1. המשפט הכי אהוד על אנשי סיירת מטכ"ל הוא "באנו לקחת אתכם הביתה". מהמורשת של מבצע אנטבה, מבצע חילוץ נוסעי סבנה ועוד. לפני מספר שנים עיכבו הרשויות בבריטניה את שרת החוץ ציפי לבני, ובראשו של מטכ"ליסט בכיר בקריה כבר רץ רעיון למבצע נועז "להחזיר אותה הביתה". לשמחתנו הרבה, לא נדרשנו לאחרונה, ומקווה שלא נידרש גם בעתיד, למבצעים הרואיים לחילוץ חטופים ובני ערובה.
לכן, כל שנותר למטכ"ליסט נתניהו הוא לערוך שני אירועים תקשורתיים עם המאבטח הישראלי שהסתבך בירדן: הראשון - שיחת טלפון עם הבטחה "נחזיר אותך הביתה", והשני מול עיניהם הכלות של המלך הירדני ואנשיו - מפגש מצולם עם חיבוק בנוסח "הבטחתי לחלץ וקיימתי". כל זאת תוך סחיטת מחמאות מהשגרירה בעמאן לשר החוץ נתניהו, שהוא הבוס הישיר שלה, וגם מהמאבטח שהוא איש שב"כ שראש הממשלה הוא מפקדו.
את החיבוק היה צריך ראש הממשלה להעניק (במבט קצת מושפל ולא מול עדשות המצלמות) לראש השב"כ נדב ארגמן, שנתניהו לא קיבל את המלצתו בנושא המגנומטרים בהר הבית ואחר כך שלח אותו לארמון בעמאן להגיע להסכם שיביא לשחרור צוות השגרירות. נכון, אין קשר ישיר בין התקרית ואי־ההבנה שקרו ברבת עמון לבין אירועי הר הבית, אבל האווירה העכורה שיצר התהליך הקלוקל בקבלת ההחלטות בהר השפיע ועוד ישפיע על מלך ירדן ועל מנהיגי האזור.
האמת היא שהשבוע הזה החזיר אותי 20 שנה לאחור, לימים של המהומות שפרצו כאן לאחר פתיחת מנהרת הכותל שנעשתה ללא ידיעתם של שר הביטחון וצה"ל וגבו 19 קורבנות, ולאירוע החילוץ המסובך של סוכני המוסד שכשלו ונחשפו בניסיון חיסולו של ח'אלד משעל על אדמת ירדן. וכן, זהו אותו נתניהו מאז, יותר מבוגר, יותר מנוסה, אבל גם יותר בודד, יותר מתוח ואין לידו מבוגרים אחראיים שהיו אז, כמו השרים יצחק מרדכי, דוד לוי ואריאל שרון ז"ל.
המהלכים שאותם נקט נתניהו בחופזה בהר הבית לאחר הפיגוע נעשו בניגוד להמלצת צה"ל ושירות הביטחון הכללי. זה מותר ולגיטימי. אבל אני תוהה כיצד עדיין לא ברור שמהלכים כאלו צריך לתאם עם מלך ירדן, שהוא גורם מפתח ליציבות באזור. ארה"ב וישראל משקיעות מאמצים רבים גלויים וחשאיים על מנת לשמר את הממלכה ההאשמית בירדן מחשש כי גורמים אסלאמיים פרו־איראניים יצליחו להפיל את המלך ולרשת את מקומו, לפיכך לא ברור לי למה יד אחת מסייעת ויד שנייה מחריבה?
2. חסרונם של אנשים נמוכי קומה בעלי צוואר קצר הוא שהדם עולה להם לראש מהר מאוד. הרמטכ"ל גדי איזנקוט שונה מהם. הוא שקול, מדוד ומבין את תפקידו כראש הגוף הביטחוני הגדול ביותר ואת מעמדו כיועץ הממשלה לצבא וביטחון. גם לקחי פרשת הרפז נלמדו היטב. אני יכול להעריך מה עובר עליו ועל פקודיו במטה הכללי שעה שהם ניצבים כ"ברווזים במטווח" מול לשכת ראש הממשלה והשרים, שומעים את ההתקפות ואת ההדלפות מפוליטיקאים שיודעים שהמותקפים לא יגיבו כי אסור להם להגיב: פרשת הבנייה בקלקיליה, ההתנגדות למגנומטרים בהר הבית, התיאום עם ירדן, ההדלפות על "תרחישי אימים" מצד צה"ל, שלא לדבר על אירועי אזריה ועוד. מה שהממשלה צריכה לדעת הוא שהיא פוגעת ומכרסמת בנכס הכי חשוב שהופקד בידיה, צה"ל ואמון הציבור בו - והאחריות היא שלה. אז איזנקוט ימשיך לספוג, להכיל, לרסן ולדבר יפה - אבל הכל הולך פנימה, ללב ולריאות. חזק ואמץ, הרמטכ"ל. הציבור יודע להעריך את השקט שלך.
3. מדי יום ביומו עוצרים אוטובוסים בפתח היכל ההנצחה הלאומי לחללי מערכות ישראל שנחנך לאחרונה בהר הרצל. מתוכם יוצאים בשקט ובציפייה גדולה בני המשפחות השכולות, שמגיעים לאתר הזיכרון החדש והמתקדם שבנה כאן משרד הביטחון ואשר מנציח כיום 23,575 חללי צה"ל ומערכות ישראל, ולהתייחד עם זכר יקירם מול לוחות ונר זיכרון אישי. אגף המשפחות במשרד הביטחון מארגן את ההסעות הללו מכל רחבי הארץ ונותן זכות קדימה לבני המשפחות השכולות בטרם ייפתח האתר לכלל המבקרים ובני הנוער.
