רק עיוור יכול שלא לראות כי מעמודים אלה נעדר בשבועות האחרונים איורה של נעמי ליס–מיברג, שתהיה יומרה רבה ויהיה חוסר דיוק לקרוא לה אשתי. היא עדיין חותמת ונקראת נעמי ליס–מיברג לכל דבר ועניין, אבל בטופסי הגירושים שהגיעו בדואר ראיתי שהיא מבקשת לשוב לשמה המקורי ולהיפטר מהקו המחבר שהעיק עליה שנים. זה מצחיק כאשר חושבים על זה, כמה זמן נלחמתי על דרישתי (זכותי?) שהקו המחבר הזה יוביל כמעקה בין ספינות אל שם משפחתי. נעמי רצתה להישאר ליס, אבל בסוף נכנעה. מסתבר שצדקה.
זה אינו מדור על פרידה או על גירושים, גם מכיוון שאינו מתאים לעובדה שבחודשי הקיץ ביקשתי מהעורך לכתוב על שנת 1967, חמש שנים לפני שהכרתי את נעמי ועשר לפני שהתחתנו ב–28 ביולי 1977, לפני 40 שנה בדיוק כמדומני. וגם משום שעל הפרידה והגירושים אני מתכוון לכתוב ספר, בעזרת מדע הרפואה. הרבה מאוד דברים קרו ב–45 שנים, חלקם טובים וחד–פעמיים, חלקם נחותים, טרגיים ונטולי צלם אנוש. יוהרה רבה הייתה בחיבור בינינו, ששיאה לדעתי האמונה העיוורת שלנו זה לא יקרה.
בחמש השנים האחרונות אמרו לי עצמותי שזה קורה, אבל מוחי ולבי סירבו להודות במציאות. חוץ מזה, הזמן שלנו ביחד הוכיח דבר אחד: אנחנו פייטרים. קרה לנו הרבה וידענו להשיב מלחמה. אבל על הקרב בשטח בנוי בין שנינו לא היה לנו מענה. הפרטים מכוערים, אבל כאשר לא היה אפשר להשיב יותר את נצרת רימון היד, לנעול את המנוף, דמה הפיצוץ לזוג שעטה חליפת נפץ והפעיל אותה בחדר אטום.
האם אני אשם במה שקרה? כמובן. האם אני החשוד העיקרי? כנראה. כשהזדמן לי - פחות מדי לטעמי - אמרתי שאני מוכן ליטול 51 אחוזי אשמה בכל תסריט. אלה האחוזים האחרים שלא נמצא להם הורה. וזה העביר אותי על דעתי מכעס. דאגתי שהאהבה בינינו תהיה מיתית וכולם יידעו עליה, בעיקר ב־40 שנותי בעיתונות, בעובדה שעבדנו יחד גם כאשר הדברים לא נראים ובוודאי מהטקסט שנפתח במילים: "עשר שנים אני שוכב עם אותה אישה" שהתפרסם בדבר העורך של "מוניטין" והקים המולה רבה, ועד הקדשת השיר "Always on my Mind" בביצוע ווילי נלסון במלואו על פס הקול של הטרילוגיה הטלוויזיונית "כל הדרך הביתה", שבה תיעדתי את מעברנו למיין, כרקע למונטאז' צילומים של נעמי שסירבה להצטלם.
אם אחמיר עם עצמי, ואיך לא, המעבר למיין היה גשר אחד (שרוף) יותר מדי. תמיד עשינו לעצמנו חיים אחרים, שונים, יהירים, מנותקים וצדקנים מאחרים. נחשבנו תל אביבים אבל מעולם לא גרנו בתל אביב. מגבעתיים, לדירת גג בקריית אונו לפני שאחרים גילו כמה היא יפה, למורשה ברמת השרון, בבית שלא כל מכרינו הגיעו אליו מחשש לגורלם במעברה שממנה התחילה 'רמתשרון'. תמיד הרגשנו שעטנז בלול של אנני הול, וודי אלן, רוזה פרקס, אתל ויוליוס רוזנברג ומי שהשתתפו בהלווייתה של מרילין מונרו. זה הרבה יותר אנושי ופתטי ממה שזה נשמע. זה בעיקר לא הזיק לאף אחד חוץ מאשר לנו ולתפיסת המציאות שלנו.
המעבר למיין היה תגרני אף הוא במידה רבה. זוגות יכולים לשרוד מעבר לטופוגרפיה אנושית, גיאוגרפית ואנושית בתנאי שהם מתערים בקרבה של אוכלוסייה גדולה ומגוונת שיש לה ניסיון וקילומטראז' לקלוט גולים בגיל העמידה. הילדים עזבו תוך זמן קצר, בבעתה הייתי אומר, ואנחנו (אני) התחלנו להיטלטל בין קיץ קצר לחורף קר ואכזרי שחתך בבשר החי. אומרים שבמיין יש שתי עונות שנה: חורף ותיקונים.
