איך זה התחיל? לא ממש זוכר. הרופאים אמרו שצריך להחליף כמה שיניים ולאחות שבר ישן בלסת, שהקיבוע שלו התחיל לזוז. האמת היא שאף פעם לא הקשבתי להם באמת. הלכתי לכל הבדיקות והסריקות, ואפילו אמרתי לעצמי שהם מאוד חכמים הכירורגים האלו שמביטים במסך, בעוד אני שוכב בכיסא ומזיע, ים מזיע. מבעד לערפילים עכשיו אני זוכר שהם אמרו: "אתה בחור חזק, זה קטן עליך".
מי חזק, אבא'לה? אתה מתלהב מהפוזה? אני פוחד פחד מוות. כמה זמן אמור להימשך הטבח הזה, שאתם מעוניינים לבצע בי? "אם הכל יעבוד כפי שאנחנו רוצים, בעשר שעות גומרים הכל. אני מבטיח לך שלא עוזבים עד שגומרים". הא, הבנתי. בלעת ליצן על הסובאח. תגיד, אני לא ארגיש כלום?
"לא תרגיש ולא תזכור, מבטיח לך".
אז קבענו לשבוע שעבר. ביום רביעי נכנסתי לדיכאון, כי עוד קראתי עיתונים ואמרו מגנומטרים בהר הבית. אבל שרת החוכמה והבינה, הגב' מירי, אמרה שאנשי השב"כ הם הזויים. היא הרי מבינה בזה, סיכמתי ביני לביני. היא הרי עבדה עם דני חלוץ. מישהו מתפלא שהוא הרמטכ"ל הכושל ביותר בתולדות צבאנו הקדוש? כי אני לא. כשאני רואה ושומע את הפקידה (עבדתי מולה במלחמת לבנון השנייה. דוברת היא לא הייתה, כי היא לא ידעה איך מדבררים) מנהלת את העייסק ביש, אני מפנים שהבוס מנותק. אבל דיכאה יותר המחשבה שלא עזבה אותי, על הצום המתקרב לפני הניתוח.
המרדים התקשר. מיד זיהיתי מבטא רוסי כבד. תגיד, דוקטור, אני לא רוצה להיות חצוף, אבל למדת בארץ, או קנית דיפלומה בתשלומים בהרי הקווקז? מהצחוק הגרוני והמתגלגל שלו הבנתי שמדובר כנראה בבריון, ואולי לא כדאי להרגיז אותו. "כן, מר קופמן. אני למדתי ברוסיה אנסתזיה, יודע עושה סדציה, לא מפחד. באתי בארץ פה, רציתי עושה בכירורגיה, אמרו: בוריס, כירורגים יש פה הרבה. אצלכם כירורג כמו נגר, אתם מדברים לא טוף. אבל אנסתזיה חסר. אז בוריס נשאר אנסתזיה. אל תדאג, אדון קופמן, בוריס יודע עבודה שלו, לא מפחד אתה".
# # #
נו, באמת שבוריס יודע להרגיע. הספקתי להגיע לחצר של בית הקפה של חיים, כדי לא להקיא לו על השולחן. "מה קרה, אדון קופמן? אתה לא להרגיש טוף???" לא, לא, הכל בשליטה, דוקטור. אז אתה דוקטור, כן? "כן, אני דוקטור, מומחה גדול לאנסתזיה, למה שאלות כאלה?" אתה צודק, אני טיפוס חרא באמת. קצת הרבה פחדן, אתה מבין? לא רוצה לגמור על השולחן בגלל שאולי שכחת משהו מהלימודים באמא רוסיה. איך אני יכול לעזור לך, דוקטור בוריס?"אני יש כמה שאלות. אני קיבלתי בדיקות שלך, מה ביקשתי. לב טוב, דם אין בעיות, שתן נקי מדי. תגיד לי, אדון קופמן, אתה לעשות סמים?"
