אז מי הריבון בהר הבית? התקלה שחשפה את ישראל בקלונה השבוע מפתה לומר: לא ישראל. אבל זה לא לגמרי מדויק. ישראל אומנם החליטה לוותר על הצבת גלאים בכניסה להר, אך לא משום שלא הייתה יכולה לעשות זאת, אלא משום שהבינה שהמחיר יהיה גבוה מהתועלת. מתי החליטה? אם להאמין לדיווחים, הקבינט החליט לאחר שהמשטרה הפסיקה להתעקש. כלומר, המשטרה החליטה. ולמה דווקא המשטרה החליטה? זו שאלה ששווה להתעכב עליה.
כי כאשר מתעכבים עליה, מגלים שממשלת ישראל איננה הריבון בהר הבית. הריבון הוא המשטרה. ממשלת ישראל, מרצונה החופשי, ויתרה על הריבונות וגלגלה אותה למשטרה.
״קציני משטרה בכירים אומרים בשיחות סגורות כי המשטרה נאלצת לפעול ולקבל החלטות בסוגיות רגישות ללא ׳דירקטיבה׳ ממשלתית״, נכתב בדוח של מכון ירושלים לחקר ישראל על הר הבית לפני שנה. אבל אל תחפשו את המקור להזנחה לפני שנה. חפשו אותו לפני 50 שנה. חפשו אותו בימי ממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר, בימים ובשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. זה לא קרה רק תחת שלטונו של בנימין נתניהו. ממשלת ישראל מעולם לא רצתה להיות הריבון.
חפשו את שורש הבעיה בדיאלוג הנפלא הבא, ממאי 1968, העוסק בשאלת תפילת יהודים בהר הבית. הוא מובא כאן בקיצורים מתוך ספרו של נדב שרגאי, ״הר המריבה״.
שר הפנים, חיים משה שפירא: ״מבחינה פרינציפיונית מותר לעלות ולהתפלל. מבחינה חוקית זה תלוי במשטרה איך היא רואה את העניינים... אתם (המשטרה) צריכים לקחת עליכם את העול הזה״.
שלמה הלל, נציג משרד החוץ: ״הייתי מציע להגדיר את העניין כעניין משטרתי״.
שר המשטרה, אליהו ששון: ״המשטרה לא תיכנס לעניינים מדיניים־פוליטיים... המשטרה צריכה לדעת בדיוק מה רוצה הממשלה״.
השר שפירא: ״אני מציע לא להביא את זה לממשלה״.
הממשלה ממילא מסרבת להחליט
ובאמת, למה להביא לממשלה? למה לא לקבוע שמבחינה פרינציפיונית, או מכל בחינה אחרת, לממשלה אין אחריות על שום דבר ועל אף אחד? ממילא כשמביאים לה עניין להחליט בעניינו, היא מסרבת להחליט, וכאשר היא מחליטה, היא מחליטה לא נכון, וכאשר היא מתבזה, היא מגלגלת את האחריות על המשטרה או על גורם אחר שנאלץ לקבל החלטה (בג״ץ הוא הגורם המועדף לגלגול אחריות). המשטרה המליצה, המשטרה לא המליצה. כאילו הר הבית הוא רק עניין משטרתי. כאילו השיקולים הנוגעים להר הבית הם רק שיקולים משטרתיים.
ריבונות מחייבת שני דברים: שיקול דעת ואחריות.
לממשלה יש בעיה בשיקול הדעת. לא שהיא תמיד טועה, ולא שיש ממשלה אחרת, טובה יותר, שהייתה תמיד צודקת. יש לה בעיה בשיקול הדעת במובן של וידוא שאכן הופעל שיקול דעת. לפני כמה שבועות אפשר היה לחזות בזה כאשר קיבלה – ללא שיקול דעת – החלטה שגויה בעניין רחבת הכותל והחלטה נמהרת ולא מבושלת בעניין חוק הגיור. לפני שבוע היה אפשר לחזות בזה כאשר מיהרה – ללא שיקול דעת – להציב מגנומטרים שנאלצה להסיר. אגב, אין שום ודאות שההחלטה המעודכנת לרכוש ציוד יקר כדי להציבו סביב הר הבית מוצלחת יותר. גם היא התקבלה בלחץ וללא שיקול דעת. רק שבמקרה של ההחלטה הזו, עוד יהיו דרכים רבות לתקן (לדוגמה: לגלגל לאגף התקציבים ולקוות לווטו מטעמי חיסכון).
לממשלה יש בעיה באחריות. יותר מדי פעמים היא איננה מעוניינת לקחת אחריות. יותר משהיא רוצה למשול, היא רוצה להעמיד פני מושלת ולהאשים אחרים כאשר התבשיל מוקדח. לפעמים זה נעשה מתוך פחד – מפני הציבור, מפני המחיר הפוליטי. לפעמים מתוך חוסר ביטחון – החלטות הן עניין קשה. כך או כך, התוצאה מתסכלת. לא בגלל הטעויות - טעויות הן מחיר בלתי נמנע כאשר מתקבלות החלטות. בגלל הריבונות. כשהממשלה אינה הריבון, גם אנחנו, הציבור הבוחר בה, איננו הריבון. ואנחנו דווקא רוצים להיות הריבון. או כך לפחות נדמה לי.