תשובת המדינה לבג"ץ פגעה בבטן הרכה של הזוגות החד-מיניים

יועצת התקשורת האישית של שר החינוך נפתלי בנט יצאה לפני כחודש וחצי לחופשת לידה. היא ובת זוגה הביאו לעולם ילד שני מתוק מאין כמוהו. עכשיו הן כבר משפחה טובה, שמחה, עם שתי הורות שבקושי ישנות ושני ילדים. זה כבר לא זוג עם ילד, זה כבר עניין רציני. הסקנדל האחרון שעלה לכותרות בדמות תשובת המדינה לבג"ץ בדבר אימוץ ילדים על ידי זוגות חד־מיניים, פגע בהן בבטן הרכה. 
 

עדי גלאור וברית פרץ לא מנופפות בדגל הפסים הצבעוני ולא רוקדות על משאיות. הן חיות את חייהן הכי טוב שהן יכולות. כמו כולנו. אבל תשובת המדינה גרמה לעדי לכתוב פוסט שאולי יצליח להסביר קצת איך נראית משפחה של שתי אמהות מבפנים, ולמה זה כל כך פוגע כשהמדינה שלהן אומרת עליהן שהן לא מיטיבות עם ילדים.
 

"קוראים לי עדי, ולאהובה שלי קוראים ברית", כך היא פתחה את הפוסט. "יש לנו שני ילדים. אחד שנולד לנו ממש לפני חודש. שני ילדים שבחרנו להביא לעולם שמח וטוב. שני ילדים שבחרנו לבנות איתם ובשבילם משפחה. שני ילדים שכשמסתכלים להם טוב־טוב בתוך העיניים רואים איך נראית ילדות מאושרת. כשמסתכלים עליהם רואים בית של חיוכים וביטחון, בית של אהבה וכבוד, בית של חום ומילים טובות ואופטימיות.
 

"הילדים שלנו יגדלו להאמין באהבה, במשפחה ובשוויון. לעולם לא ניתן להם להקשיב למי שלא רואה בהם טובים ושווים, לפחות כמו כל אחת ואחד אחרים. הלוואי וכולם היו מכירים אותם ולו לרגע, ומבינים איך מגיע לכל ילד להרגיש בתוך משפחה".
 

פרץ אומרת שהחשיפה הזאת היא מחיר שהיא מוכנה לשלם כדי שאנשים רבים ככל האפשר יבינו. "היה ברור לנו שעם השנים יהיו שאלות. אנחנו מוכנות אליהן. לא העלינו על דעתנו שהמדינה היא זו שתבוא לערער על כשירותנו לגדל ילדים. ואם באמת השאלה היא כשירות, אז שכל מי שרוצה לאמץ ילד יעבור בדיקת כשירות. מי שמך, מדינת ישראל, להחליט שמשפחה חד־מינית אינה כשירה לגדל ילד שמח ובריא? 
 

"שונות היא שונות היא שונות. אבל שונות אינה בהכרח דבר רע. יש המון צבעים ונטיות ואהבות וטעמים ושנאות ואופי שונה לכל אדם. דווקא נטייה מינית פוסלת אדם מלהיות הורה מאמץ טוב? למה? יש בזה משהו מעליב ומכעיס ובעיקר יש כאן עוול כלפי הילדים, שהיו יכולים לגדול אל תוך משפחות טובות ואוהבות. 
 

"אני יודעת שהילדים שלנו לעולם לא יפלו מישהו על רקע השונות שלו. תשובת המדינה מעציבה ומכעיסה, אבל אני מאמינה שהיא לא משקפת את הלך הרוח של הציבור. מאות המכרים של המשפחה הקטנה שלנו יודעים שזאת משפחה מלאת שמחת חיים. אף אחד מהם לא היה מעלה על בדל מחשבתו שאנחנו לא כשירות להיות אמהות טובות, או שהמשפחה שלנו מונעת בריאות נפשית מהילדים מעצם ההרכב שלה".  

