סוף־סוף, לא רגע אחד מוקדם מדי, דונלד טראמפ נשא נאום חשוב. נאום עקרוני. נאום המלמד משהו על המדיניות שלו, או לפחות על זו שכותבי הנאומים שלו דוגלים בה. בסוף השבוע שעבר, על אדמת פולין, טראמפ נשא את הטוב שבנאומיו עד כה. טוב - משום שאפשר היה להבין ממנו מה טראמפ רוצה וכיצד הוא חושב.
טוב - משום שהציג בו תפיסת עולם שאינה מופרכת (גם אם לא כולם יסכימו איתה). טוב - משום שסיפק אפשרות גם לידידיו וגם ליריביו להתחיל לפענח לאן חותרת אמריקה תחת שרביטו. בקיצור נמרץ: לאומיות, שמרנות, פרטיקולריזם. בעצם, דומה למדי למה שדוגלת בו גם ממשלת ישראל המכהנת. שונה מאוד ממה שדגל בו קודמו של טראמפ, ברק אובמה. בעצם, גם ממה שדגל בו קודם קודמו, ג’ורג’ בוש.
שווה להתעכב על ההשוואה הזאת, גם אם התעכבות על נאומים ומשמעותם נדמית כמרתקת פחות מעיסוק בסקנדלים של טראמפ שבאים והולכים. דונלד
טראמפ, על חסרונותיו הרבים, עומד בראש המעצמה החזקה והחשובה בעולם. יש הכרח לנסות להבין אותו. הכרח קריטי.
הנה ניסיון להסביר, בקצרה, מה השינוי שמביא איתו טראמפ. גם אובמה וגם בוש, ואפשר למתוח את החבל לאחור גם לקלינטון, האמינו בערכים אוניברסליים. אובמה קבע, בנאום בלונדון, ש”הכמיהה לחירות ולכבוד אנושי אינה אנגלית או אמריקאית או מערבית – היא אוניברסלית”. טראמפ חולק עליו. הכמיהה לערכים שבהם דוגלת אמריקה, שבהם דוגלת אירופה, היא מערבית. ויותר מזה, הטשטוש הנובע מהגדרת הערכים כאוניברסליים מחליש את כוחו של המערב להגן על עצמו ועל ערכיו. כך קבע משפט המפתח בנאומו של טראמפ: “השאלה המהותית של זמננו היא האם למערב ישנו כוח הרצון לשרוד? האם יש לנו ביטחון מספיק בערכים שלנו כדי להגן עליהם בכל מחיר?”
טראמפ העלה את הספק הזה משום שיש לו ספק. הוא העלה את הספק בפולין, משום שפולין היא המדינה שלמדה על בשרה פעם ועוד פעם מה קורה כאשר המערב אינו נחוש להגן על עצמו ועל ערכיו. הוא העלה את הספק הזה ערב כינוסן באירופה של מדינות הג’י־20 - הכלכלות המובילות בעולם – משום שהספק הזה מונח לפתחן. זהו מסר למדינות שבהן חושד טראמפ בהיעדר חוט שדרה, בעיקר באירופה. זהו מסר למדינות שעוד לא החליטו באיזו דרך לבחור.
זהו גם מסר ליריביה של ארצות הברית, לסין ולרוסיה. מסר מרגיע - טראמפ לא מתכוון לתחוב את אפו לענייניהן כדי לשנות את העולם. הוא אינו משיח של דמוקרטיה בנוסח בוש, ולא משיח של הומניזם בנוסח אובמה. מסר מרתיע – טראמפ לא יניח למדינות אחרות לכרסם בעוצמתה של אמריקה ובעוצמתו של המערב בשם הגלובליזציה והאוניברסליזם. הוא לאומן אמריקאי, השומר על האתוס האמריקאי, ולא מרגיש צורך להתנצל על כך, משום שלטעמו אמריקה - “המערב” - טובה יותר, ראויה להגנה מפני מי שמנסה לכרסם בה.
שני נרטיבים
איך היה הנאום של טראמפ בעיני מאזיניו? כמו כל שאר הדברים שעושה הנשיא הזה. הנאום של טראמפ היה מפגן של “פרנויה גזענית ודתית”. הנאום של טראמפ היה “ניצחון”. הביקור השני של טראמפ באירופה היה כישלון מהדהד. הביקור השני של טראמפ באירופה היה הצלחה מסחררת. המפגש של טראמפ עם ולדימיר פוטין סיפק לרוסים את מה שרצו. המפגש של טראמפ עם ולדימיר פוטין סיפק לאמריקאים את מה שרצו. ובתמצית: אמור לי מי אתה, ואומר לך מה עשה הדונלד בשבוע האחרון. אם אתה אירופי המודאג משינויי אקלים - כישלון. אם אתה אמריקאי המודאג מייבוא פלדה - הצלחה. אם אתה רוסי שנהנה לראות את המנהיג שלו משחק תפקיד מרכזי - פוטין הרוויח. אם אתה אמריקאי שרוצה לראות מערכת יחסים סבירה בין הנשיא שלך לנשיא רוסיה - טראמפ הרוויח. אם אתה גלובליסט ליברלי - חרדה. אם אתה לאומן פופוליסטי - הנאה. עם טראמפ, כרגיל, אין רגע דל, ואין קונצנזוס. מלחמת הציוצים נמשכת.
