מדי יום גדלים ממדי הפרשה הזאת, שהשם "פרשת הצוללות" כבר קטן עליה וגם שגוי. כבר ידענו שחיתויות, אבל ספק אם אי־פעם ראינו חבורה שהילת ראש הממשלה מעליה, רותמת את הרכש הביטחוני של ישראל לטובת רווח פרטי. שפע המידע מציף אותנו בפרטים שאינם רלוונטיים. ההתעסקות במכירת הצוללות למצרים מחטיאה את הפרשה העיקרית: מדוע ישראל קנתה ארבע ספינות גדולות ויקרות שלא ברור הצורך בהן, ואיך זה קשור לתגליות הגז?
שלוש צוללות הדולפין הראשונות שקנתה ישראל, או יותר נכון קיבלה מגרמניה שמימנה אותן בנדיבות, הן דגם שתוכנן במיוחד עבור ישראל. יש לו דמיון חלקי לדגם הפופולרי 209 של מספנת HDW. מאחר שהדגם המקורי לא התאים לצורכי חיל הים, פותח יחד עם הגרמנים דגם גדול ומשוכלל יותר, שמתאים בעיקר למשימות המודיעין והתקיפה הקלאסיות, אבל גם משתלב בהרתעה הישראלית.
עשור אחרי, בעוד איראן מתקדמת לעבר יכולות גרעיניות, נוצרה אפשרות לרכוש דגם מתקדם עוד יותר של הדולפין, שגם יתאים טוב יותר לשרת את ההרתעה האסטרטגית של ישראל. כדי לשמר נוכחות מרתיעה בים כל השנה נדרש מספר מינימום של חמש צוללות (ויש הטוענים שש), ולכן ישראל קנתה עוד שתיים, עם אופציה לרכוש צוללת שישית.
צה"ל ומשרד הביטחון התנגדו לרכש הצוללות. לא כי אין בהן צורך, אלא כי הוא לא רצה לממן אותן מתקציבו. הצוללות והתכלית האסטרטגית שלהן נתפסו כנחלה של הדרג המדיני, וצה"ל ידע שראשי הממשלה ימצאו כבר את המימון מחוץ לתקציב הביטחון.
ב־2009 החליטה ישראל לממש את אופציית הצוללת השישית. זו ראשית הצירים של הפרשה. אם נוצרה קנוניה, זה הרגע שבו היא נוצרה: חבורה שזיהתה את הפוטנציאל להרוויח המון מקידום עסקאות רכש ביטחוני מהמספנות הגרמניות.
באותו זמן ביקשו המצרים לרכוש גם הם צוללות מדגם 209 של HDW, כתחליף לצוללות הרומיאו הרוסיות והסיניות שלהם. חשוב להבהיר: בחוזה של גרמניה מול ישראל לא נאמר דבר על מחויבות של הגרמנים לקבל אישור ישראלי למכור צוללות מדגם 209 לגורם כלשהו. הרי במקביל לבניית הצוללות הישראליות במספנה בקיל, נבנו לצדן צוללות מהדגם הזה עבור מדינות רבות. היה ברור שאת הדגם שנבנה במיוחד עבור ישראל הגרמנים לא יוכלו למכור לאף אחד.
מה שכן היה זו מחויבות גרמנית היסטורית, שניתנה כבר לפני כמה עשורים לא למכור נשק למדינות שעשויות להפנות אותו נגד ישראל. על בסיס המחויבות הזאת פנתה ממשלת גרמניה לישראל וביקשה את הסכמתה למכור צוללות למצרים.
החלטה חפוזה
הימים היו עדיין ימי שלטון מובארק, וחיל הים, שהתבקש לכתוב חוות דעת בנושא, תמך בחום: לא רק שלא התנגד לכך שמצרים תרכוש צוללות גרמניות, הוא העדיף שהמצרים יצטיידו בצוללת שאנחנו מכירים היטב, מאשר שיקנו עוד צוללות סיניות שהן חידה עבורנו. היתרון היה לא רק בהכרת הטכנולוגיה, אלא גם בהכרת הטכניקה: קניית צוללות בגרמניה הבטיחה שמפקדי הצוללות המצרים יעברו את ההכשרה הגרמנית, שגם היא מוכרת לנו היטב.
היו רק שני סייגים: שמצרים תורשה לקנות רק את דגם 209 הבסיסי, שהוא נחות משמעותית מדגם הדולפין הישראלי, ושגרמניה לא תצייד את הצוללות המצריות בטילי הטורפדו המוצלחים שלה, ותשלח את המצרים לקנות טורפדו אחר.
חוות הדעת הוצגה בקבינט המצומצם של נתניהו, מה שכונה אז "השביעייה". בדיון הוחלט להיעתר לבקשה, אף על פי שהיא יוצרת תקדים ופורצת בפעם הראשונה את הטאבו על מכירת נשק גרמני לשכנות של ישראל. בתמורה הומלץ בדיון שישראל תדרוש מגרמניה הנחה משמעותית יותר על הצוללת השישית.
ישראל לא דרשה וגם לא קיבלה הנחה כזאת, אולי כי היו עמלות שנגזרו מסכום ההשקעה הישראלית בפרויקט. לא צריך להיות מופתע אם יתברר עוד שהיו בישראל מי שהרוויחו גם מהעסקה הגרמנית־מצרית. אבל השיח שהתפתח בשבועות האחרונים, כאילו מי שתמך במכירת צוללות למצרים חתר תחת ביטחון ישראל, לא מעוגן בעובדות.
