זוכרים את הקמפיין לשחרור גלעד שליט? אני לא מדברת על הקמפיין של המשפחה, הארגונים והלוביסטים השונים שנחלצו לעזרתה, מי בהתנדבות ומי בתשלום - אני מדברת על הקמפיין של כלי התקשורת. על יעל דן שספרה בסוף כל תוכנית את הימים של גלעד בשבי, את הכתבת דפנה ליאל שליוותה את המשפחה מקרוב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כמעט מדי יום. איפה הקמפיין התקשורתי המתבקש להשבת גופות חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול?
למה כלי התקשורת מסתפקים בדיווחים על מסיבת העיתונאים של משפחת גולדין ותו לא? האם מצוקת המשפחות וחוסר ההומניות של חמאס לא מחייבים את התקשורת לגייס שוב את כוחה העצום לטובת סיום העוול הנורא הזה שבהחזקת הגופות שנים ארוכות תוך התעללות במשפחות?
נכון, אי אפשר להשוות את סיפור שליט לסיפורם של גולדין ושאול. מקרה של חייל חי בשבי אינו דומה לשבי של חייל שאינו בין החיים. ומצד שני, אין לזלזל בזכות של משפחה שאיבדה את בנה האהוב להביא אותו לקבר ישראל. צריך גם לזכור שעצם הדיון בגופות ולא בחיילים חיים הוא פרי האצילות של המשפחות, שלמען האינטרס הלאומי הסכימו להגדרת בניהן כחללים גם בלי שראו את הגופות, וזאת כדי להקטין את המחיר שכולנו נשלם בעסקה עתידית.
רק על הצעד האמיץ הזה היו צריכות המשפחות לזכות ברוח גבית איתנה מהציבור ומהתקשורת, כמו זו שנהנתה ממנה משפחת שליט. מה גם שמשפחות גולדין ושאול לא דורשות מאיתנו כניעה לטרור אלא להפך, הן מבקשות להשיב את הבנים באמצעות עמידה איתנה מול טרור החטיפות. הן לא מכופפות את האינטרסים של מדינת ישראל בשביל האינטרס האישי שלהן, להפך, הן מבקשות לראות איך האינטרס הישראלי מתחזק כתוצאה מטיפול אחראי וממלכתי בהשבת הבנים.
הקמפיין שלהן בעצם אומר שהשבויים צריכים להפוך עבור חמאס מנכס לנטל. הן מבקשות להפוך את המשוואה ולהקשיח עמדות: מניעת ביקורי משפחות, הקשחת תנאי הכליאה של האסירים, מניעת משלוחי בטון לרצועה ועוד. הן מאמינות שבדרך זו הן עשויות לא רק להחזיר את הבנים הביתה, אלא גם להפחית את המוטיבציה של חמאס לחטיפות נוספות, אינטרס מובהק של החברה הישראלית כולה. אם כך, מדוע התקשורת לא מתגייסת לעזרתן?
סינדרום שליט
שוחחתי השבוע עם שמחה גולדין, אביו של הדר ז"ל. להרגשתו הוא זוכה לאמפתיה רבה מכלי התקשורת שבהם הוא מתראיין, אבל היקף הסיקור התקשורתי אכן לא דומה למה שראינו בפרשת שליט. הוא מכנה את האלם התקשורתי והציבורי "סינדרום שליט". לדבריו, אחרי שעיתונאים התגייסו ועלו על בריקדות כדי להביא לעסקה עם חמאס; אחרי ש"הצליחו" להביא לכך ש־1,027 מחבלים שוחררו, בהם יחיא סנוואר, שדחף להסלמה בתקופת צוק איתן והפך למנהיג חמאס ברצועה; ואחרי ששוחררו מחבלים נוספים, שכבר הספיקו לגרום להרג ישראלים בפעולות טרור - התקשורת עשתה חשבון נפש, והיא אינה ממהרת להתגייס שוב לעזרתם של חיילים חטופים.