 

האשליה ש"מה שהיה הוא שיהיה" מעוורת אותנו. מנמנמת אותנו. אבל זוהי אשליה, ובכל פעם שהיא מתרסקת לקרקע המציאות אנחנו מופתעים. משפחה יוצאת לטיול. משפחה גדולה ושמחה, עם בני דודים ואחים וגיסים וגיסות וארגונים ואריזות וחלוקת מי־מביא־מה ואיפה ניפגש ושמש וים ואיזה חומוס בדרך ואולי גם מעיין. טיול משפחתי רגיל כזה, מבורך, יהלומי. 
 

שיירה של רכבים צוהלת יוצאת מהיישוב שלומי ונכנסת לכביש הראשי. משאית פוגעת ברכב הראשון בשיירה לעיני הנוסעים ברכבים האחרים, האוהבים מאוד־מאוד את יושבי המכונית שנפגעה. אב המשפחה מת. הבן שלו הקטן, בן הזקונים שטופח ונשמר וגודל בדאגה ובטוב, מת גם הוא במקום. אחת האחיות נפצעה אנושות, ויום לאחר מכן הצטרפה לאביה ולאחיה בשמיים. האמא הגיבורה ושני ילדים נוספים, בן ובת, נפגעו באורח בינוני בגוף, ואנושות בלב. 

באינתיפאדה השנייה עבדתי בדוברות מועצת יש"ע. היו המון פיגועים, מאות יהודים נרצחו. אחד מהתפקידים שלי היה לאתר את בני המשפחה של הנרצחים, השכולים הטריים ההמומים, ולהעלות אותם לשידור ברשתות השונות. המשפט שחזר שוב ושוב ושוב עד אימה היה "אבל הרגע דיברתי איתו", או "ראיתי אותו הבוקר". התדהמה מהעובדה שרגע אחד הכל רגיל, והשמש זורחת כצפוי והעולם מתנהג בחוקיות לכאורה, ויש בשגרה הזאת הבטחה, וברגע השני ההבטחה מופרת באופן האיום ביותר שיש, התדהמה הזאת היא התדהמה מהבגידה. 
 

העלבון. הבגידה. הסדר שהופר. הרגע שרנו, או רבנו, או ספרנו מכוניות אדומות. איך יכול להיות שמעכשיו שום דבר לא ייראה לעולם אותו דבר? איך ננשום שוב? איך נקום מהשחור הזה? האם אי־פעם נחייך? 
 

מי שחי אי־פעם ביישוב מכיר את ההתגודדויות מבשרות הרע בכל פעם שנחרבת משפחה. כפר אדומים ידע המון כאלה. הרבה יותר מדי. שבוע אחרי שעברנו לכפר נתקלתי בראשונה שלי. מאז הלב מאיץ בכל פעם שאני רואה קבוצה עומדת בלי סיבה נראית לעין, והמוח רץ והדמיון מנסה להשיג את המבשרים ולעצור אותם בפתח, למנוע מהם להיכנס.
 

כשקפקא מספר על גריגור סמסא, שהתעורר בוקר אחד וגילה שהוא חרק ענקי, הוא מנסה לפרק אצלנו את הביטחון הזה, את הפיקציה הזאת שאנו נאחזים בה, שאומרת שאם השמש זרחה הבוקר היא בטח תזרח גם מחר, וכשם שאהובי יצאו מהבית לעבודה, לבית הספר או לגן - הם גם יחזרו אליו, שמחים ובריאים ושלמים. זה לא נכון. אין שום ערבונות שזה יקרה. אבל אנחנו לא יכולים להתמודד עם העובדה שזה לא נכון. אנחנו המצאנו הגנה, ואנחנו מאשימים אותה כשהשקר מתגלה. 
 

קפקא לא מציע תוכנית חלופית. הוא משאיר אותנו עם היעדר הסדר, עם הכאוס האמיתי של העולם, הפועל ללא חוק וללא צדק וללא יד מכוונת וללא רחמים. אפילו בלי קמצוץ של חמלה. הוא מותיר אותנו בבהלה, תלויים באוויר, ואז מדחיקים את הסיפורים טורדי המנוחה שלו. 

וכולנו בדרך. מי יגיע לסופה בגיל 120, ומי יסיים אותה באמצע, או חלילה בהתחלה. מי במים ומי באש. וכל שנותר זה לשמוח עכשיו, כי אין באמת הבטחה שיהיה אחר כך, ולאהוב.

[email protected]