ובמלחמה כמו במלחמה. אין אינפורמציה, יש רק גרסאות. לדוגמה, על פגישת טראמפ ופוטין שהולידה שני נרטיבים – האחד של נשיא אמריקאי הלוחץ את הנשיא הרוסי בעניין ההתערבות הבוטה בבחירות באמריקה, השני של נשיא רוסי המספר כי שכנע את הנשיא האמריקאי שכלל לא הייתה התערבות כזאת. בסך הכל, שישה אנשים היו בחדר שבו נפגשו השניים. שני מתורגמנים, שני שרי חוץ, שני נשיאים. המטרה המשותפת הייתה תצלום מרגיע - יש. המטרה המשותפת הייתה להעביר מסר בעניין הרוסים והבחירות שהעלו את טראמפ לשלטון - המסר עבר. המטרה המשותפת הייתה להפגין אפשרות לשיתוף פעולה - הודעה על הפסקת אש בסוריה, שרק פתי מאמין שתחזיק מעמד, סיפקה את ההישג הזה.
אז הייתה פגישה טובה? היא הייתה, בלי ספק, טובה לפוטין, שלא נדרש לתת דבר או לעשות דבר, לא ננזף על התנהלותו, לא הוצג כמי שהוא באמת - דיקטטור ערמומי העומד בראש מדינה מקרטעת. היא הייתה, כנראה, טובה גם לטראמפ, שלא ויתר על כלום, העמיד פני קשוח, לא הושפל - כפי שקרה לכמה מקודמיו, שתומרנו על ידי הרוסים. טראמפ, שהקדנציה שלו עומדת בצל חקירות על קשרי מקורבים עם רוסיה, רוצה להחזיר את היחסים לפסים של שגרה. פגישה, ועוד פגישה. בלי ציפיות גדולות, בלי הבטחות גדולות. הנשיא האמריקאי בא לאירופה כדי להבטיח שוק ותחרות בתנאים הוגנים ליצרני
הפלדה, לא כדי ללמד את פוטין פרק בהלכות דמוקרטיה וזכויות אדם.
לא ללמד אותו – אך גם לא ללמוד ממנו, ולא מאף אחד מהמנהיגים האחרים, שעוד לא התאוששו מהחלטתה של אמריקה לפרוש מהסכמי ועידת האקלים. אלה הפצירו, מחו, הביעו אכזבה, אפילו קיבלו החלטה להתקדם עם ההסכמים גם בלי אמריקה (החלטה שאפשר להטיל ספק במשמעותה לנוכח מעמדה של אמריקה כמעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם). טראמפ רואה בקיטורים האלה את שרידי העולם של אתמול, את
דמדומי המערב השוקע, המוכר את נכסיו ומוותר על כוחו לטובת שותפות בלתי הוגנת עם בריונים ותחמנים. הוא מזהה את הסכם האקלים כסמלו של העידן הקודם - עידנם של האובמאים, של החלשים, הכנועים, הפתאים. עידנם של מי שמתביישים לומר את מה שהוא - טראמפ - אינו מתבייש לומר. את מה שהפולנים - מאזיניו - אינם מתביישים לשמוע. כן, המערב טוב יותר, צודק יותר. כן, מערכת הערכים שלו צריכה הגנה מפני פולשים. כן, מדינת הלאום השמרנית, הדת, המשפחה, הפטריוטיזם - אלה הבסיס לשמירה על הערכים הללו.
בין ידידים ליריבים
טראמפ הוא כמובן פלטפורמה קצת משונה, לא אותנטית, של הערכים הללו. טראמפ מקדש את ערכי הדת? המשפחה? טראמפ, איש עסקים אורבני, כוכב ריאליטי, יפיוף, הוא סמלם החדש של הפטריוטים? מתברר שכן, לפחות בעיני עצמו. הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון גלגל מולו עיניים בחוסר אמון. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל נהגה בו כגננת המבקשת לוודא שהילד המופרע לא יקלקל את חגיגת יום ההולדת. טראמפ מזלזל בהם. הוא מכבד את פוטין. זה מנהיג שיודע מה הוא רוצה, ושאינו נבוך לחתור להשיג את מה שהוא רוצה, ושאינו מצטעצע בניסיונות להרשים את מנהיגיהם הרופסים של מדינות שאין להן חוט שדרה.
עד כמה פוטין מכבד אותו - זו שאלה אחרת. הוא בוודאי הבחין בכך שטראמפ נשא את נאומו הלוחמני על הצורך להגן על המערב על אדמת פולין. הוא בוודאי הבחין בכך שהנאום כלל גם תיקונים והשלמות להשמטות מן העבר - בעיקר מחויבות להגנה הדדית שהיא בסיס השותפות של ברית נאט”ו. מפני מי מבקש טראמפ להגן על המערב? הוא מבקש להגן עליו מפני המערב עצמו - מחולשת דעת פנימית. הוא מבקש להגן עליו גם מפני יריבים מחוץ: האסלאם הרדיקלי בראשם, רוסיה וסין לא הרחק מאחור, איראן וצפון קוריאה כמובן.
אפשר להתחיל למנות ולגלות שהרבה חברים חדשים לא יהיו לנשיא האמריקאי בעקבות הביקור שסיים זה עתה באירופה. עם ידידיו התעמת משום שהוא מקל בהם ראש ורואה בהם נטל. עם יריביו התעמת בגלל שאינו מקל בהם ראש, ורואה בהם איום. אם הוא מנהיג עוד אפשר להתווכח - אבל הוא בטח לא סחבק.