לא, מה פתאום, בוריס, נשבע לך באמשלי, גם לא אלכוהול. נקי, בוריס, באמא נקי.
"אתה אף פעם לא לעשות?" תגדיר אף פעם, אתה יודע, אני כבר לא ילד. "לא הבנתי מה אתה אומר".וואו, אלוהים, איך יוצאים מהאיש הזה? תראה, אמרת הבדיקות טובות, נכון? אז הכל בסדר. אם יש בעיה תגיד. "אדון קופמן, אני דיברתי עם צ'יף כירורגיה. הוא תגיד לי סינוס חזק, אבל חניכיים עושה כימיה. הרבה כימיה. אז עושה, לא עושה? תגיד לי, לא מתבייש".
תראה, דוקטור בוריס. פעם, אתה יודע מה זה פעם? בעבר, לפני הרבה שנים, אני אהבתי ממריצים. אבל היום לא עושה כלום, נשבעתי לך באמשלי.
"איזה תרופות רגיש?" רק לפניצילין, יש סרט אדום, אתה תראה. "צריך נותן לך סטרואידים בניתוח. אתה לקחת סטרואידים פעם?" לא, נשבע לך. אבל בבשר פה, בוריס, יש הרבה סטרואידים. זה לא אשמתי. אבל לא אוכל הרבה בשר, אולי פעם בשבועיים. זה בסדר לך? שמע, אני נורא עצבני, יש עד מדינה עכשיו, מיקי גנור, אני כועס על עצמי שלא עבדתי איתו. אתה צריך עוד משהו?
"אתה יודע, אדון קופמן, אתם ביזראל, אתם סיסי. אתה מבין אותי? ברוסיה, מה תופסים איש כזה, לא קוראים לבוריס אנסתזיה. לוקחים עין שלו, ריאות, כליות, כבד וכל עור. רק אחרי זה שואלים: איך אתה מרגיש, אדון? אתה להבין מה אני אומר?" כן, בטח. אני מעריץ גדול של השיטה שלכם. אבל שכחת את הלב. הוא שוב התגלגל מצחוק. "בוריס לא לשכוח. לא צריך לב שלו. אנשים ברוסיה לא אוהב לב של מרגל". נפרדנו בחום.
# # #
כל הלילה לא ישנתי, מהפיחדון. כיפוש אמרה שזה כלום. אמרתי לה שזה יכול להיות כלום אם זה קורה למישהו אחר, אבל זה קורה לי. הגעתי לניתוח דומם לגמרי. דופק אולי 15 פעימות, אולי. היו כמה רופאים שעבדו על הציוד, והם חייכו אלי. היו שם מקדחים, צבתות בגדלים מפלצתיים, וג'פקות שמחליפים בהן בוכנות במנוע. לא מבין איך לא התעלפתי במיידי. הגיע אלי איש ענק, עם כף יד בקוטר של מחבט טניס. "אני ד"ר בוריס, דיברנו אתמול. בוא איתי. אני נותן לשתות משו, אתה שותה מיד. לא טוב טעם, אבל בולע". הוא לא הטיפוס להתווכח איתו.
"עכשיו אומר שלום אישה שלך. גברת, את ללכת והוא נשאר כאן. את לבוא עוד כמה שעות, מתי סדציה יורד, כירורגיה ואורתודנט מתקשר לך, אומר פציינט מוכן. גברת, לבוא לקחת פציינט ואז אני נותן לך אמפולה בשביל פציינט. שלום, גברת". נשארתי לבד, אף אחד לא ספר אותי. רק הרופאה ליטפה אותי ואמרה שיהיה בסדר, שאני אתעורר חדש עם שיניים של בר רפאלי. היא נראית יופי, הרופאה, אפילו שכיפוש תאמר לי אחרי יומיים שהיא הזכירה לה את ענבל אור ("שפתיים היא בטח עשתה. אבל זה מה שאתה אוהב - בובות לטיניות מפלסטיק"). גם אחרי יומיים לא היה לי כוח להתווכח.