לאחרונה התקיימה תערוכת ציורים של גולדין ז"ל. ממנה ומהכיתוב "עוז וענווה" שרקם על רצועת הנשק שלו, ניתן ללמוד עד כמה זכה הייתה נשמתו של האיש הצעיר והיקר הזה שאבד לנו. אני חושבת שחלק מעדינות הנפש הזו הגיעה מאביו, והיא מובילה אותו לפרגן לתקשורת מידה כזו של פטריוטיות.
לצערי, הסיבה לחוסר ההתגייסות של התקשורת היא ככל הנראה אחרת. הדנ"א של חלק מאנשי התקשורת הישראלית מביא לכך שיותר קל להם להתגייס עבור כניעה לטרור, עבור תשלום מחיר ומחשבת סרק שאולי יהיה הסדר מדיני מול חמאס, מאשר להתגייס לעמידה לאומית איתנה מול הטרור, שעלולה גם להתסיס את השטח.
החשש מהתססת השטח הוא חלק לגיטימי מהמשוואה, והוא עומד לנגד עיניו של בנימין נתניהו. הדילמה שמציב לפניו שלטון חמאס בעזה אינה פשוטה, כפי שמעידים למשל דבריו בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, החושפים את מורכבות השיקולים אפילו סביב השאלה לכמה משאיות מלט יש לתת אישור כניסה לעזה: "הבעיה היא שאם החמאס היה גוף נורמלי, נקרא לזה כך, הוא היה דואג קודם כל לאוכלוסייה שלו. אבל ההערכה שלו היא, אנחנו נדאג למלחמה נגד היהודים ומדינת היהודים תדאג לאזרחים בעזה... זה מעמיד אותנו בדילמה כפולה: קודם כל דילמה הומניטרית. יש פה קבוצה שהשתלטה על אוכלוסייה של שני מיליון איש, שפשוט לא מעניינים אותם... היו הקלות כלכליות שעשינו. האם הן הספיקו? אינני יודע. עשינו עכשיו, בעקבות המבצע, הרחבה ניכרת (של הסיוע לעזה - ש"ב) וצמצמנו מחדש, מכיוון שראינו שהדבר הזה איננו הולך למקומות שרוצים".
כששואלים את גולדין על הטענה שדרישותיו להקשחה יביאו לירי רקטות מעזה, הוא מספר לי ששוחח על כך עם תמיר עידאן, ראש מועצה אזורית שדות נגב ועם גדי ירקוני ראש מועצה אזורית אשכול. "הם צחקו", מעיד גולדין. "אמרו לי: 'תמיד אומרים לנו שאם נעשה ככה, הם יעשו ככה, ובסוף הם לא כל כך ממהרים לפתוח נגדנו באש. לכן אם יהיו מרגמות, לפחות שיהיה מהסיבות הנכונות'".
התורה מספרת לנו שלהפוך שבויים מנכס לנטל על השובים זה לא תהליך קצר. לקב"ה נדרשו לא פחות מעשר מכות. אז נתניהו צודק: צריך לחשוב הרבה לפני שמורידים על עזה מכת בכורות, אבל גם גולדין צודק, צריך להתחיל לפחות ב"מכת ביקורים" לאסירי חמאס הכלואים אצלנו.
כדי להצדיק מהלך כזה מול העולם יש כבר מכתב רשמי וחסר תקדים של הצלב האדום שניתן השבוע. הוא מכנה את החזקת הגופות ואת שלושת האזרחים הישראלים הנעדרים בידי חמאס ומניעת המידע על אודותיהם, "פעולה המפרה את הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי".
אבל אני חושבת שקודם כל מול עצמנו ההצדקה קיימת בדברים הכואבים שבהם סיכם גולדין את שיחתנו: "משפחה אחרת לא הייתה מסכימה להגדרה חלל. אנחנו את שלנו עשינו במשוואה, מדינת ישראל לא".