי לך סתום על מלא, או לא אמרתי?", צהל שימון, "בוא נשאיר אותו פה, ונצא החוצה למדרחוב. נראה איך זה ייגמר".
עזוב, עוד יעצרו לנו אותו פה, בוא נחלץ אותו.
"אל תדאג, אני קונס אותו מיידית ב־200 יורו. הוא רגיל לזה".
ירדנו לרכבת, יוסי אמר פתאום שאיבד את משקפי הראייה. הם על הראש שלך, דגנרט, הפטרתי ביובש. כבר לא היה לנו כוח לצחוק, אחרי האימון בהישרדות במים.
****
על הסובאח יוסי העיר אותי בבעיטות בדלת. "תראה, ביטלו לנו את הטיסה הביתה". הבטתי בהודעה המום מדי: "נוסע יקר, טיסת 352 LY מינכן לת"א שתוכננה להמריא היום, בוטלה". כך סתם באמצע החיים.
אמרתי לו שיחכה לי בחדר האוכל, עד שאתקלח ואבלע כדור נגד לחץ דם, כי הרגשתי שאני מתפוצץ. טלפנתי למוקד בת"א. הלו, מה נסגר איתכם?
"אני מתנצל, אדוני, אבל בשל היתכנות מבצעית, ביטלנו את הטיסה. אתה יכול להירשם לסטנד־ביי לטיסה מחר".
תגיד, בלעת ליצן? התחפשת למפגר? מה זו היתכנות מבצעית? אתם תוקפים באיראן? אני נשמע לך תייר? אתה מעלה אותנו על הטיסה, בלי סטנד־ביי ובלי צעצועים.
ליתר ביטחון התקשרתי לכיפוש, כדי שתטפל בזה.
הגענו לנמל התעופה, רק אמרו לי סטנד־ביי, ביקשתי את מנהל התחנה. הגיע גרמני בשם אודו, שאמר לנו שבכלל התקלקל לחברה המטוס, ונדרש זמן לתקן אותו. כמובן שהסברתי לו שהחברה שלו זה זבל יצוק, ושיעלה אותנו לטיסה. אז הוא הסביר לי שיש הרבה נוסעים, אובר־בוקינג, ושאולי אקח 400 יורו כפיצוי, ובטיסה הבאה למחרת, בטוח שאעלה.
400 יורו זה לגרמנים מחונכים. בשבילנו זה 1,000 לראש, תשלום במזומן. לך תביא כסף.
"לא, לא, זה הרבה מדי", אמר אודו.
הרבה? אתה צודק. אנחנו עולים עכשיו. על הפיצוי נריב בארץ. עם הנוכלים שלנו אנחנו אוהבים לריב בעברית. ואז הוא הסביר לי שוב שיש בעיות בסיקיוריטי, ושהם הגרמנים דואגים לביטחון שלנו. נו טוב, זה כבר פיצץ לי את הפיוז ברקה. תקשיב לי טוף טוף, אדון אודו. דאגתם לנו יופי במהלך השואה, דאגתם לגמור אותנו. במינכן 72', דאגתם לביטחון של הספורטאים שלנו, זה נגמר ב־11 חללים, גם עם זה עוד לא סגרנו חשבון איתכם, אבל עוד נסגור. קח את ההצעות שלך ואת הסיקיוריטי, ודחוף אותן לתחת. אנחנו עולים לטיסה עכשיו.
אז כרגיל הוא הסמיק, אבל עלינו לטיסה. בהמות מקבלות יחס טוב יותר. הושיבו אותי צמוד לשירותים בשורה האחרונה, אז מה אם שילמתי על כרטיס ליד דלת חירום, עם מקום לרגליים. במשך ארבע שעות נאלצתי לשמוע את כל הנפיחות וההשתנות בשירותים, שהצחינו כמו רפת בבאר טוביה. תינוקות מצווחים רצו בין המושבים, ורק התפללתי בלב שהסיוט יסתיים.
הדבר היחיד שהצחיק אותי הוא סרטון של יוסי קונה משאבה לניפוח גלגלי אופניים, וסוחב אותה במשך יממה ברחבי אירופה. נחתנו. אני מיהרתי לשידור, יוסי ושימון רצו לרכבת. שימון סימס לי שיוסי שכח את המשאבה ברכבת, בתחנה בתל אביב. צחקתי בקול במכונית. אין עליו, חבל שלא הייתי נוכח בתחנה.
הייתי זוחל מצחוק.