במקום לדאוג להרגיע את השטח ולרסן את הגל האסלאמי המתרומם מולנו, דאג אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו להרגיע את "הבייס" הימני של בוחריו. במקום לנסות ולטכס דרכים יצירתיות להיחלץ מהמבוך המטופש והמסוכן שאליו תמרן את המדינה, נתקף אתמול נתניהו בדאגה לגורלם של שניים ורבע מנדטים בקצה הימני של הסקאלה, ושחרר לתקשורת סדרה פתטית במיוחד של הודעות ימניות שנועדו להרגיע את הבייס הימני שלו: הנה הוא תומך ב"חוק ירושלים רבתי" (זה בכלל במושב החורף, לא עכשיו), הנה הוא "מורה" וגם "מנחה" את שר הביטחון לא לפנות את מתנחלי בית המכפלה בחברון, הנה הוא "מורה" לחדש מיד את בניית היישוב למפוני עמונה, שהופסקה, וכו'. באמת, זה מה שהכי דחוף עכשיו. בית המכפלה.
מזמן לא ניצבה ישראל בפני שוקת שבורה ומרוקנת כל כך, כפי שהיא ניצבת עכשיו מול הגאות האסלאמית והמומנטום של "האחים המוסלמים" מתוצרת השייח' ראאד סלאח ורג'פ טאיפ ארדואן. זו לא הייתה רק התנהלות ישראלית שלומיאלית. היה לנו כאן גם שכרון כוח, חישובים פוליטיים צרים על חשבון ראיה ממלכתית, זגזוג היסטרי וזחיחות. חלק מהדברים הללו כבר נותח.
אתמול נוספה עוד קובייה הכרחית לפאזל, כשהתברר שהתקרית בעמאן לא הייתה פיגוע. הצעיר הירדני שנורה לא היה מחבל ולא היה לתקרית שום קשר לסיפור אל־אקצא. זה היה ריב שהידרדר והפך לקטטה, שנגמרה רע מאוד: הצעיר הירדני נורה למוות ואיתו גם עד הראייה היחיד לאירוע, רופא ירדני שהוא גם בעל הבית של הדירה. על הרקע הזה, הצילום של נתניהו עם המאבטח הישראלי עם שובו ארצה היה, בדיעבד, מיצג של אטימות ואולי אפילו אי־כשירות. במרוצו האוטומטי להצטלם עם כל דבר שמצטלם טוב בימין, בהרגל הנרכש שלו לחטוף כל קופון מזדמן ולהסתער על כל בדל תצוגת מנהיגות לעניים, הצליח ראש הממשלה להטריף את עבדאללה מלך ירדן, בעל הברית החשוב שלו באזור כולו, ולסבך את בית המלוכה הירדני כולו בסאגה בלתי נגמרת. עבדאללה הסכים לשחרור המאבטח וידע שיחטוף על זה מהקהל אצלו בבית. במקום לסייע לו להכיל את הנזק, הרים נתניהו את הזעם ברחוב הירדני לשיאים חדשים עם התמונה המיותרת.
המאבטח הישראלי היה צריך לחזור ארצה גם אם ירה ללא סיבה באזרחים הירדנים. אלה כללי הפרוטוקול. אם ביצע פשע, ייחקר ויישפט כאן אצלנו בבית. נתניהו היה צריך לדחות את סיפוקיו ולא לחגוג את האירוע כקרנף בחנות פורצלנים. תארו לעצמכם שמאבטח ירדני בשגרירות בתל אביב היה יורה למוות בצעיר בן 17 לפני גיוס שהיה חמוש בסך הכל במברג, והורג באותה הזדמנות רופא ישראלי חף מפשע. תארו לעצמכם שהמאבטח הירדני היה מוחזר בהוראת הממשלה לירדן ושם היה המלך עבדאללה ממתין לו ברוב עם ומצטלם איתו לתמונת גיבורים.
כל זה קורה בעיצומו של משבר אזורי נפיץ, כשאותו עבדאללה אמור בעצם לסייע לנו להוריד את גובה הלהבות דרך הווקף וההשפעה שעוד נותרה לו על הר הבית.
כך ניווט בנימין נתניהו את ספינתו/ספינתנו לעבר השרטון, בעודו מצטלם על הסיפון בתרועות ניצחון.
שילמנו את המחיר ולא קיבלנו את הסחורה
גם תחילתו של המשבר בפוזה דומה. בשביל מה היה צריך נתניהו להודיע, על כבש המטוס בדרכו לאירופה, שהוא הורה על הצבת מגנומטרים בכניסה לאל־אקצא? למה להפוך את האקט הטכני הזה להוראה מנהיגותית שהפכה אותו לאירוע? בדרכנו לשום מקום, איבדנו את הצניעות, הענייניות, ההתמקדות בעיקר ונטישת הטפל. הצורך הזה של נתניהו להשביע כל הזמן את המפלצת הימנית הרעבתנית, להשליך עוד ועוד "הנחיות" ו"הוראות" והדגמות מנהיגות לדעת הקהל שלעולם אינה יודעת שובע, עלה לנו ביוקר.
ואחרי כל זה, גם לא הייתה בנו תבונה לחתוך מהר, לצמצם הפסדים, לנתק מגע. ביום חמישי שעבר החליט הקבינט הגיבור של המעצמה האזורית האדירה לדבוק במגנומטרים. היו שם רק שני שרים שהבינו את גודל הסיכון - יובל שטייניץ ויואב גלנט (הפתעה רבתי). שטייניץ הציע להסיר מיד את המגנומטרים. גלנט הצטרף. זה היה מסיים את המשבר לפני תפילות יום השישי. זו הייתה יכולה להיות מכה קלה בכנף, אבל אפשר היה להמשיך הלאה. נתניהו לא היה מוכן לספוג מכה קלה בכנף. בטח לא כשבנט נמצא שם, ממתין לכל פזילה שמאלה. אז המשכנו להתעקש על הכבוד הלאומי וביום חמישי הקבינט הודיע שדבקים במגנומטרים. הסוף ידוע.
כן, יש גישה הפוכה, גישת הימין הקלאסי, שאותה מייצג נפתלי בנט. זוהי גישה לגיטימית. אסור לוותר על המגנומטרים, זו החלטה ביטחונית, זה עניין של ריבונות, אפשר יהיה להכיל את המחאות ולהמשיך הלאה. יש שתי בעיות עם הגישה הזו: ראשית, גובה ההימור. גם אם יש רק 20% שההימור הזה ייכשל, המחיר עלול להיות גבוה מאוד. שנית, כוח העמידה. מי שהולך על הגישה הזו, חייב להמשיך איתה עד הסוף. אז זהו, שנתניהו התיישר ימינה לכיוון בנט בשלב ההוא, אבל ברח מיד שמאלה כשהבין את גודל ההימור.
שורה תחתונה: גם התקפלנו, גם הושפלנו, גם שילמנו את המחיר המלא ולא קיבלנו את הסחורה, כי המשבר הזה לא מסתיים, יש מצב שהוא בקושי מתחיל.