כדי לשרוד במיין עליך להיות שיכור, או מסומם, או מסוקס עם ידיים כמו כפפות בייסבול או - הכי טוב - אתלט מיני שיכול בימיו הקצרים של החורף להיסגר בחדר השינה ולעבוד על המתקנים והטרפז התלוי מהתקרה. מסתבר שלא היינו אף אחד מהדברים הללו, כמה אנושי. וגם קרו לנו דברים במקבץ מהודק וטיפה מוגזם שרופפו את ההברגה.
מתישהו כשהתחלתי להבין שזה הקרב על החיים, הסברתי לחברים שלא נשאר סחוס בין העצמות, כמו בפיקת הברך למשל. שכל שנה במיין הייתה כמו עשר שנים במקום אחר שבו אתה פוגש חברים, נתקע בתנועה, חוטף את חלונות הראווה בפנים אבל יכול להזמין פיצה או סיני בערב כשלא בא לך לבשל.
במקום שבו אני גר לבד עכשיו אי אפשר להזמין אוכל הביתה. גם אין היכן לאכול בחוץ. המקום הקרוב ביותר הוא פורטלנד, מרחק שעתיים וחצי נהיגה כיוון אחד. אם אתה רוצה לאכול במיין, נטייה לגיטימית, עליך לקנות, לבשל, לנקות ולהתחיל למוחרת מההתחלה או שאתה מאבד את אחיזתך בחיים.
זה כמובן לא הסיפור המלא של מה שקרה לנו. מה שקרה לנו היה הרבה יותר מורכב, עדין, פריך, שביר, פוצע, מטלטל ומתגנב ממה שתיארתי. זה סיפור של שני אנשים שאיבדו זה את זה בקרב הישרדות קשה ושכחו לנפק חיבה, תשוקה, תמיכה וכל מה שמשאיר זוגות ניצבים על כנם. עוד אני ממליץ, לא להתחתן עם מישהי שבתחילת חייכם יחד אומרת ברצינות כי אינה בטוחה שהיא יודעת מהי אהבה ומתברר שהתכוונה לזה.
יותר מכל אני יודע היום שיהירות הורגת, לכן לפחות מבחינתי ברמה הפרטית, אני שמח שמיין קילפה ממני שכבות של אני ואפסי עוד ואפילו גרמה לאנשים רבים שסלדו ממני להתבונן בי אחרת. את זה אני מוקיר. את הכעס המבעבע שהוא מנת חלקי היום על אישה שכשלה לשאת בנטל, אין לי לאן לקח אלא אלי בלבד. אני יודע שהיא הפכה לבלתי נסבלת להיות במחיצתה. רבים הסיכויים שזה קרה גם לי.
בדיעבד, גילינו שבשנת 1967, שנת בר המצווה שלי, גנבו נעמי (אז עולה חדשה באולפן בורוכוב בגבעתיים) וחבריה לחמניות חמות מהמאפייה של אבי. לא הכרנו אז, התחברנו במלחמת יום כיפור, אבל נושא בר המצווה הזכיר לי איזה לוזר לא חינני הייתי בימי הולדת רבים שלי. ביום הולדתי האחרון בחודש שעבר שלחה לי אשתי טקסט "יום הולדת שמח" שסביבו ריחפו בלונים מאימוג'י.
שנה קודם לכן לא היינו ביחסי דיבור, והמנהג היפה לאפות לי טורט דובדבנים ביום הולדתי נמוג שנים רבות קודם לכן. אני, למשל, זוכר את תאריך יום ההולדת של הורי, שלושת ילדי, אחותי, בעלה ורבים אחרים. ילדי אינם זוכרים מתי נולדתי. בימים אלה הם שכחו כיצד קוראים לי. גם זה קורה כשהורים נפרדים: ילדים נוטים לקחת צד. לזכותם, הם לא מבית הרוס כי שלושתם בני 30 ויותר.
בר המצווה שלי נפל בשלהי מלחמת ששת הימים, סמוך מדי לימי קבורת החללים. אבי, שהפטריוטיות גאתה ממנו כמו מברז מקולקל, החליט שאסור לעשות מסיבה בעצם הימים ההם. לכן רק עליתי לתורה בבית הכנסת ברמת חן ושרתי את ההפטרה שלי בקול שבור. קרובי משפחה ניסו לפצות אותי באופני ספורט, בשולחן פינג פונג ובפסגת המאוויים, טיול משפחתי ראשון לאירופה. במקום מסיבה תרמו הורי בשמי 1,000 לירות למחלקת השיקום בתל השומר, שאבי היה מבוגריה, וניסו לעורר התלהבות בי ובאחותי לקראת הנסיעה לאירופה.