"טוב, אדון קופמן. אני לשים שמיכה, אתה לישון טוב, ספקונה נוצ'ה", אמר בוריס. "ומתעורר בערב, הכל יופי". האמת היא שלא הרגשתי כלום עד שפחתה השפעת ההרדמה, כי הרופאים העירו אותי. הרגשתי שלוחצים לי בפה עם יותר מדי מכשירים, אז חזרתי לנמנם. הסיוט נגמר, בוריס ניתק אותי מהצנרת.
"דוברא אוטרא, אדון קופמן", צהל בוריס במדים האדומים.
"אישה שלך כבר פה. רופאים לדבר לה. אתה ואני הולך לעשות פיפי לבד. אם לא עושה פיפי, אתה לא ללכת לשומקום ונשאר כאן עם בוריס, אז עושה, כן?"
הייתה לי ברירה? הוא הרי לא הטיפוס שלי, לא אחד שהייתי נכנס איתו לשירותים בבר באלנבי, אבל לך תתווכח איתו עכשיו. בסדר, בסדר. בלי לחץ, אני אלך לבד, טוב? תרגיע, אני בסדר.
הוא חייך, אחז בכתפי, הוליך אותי לשירותים ונעמד מאחורי בידיים שלובות, בפוזה של פול סמית בסרט "אקספרס של חצות". טוב, בוריס, יאללה תזדכה, בנאדם. אני לא יכול להשתין כשאתה עומד לי על הראש. הוא שוב חייך. "אני לראות. אולי יש דם בפיפי? יש דם, אתה לא ללכת, שוכב במיטה, נשאר כאן עם בוריס".
אלוהים הגיע לשירותים, הכל היה בסדר. הוא חיבק אותי בחום, קרא לכיפוש ואמר לה: "פציינט בסדר, את לקחת אותו. הוא לא לעשן שש שעות. לוקח אותו בבית, שם במיטה, עושה חושך בחדר, פציינט לישון. נותן לך אמפולה פה. אם כואב, שובר לכוס, קצת מים, נותן לפציינט. אין כאב. פציינט ישן 12 שעות. שלום ותודה, גברת".
# # #
איך שיצאנו, מצאתי ספסל. כיפוש, תדליקי לי סיגריה עכשיו ותביאי לי קפה קר על בסיס דאבל אספרסו. לא להגיב. לא. רק לבצע. "הרופא אמר שאסור, בוא מיד הביתה", אמרה האישה שמקשיבה לרופאים, וגם מקלידה כל מילה בנוט'ס, היה ותשכח איזו הנחיה. תגידי, הרופאים כאן? לא, הם לא כאן, נכון? אז תעשי מה אני אומר לך. אלה רק הנחיות כלליות. היא הביטה בי וראיתי שהיא מחשבת כמה כוח התנגדות יש לי במצבי. פעלתי מהר. בחור צעיר חלף על פני עם סיגריה. אתה יכול לתת לי אחת? וואו, באמת תודה.
"יואו, קוף, זה אתה? מה קרה לך? אתה נראה גמור. קח, קח עוד אחת שיהיה לך. אפשר סלפי, אחי?" כן, בטח. חייכתי אליו עם השיניים החדשות, כי אז עוד יכולתי לחייך. אחר כך דפקתי שמונה שעות שינה, קל. התעוררתי כדי לראות את פלורנס נייטינגייל ואת שולחן התרופות שהכינה. "מאמי, התעוררת? כואב לך?" כרגע לא, אבל יכאב. צריך להתכונן למניעה. הייתה לי במגירה חפיסה של טרג'ין מהניתוח בירך. איפה היא?
"זרקתי אותה, אסור להחזיק תרופות ישנות".
מה זה??? ממתי את רוקחת? ומה פתאום את זורקת בלי לשאול אותי? "די כבר, יא מכור. קראתי את ההרכב של התרופה. 60% מורפיום? אתה לא מתבייש, הא? הרופאים אמרו לי רק טיפות אופטלגין. אל תתחיל איתי, יהיה לך יותר טוב אם תקשיב לי. בוא תאכל יוגורט ותחזור לישון".