ביקרתי השבוע בהיכל ההנצחה בהזמנתו של סמנכ"ל המשרד, אריה מועלם, ומנהל האתר, יאיר בן שלום. אי אפשר שלא להתרגש מהיקף הפרויקט ומגודל הקורבן ששילמנו כאן עבור 70 שנות עצמאות. ההתרגשות הגדולה ביותר היא מתגובות ההורים. מגיעים לכאן בני משפחות שכולות ממלחמת השחרור, נכדיהם וניניהם של אנשי השומר וניל"י, ותיקים ועולים חדשים, יהודים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, דתיים וחילוניים.
עיינתי בספר האורחים שבו כותבים בני המשפחות ומחיתי דמעה. שמואל לוי, למשל, אב שכול בעצמו, נתקל בלבנת ההתייחדות והזיכרון של החלל יהושע רובוצקי וכתב: "ראיתי אותו כשנפל ב־1948 במושבה סג'רה במשלט המערבי. אני הייתי בן 16 ויהושע, מפקד החבל, נפצע. עצרתי להוריד אותו מהמשלט אבל הוא מת בדרך...". וכותבת אילנה מתל אביב: "אני יתומת צה"ל ממלחמת השחרור. אבי נפל בקרב על תל אביב בהיותי בת 3 חודשים. הביקור גרם לי התרגשות ודמעות". וכך הלאה מאות ואלפי תגובות.
בכל בוקר נדלקים הנרות הצמודים לשמות החללים, שזהו יום הזיכרון לנפילתם, חזן מקריא קדיש - וכך יהיה לעולמי עד. הפרויקט הלאומי הזה נבנה בתוקף החלטת הממשלה ובמסירותו הרבה של אריה מועלם, סמנכ"ל וראש אגף המשפחות במשרד הביטחון. הבחירה באל"ם (במיל') יאיר בן שלום, שהיה ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, למנהל האתר היא בחירה ראויה. אני ממליץ לכם להמתין להודעת משרד הביטחון על פתיחת האתר ולעלות לירושלים להיזכר, לזכור ולוודא באופן אישי מול כותל השמות האינסופי שכל אחד מאיתנו עושה הכל כדי להיות ראוי לקורבן.
4. בשקט ובתחושת שליחות עמוקה ואמונה נערית שיוכלו לשנות את העולם ולו בטיפה אחת קטנה, הקימו ומפעילים חניכי תנועת השומר הצעיר ביחד עם תנועת הנוער הערבי אג'איל, בית ספר לילדי פליטים ביוון. כמיליון פליטים הגיעו ליוון מסוריה, אפגניסטן ועוד, ודור שלם של ילדים מאבד את ילדותו. "בסך הכל אנחנו רוצים ליצור לב קטן ופועם בתוך הסביבה הנוראית הזאת שחיים בה הילדים", הם אומרים. הם מעסיקים כאן את הילדים בכיתות ובשיעורים ובפעילויות ובמשחקים ומנסים ליצור עבורם בועה שקטה בתוך העולם הנורא שהם חווים עם המשפחות.
כעת הם מבקשים את עזרתם של אזרחי ישראל באמצעות "הד סטארט" ("בית ספר לפליטים סורים ביוון") בשימור הפעילות ובהרחבה מ־120 תלמידים ל־160. ואתם, נכבדי, שאומרים כל יום "לו רק יכולנו לעשות משהו אחד קטן לטובת האזרחים הנאנקים במרחק קילומטרים מאיתנו", הנה לכם - המעשה הקטן אפשרי. תמכו בהם. מי מאיתנו לא היה פעם נער או נערה שהאמינו שהם וחבריהם ישנו את העולם? תנו להם אפשרות להגשים.
5. "סטקיית חצות" בירושלים במעלה רחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה הייתה בשנות ה־70 וה־80 שם קוד למקדשו של המעורב הירושלמי (המקורי). שם ברחוב, מתוך חלון קטן, היו מגישים לך את מנת החלומות - חלקי פנים עם עוף מתובלים בשמן ובתבלינים סודיים שנצלו על הפלטה ומשם עברו אל הפיתה המהבילה. היינו באים לשם מאוחר בלילה: שוטרים, חיילים, עובדי עירייה, תושבי השכונה, תיירים ואזרחי ישראל. מתמודדים עם המנה הענקית ועם הפיתה שנפתחת מלמטה מעומס תוכן, שמן ותבלינים. אחר כך הפך "המעורב הירושלמי" לנחלת הכלל.
הזדמנתי לשם השבוע, לאחר עשר שנים, ונדהמתי: המקום שונה, עוצב והפך למסעדה איכותית עם טעמים של פעם ועם אותו מעורב ואותם סלטים ואותה מג'דרה, במיה ומה לא. מתברר ששלושת בניו של בעל המקום יוסף, אורן וחיים נטלו מאבא את המפתחות, השקיעו, שדרגו ולא פגעו בטעם. "חצות" משתלבת כעת עם הטרנד הקולינרי של מחנה יהודה, השוק וסביבתו שהפכו (אחרי הכותל, כמובן) לאתר התיירות המבוקש ביותר בעיר. שווה לקפוץ.
6. הצעתי לאורי בני שעומד להתחתן בקרוב: "רוצה שתהיה לך חתונה שאף אחד לא ישכח?", שאלתי, והוא הנהן. "תעשה חתונה שמחה בלי אלכוהול, בלי וודקה ובלי וויסקי". אורי הסתכל עלי ולא הבין. "אבא, מוכרחים להיות שמח. איך אפשר בלי אלכוהול?". לך תסביר לו. אז אמרתי שסתם צחקתי. "נכון, בן, אתה צודק, חייבים להיות שמח".
שבת שלום!