זה היה בתחילתו של גל הנסיעות המשפחתיות של ישראלים לחו"ל, וזה כה נמוג בזיכרון עד שאינני זוכר יותר אם טסנו או הפלגנו. יכול להיות שעניין ההפלגה, שהוא רעיון מופרך לחלוטין, התבלבל לי עם חיזורי הנואש אחרי תמי אשל, בתו של רב חובל נמרוד אשל שהיה ידידו של אבי משכונת בורוכוב, שלצורכי הטיול הצלחתי לגייס ממנה צילום שלה על אחת מספינות הנוסעים שאביה השיט. היא הייתה אחת הילדות היפות שהכרתי, והצילום נתן לארנק שלי חיים משל עצמו.
בכלל, אם לדלג דור, נישואי עם נעמי תפסו את אמי ז"ל לא מוכנה עד מיליטנטית. הרעיון למהול את הצבריות הטהורה של מיברג עם משפחת אקדמאים תמוהה מאמריקה, הפך את בטנה. בחלומה ראתה אותי אמי נישא לאחת הסוסות האצילות והגבוהות מרמת חן, והיא מעולם לא השלימה עם הבגידה. אבי, לעומתה, שאל אותי כמה שאלות על נעמי, כולל אהבה, וקיבל אותה למשפחה מיידית וללא תנאים.
לא הגיוני ששטנו אבל אינני זוכר טיסות. אני זוכר הפלגה אלימה מצרפת לאנגליה בלמאנש, כשהים היה סוער וגבה גלים. שעה שהקאנו את נשמתנו עמד אבי וצחק בקול רם. כאיש פלי"ם לשעבר ששחה עם חבל לקשור מעפילים בקפריסין ויורד ים, הוא לא הצליח להתאפק לנוכח המראה הירוק שלנו. העניין הוא שאינני זוכר הרבה. אני זוכר מעט וסלקטיבי, מה שמוזר בעיני לנער בן 13.
אני זוכר שבדרך מלונדון לאדינבורו היה לאמי התקף אבני כליות ושהמכונית נתקעה בגשם. באמסטרדם, במלון פשפשים מעופש - לא היה כמו הורי למצוא את המלון הירוד ביותר בכל עיר באירופה - נאלץ אבי לדחוף את ארון הבגדים נגד הדלת כדי למנוע מכמה מלחים שיכורים להתפרץ אליו בטעות. מפריז אינני זוכר כלום פרט למגדל אייפל ולמונה ליזה בלובר. מלונדון אני זוכר ווימפי במזללות אדומות ואת רחוב קרנבי (לא ראינו את הביטלס). אין לי מושג ירוק מה עשינו במינכן. באוסטריה אכלנו שניצל וינאי ענק באיזו טירה מפונפנת, ופאר היצירה בציריך, שהיא פצצת שעמום, היה טוסט לואי ארמסטרונג ברשת מובנפיק לפני שהגיעה לסיני.
אני יכול לקבוע בבירור שלא נהנינו. הלקח האישי שלי מטיול בר המצווה שלי היה למעט לנסוע עם ילדים לחו"ל, שבועה שעמדתי בה יפה. בעיקר בגלל העובדה שהורי לא השכילו להשאיר את הוויכוחים הקולניים שהגדירו אותם בבית. זה בסדר להתווכח על חינוך הילדים, אבל לא כאשר הילדים נמצאים איתך בחדר על מיטות מתקפלות. למה לייפות? זה היה סיוט. כאשר הגעתי לאירופה אחרי הצבא בגפי, היא הייתה חדשה לגמרי עבורי. משהו שלא ראיתי קודם לכן. וגם הייתי פטור מביקור במוזיאון השעווה של מדאם טוסו.
ממעוף הציפור, ימי ההולדת ה–13 וה–63 שלי היו אותו סיוט מהפך בטן. אז נשאלת השאלה האם הייתי מנהל את חיי אחרת אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום ומתחתן עם מישהי שלחופה נועדנו ולא חותר בעוז מטומטם נגד הזרם. האמת? אינני יודע. אני יודע שאלה הימים הקשים והמרים ביותר בחיי שאת סופם אינני רואה. האם הסוף מכתים ומוחק את העבר? כרגע נדמה שכן. אולי בהמשך זה מתאזן. נעמי אינה מבינה מדוע איננו יכולים להשתתף באותה כפולה, ולא הצלחתי להסביר לה. בעל ואישה אינם יכולים להפוך לסטודנטים ששוכרים דירה יחד, או אולי אני טועה.