כן, איבדתי את הפרטיות שלי, אני מתגעגע אליה נורא, בכל יום שעובר.
# # #
למוחרת הודיעה לי האישה שמצאה כלב לגיאצ'ו באמצעות sos חיות. הייתי מסטול מדי, אז עניתי רק "יופי" וחשבתי על הלשון השסועה שלי, שאיני מפסיק לנשוך. "זו כלבה קטנה, מאוד מתוקה, גיא אהב את התמונה שלה". היא כבר גמולה? אני לא בנוי לצרכים בבית. אני נשבע לך, אני הולך לגור אצל אמא שלי אם היא משתינה כאן פעם אחת.
"די להיות היסטרי", אמרה כיפוש, "היא גורה קטנה, בת חודשיים. נגמול אותה. תעזור לי רק בבוקר כשאני לחוצה. זה בשביל הילד, מאמי, אל תתחיל".
למוחרת הבאנו אותה. הילד צהל מאושר והניף אותה לכל עבר. "רובוט, רובוט, בוא", הוא זעק לעברה. בוא, בוא לאבא. תקשיב, זו חיה, זה לא משחק. אתה חייב להיות עדין איתה. היא גורה, ממש תינוקת. איך אתה רוצה לקרוא לה? "איך נקרא לה, אמא?", הוא שאל, כי אני הרי כלום ושום דבר. אני טוב רק בשביל לקנות הפתעות וצעצועים.
כיפוש כבר הייתה על הנט, במסע רכש מטורף של ציוד לכלבים. "תקרא לה סנדי. אתה אוהב את השם סנדי?". היא הקריאה לו מתוך אתר לשמות כלבים."כן, אמא. סנדי זה שם יפה". האמת היא שבתוך דקות הם התחברו, סנדי וגיא. אפילו שכחתי את הכאבים כשהבטתי בהם. כיפוש, מה עם אילוף? תשכרי מאלף מיד, שילמד אותה לעשות את צרכיה בחוץ. "אני אאלף אותה, מאמי. גם במושב אילפתי את הכלבים שלי. תשאיר לי את זה".
תגידי, נפלת לסם? מה את מבינה באילוף? אנחנו לא במושב, אנחנו בדירה בשיכון. אני לא סובל דרעק על הרצפה. יש לי מזה מספיק בכנסת. תמצאי מאלף יוצא ימ"מ, איש מקצוע, שיעלה כמה שיעלה. אל תשגעי אותי, דחילק. פה יורים בכלבים, את מבינה? אני רוצה מאלף שילמד אותה לזנק על גרונות של כל איום - בדגש על נבחרי ציבור. לכלבים יש חוש ריח מצוין, הם מריחים נפולת ביולוגית מקילומטר. יו, אני לא מאמין! למה היא לא קשורה? היא השתינה עכשיו על השטיח בחדר. רגע, אני מקפל אותו והוא הולך לזבל. אני ממשיך למלון הלילה. יאללה, ביי לכם. את לא מתביישת? אם זה קורה אצל אמא שלי, אנחנו איתה בדרך לטיפול נמרץ עכשיו. את יודעת שלואי של אורלי זו החיה היחידה שנכנסה אליה הביתה כל חייה? אפילו דגים באקווריום היא לא הרשתה לנו. חיות זה רק בטבע או בגן חיות, היא אמרה. "אתה מוכן להירגע? אתה מפחיד את הילד, וגם את סנדי. יהיו חודשיים קשים, ואחרי זה יהיה יופי. תפסיק לחשוב על עצמך כל הזמן".