כמה שנים אחר כך, כבר בימי הנשיא א־סיסי, נתנה ישראל את הסכמתה למכירת עוד שתי צוללות גרמניות למצרים. מתקדמות יותר, אבל עדיין נחותות משמעותית מהצוללות שלנו. אלא שהפעם ההסכמה הזאת ניתנה במחשכים, כשראש הממשלה לא משתף את מערכת הביטחון ואת השר שעומד בראשה במסר שהעביר לגרמניה.
פעולה מאחורי גבו של שר הביטחון היא לא דפוס חדש של נתניהו. אפשר לראות את הדפוס הזה עוד בהחלטות על פתיחת מנהרת הכותל ב־1996 או בניסיון החיסול של חאלד משעל ב־1997. בוגי יעלון סבור שזו הוכחה לקנוניה שהייתה, אבל גם יכול להיות שנתניהו פשוט מאמין שהוא עומד בראש משטר נשיאותי, שלא דורש ממנו להתייעץ או לתאם עם אף אחד אחר.
זה הגיע לשיא בהחלטה על רכש שלוש הצוללות האחרונות: שר הביטחון והרמטכ"ל מגיעים לדיון אצל ראש הממשלה ומופתעים כשמוצג בפניהם מסמך, שלפיו ישראל תרכוש עוד שלוש צוללות ותחזיק צי של תשע צוללות. המסמך כנראה הוכן בחופזה על ידי מישהו שאין לו מושג בתחום. ישראל, צה"ל וחיל הים לא מסוגלים כלכלית להחזיק תשע צוללות. יתרה מכך, תוחלת החיים של הצוללות הוותיקות לא תאפשר להן להמשיך לפעול כשיגיעו הצוללות החדשות.
צוללות דולפין הראשונות נבנו ל־30 שנה. שלא כמו מטוס, שאפשר להאריך את חייו בכל מיני שיפורים, גוף של צוללת שנבנה לעמוד בלחצים אדירים, הוא לא משהו שניתן להחליף בו חלקים. דולפין, לווייתן ותקומה יסיימו את חייהן ב־2026־2028. מי שרוצה להמשיך לשמר צי של שש צוללות צריך עכשיו להתחיל את תכנון הפרויקט הבא כדי לקבל את החדשות בזמן. לוקח בערך עשור לתכנן ולייצר צוללת חדשה, כך שההחלטה הנוכחית על הצטיידות בעוד שלוש היא סבירה לחלוטין.
המים הכלכליים
מה שפחות סביר ומעורר יותר שאלות הוא עסקת הספינות. כבר שני עשורים שחיל הים מתחבט בשאלה איך לחדש את צי ספינות הקרב שלו, המתיישן והמתדלדל. לפני כשמונה שנים, כשהתגלו מאגרי הגז בים התיכון, מצא חיל הים את הקולב האולטימטיבי: ספינות להגנה על המים הכלכליים. זו הייתה הצטלבות אינטרסים קוסמית: חיל הים שרוצה ספינות חדשות, מספנה גרמנית שמשתוקקת למכור ספינות לישראל, חבורה שגוזרת קופונים שמנים מעסקה כזאת ותירוץ מושלם: הגנה על אסדות הגז.
כך נדחפה ישראל לרכוש ארבע קורבטות יקרות, גדולות הרבה יותר מהדרישה שהוצגה במכרז לרכש ספינות חדשות שיצא ואז בוטל. וכל זאת בלי שאיש שואל: לשם מה? מפני מה אמורות הספינות האלה להגן על אסדות הגז, והאם לא ניתן להגן עליהן באמצעות ספינות קטנות יותר? מה גם שאסדות הגז שנמצאות בים התיכון הן קידוחי אקספלורציה (תגלית). ברגע שהקידוח יסתיים (בעוד כשנה־שנתיים), יחובר צינור תת־ימי לבאר הגז והאסדה תסתלק.
המטה הכללי של צה"ל, משרד הביטחון והמועצה לביטחון לאומי - כולם סמכו ידיהם על החלטת הרכש הזאת. היו כנראה גם ישראלים שההחלטה הזאת גרמה להם לחייך, לפחות כמו לבעלי המספנה הגרמנית. לא במקרה השהו הגרמנים את עסקת הצוללות, אבל לא נגעו בבוננזה של עסקת הספינות. כשתיגמר החקירה הפלילית, כדאי שגם נבדוק את הדרך שבה מתקבלות ההחלטות על רכש ביטחוני בישראל.
על הדרך, כדאי שנבין גם מה תכליתו של המל"ל. מה שאמור היה להיות גוף המטה של ראש הממשלה בנושאי ביטחון לאומי ונראה כיום יותר כמו חלק מצוות המשרתים שסביב ראש הממשלה. לפני 18 שנה עמדתי בטקס המרשים שבו הוכרז על הקמת המועצה לביטחון לאומי. קצין בכיר שעמד לידי סינן בשקט: "תנצור את הרגע הזה. זה רגע השיא של הגוף שמכונה המל"ל". הוא צדק.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10