# # #
סנדי ייללה למחרת כבר בשש בבוקר. האישה והילד זינקו מהמיטות, כאילו סקאד פגע בבית. אסור לך לזוז, שכנעתי את עצמי. רוברט ופולו אמרו לי איך שהכלבה הגיעה: "קוף, לא משנה מה קורה, אתה לא זז. בוקר זה של האישה. לך יהיו לילות, ולילות בחורף הם קרים. זכור - קמת פעם אחת, אפילו פעם אחת, אתה תקום כל החיים". הפנמתי מיד, אני הרי השורד האמיתי.
אבל הם חזרו מהר מדי. קמתי, ארזתי את הסלולרי, "הארץ" והסיגריות, ובלי להביט באף אחד פסעתי החוצה.
"לאן זה, מאמי?". אני יורד לקפה, עד שתסיימו להתארגן. יאללה, יום טוב. "לא, לא. יש כאן כלבה, ואתה חייב לתרום את חלקך. קח אותה איתך לקפה. היא תשב לידך", קבעה האישה.
אז ירדנו לקפה. הכלבה מאוד חמודה, לא רצתה ללכת, אז נשאתי אותה איתי. הצוות טיפל בה יפה, עם מים וליטופים. שעה אחרי, כיפוש התקשרה. "מאמי, תשמע, מצאתי לה כבר וטרינר. אני מסמסת לך את הכתובת ברמת אביב. היא צריכה לקבל חיסון משושה". תגידי, את בסדר? אני לא מבין, את מנסה לבדוק את גבול מעטפת הסבלנות שלי? כי אם כן, אין לך מה. חרגת ביג טיים. מה את רוצה ממני? "למה כל דבר אצלך קשה? הווטרינר קרוב, שבע דקות נסיעה. מה אתה רוצה, שאקח יום חופשה בשביל זה? "כן, קחי אפילו שבוע. ממתי אני כלבן? "בסדר, תירגע. הוא מחכה לך עד 12:00. תברר בשבילי איזה גזע היא ועד כמה היא תגדל". יוסי אמר שלפי כפות הרגליים היא תהיה גבוהה, אולי מטר.
"בסדר, אז הוא אמר. יש לו כלב?" לא, אבל זה יוסי. הוא מבין בכל דבר. פרשתי עיתון על המושב באוטו. הזהרתי את סנדי שלא לזוז, אבל היא רוצה לשכב בחיקי כשאני נוהג. הגענו לווטרינר. דווקא נחמד שם, מלא נשים בלבוש מינימלי שעושות "פו" לכלב עם מאוורר קטן. הרי נורא חם בחוץ. הדוקטור אמר שהיא כנענית מעורבת.
מה זה מעורבת, דוקטור? אתה מתכוון שאמא שלה הכנענית עשתה את כל הכלבים בשכונה. "אתה אמרת", הוא הפטיר ביובש. הוא טיפל בה יפה, אמר שתישאר קטנה, וגבה רק 180 שקל. חצי חינם. דיווחתי על הגילויים לפיקוד. "ואיפה אתה עכשיו?" אני בדרך לעבודה. "את העבודה שלך אני מכירה כבר. צריך להגיע שליח עם הכלוב והציוד שקניתי. תחכה לו בבית".
ניתקתי בטירוף ונסעתי לאהרל'ה. תן לי לאכול משהו רך, ואל תדבר איתי בכלל. "אוי קוף, כמה אתה מטומטם. תראה איך אתה מזיע. בוא תשב פה במזגן, אני אטפל בכלבה. מה אני אמרתי לך? למה אתה לא מקשיב לי? אמרתי טוונטי־טו־וואן, או לא אמרתי? על כל 20 ירידות עם כלב של האישה, אתה יורד פעם אחת. ותראה אותך - שבע שעות אתה מסתובב עם כלב בכל העיר. שמע, כיפוש, אין עליה. משואה היא צריכה להדליק. לקחה פרא אדם והפכה אותו לקוקסינל. פעם היית גבר, מה נהיה ממך?". אכלתי פלפל ממולא לאט־לאט, ולא הגבתי. הוא צודק, אהרל'ה, פעם הייתי גבר. בחיי.