במערכון של הגשש החיוור על כלא 6 מציע אהרון הסוהר להאריך את מעצרו של החייל רפי לירי בגלל “התנהגות טובה”. אם זה היה תלוי ברוב הפוליטיקאים וכל מי שחושב עצמו ל”איש ציבור” - בעיקר מהימין, אך לא רק - חבל שמשפטו של אלאור אזריה הסתיים אתמול. אם זה תלוי בהם, את סיפורו יש להמשיך עוד ועוד ועוד. שלא ייגמר.
את מנגינת המנטרות שלהם אסור להפסיק. למרות שנה של דיונים בבתי משפט, שתי הכרעות דין וגזרי דין, הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. הם ממשיכים להשתמש באזריה קרדום לחפור בו. כעת, שוב מצוי הרמטכ”ל רב אלוף גדי איזנקוט, שעמד עד כה כחומה בצורה על משמר ערכי צה”ל, על הכוונת של ראש הממשלה, מירי רגב, חברי כנסת, רבנים ועוד. הם מבקשים - בעצם תובעים - שיחון את אזריה.
אנו חיים במדינה מטורללת, שהתקשורת צמאת הרייטינג מטריפה עוד יותר. כל ערוצי הטלוויזיה, כל תחנות הרדיו ורוב אתרי החדשות העבירו אתמול בשידור חי במשך שעות ארוכות את מה שקרה בתוך בית הדין הצבאי לערעורים בקריה. כאילו אין לישראל בעיות אחרות, חשובות יותר.
בתקשורת טוענים כי הפוליטיקאים, המאעכרים ועורכי הדין, במיוחד יורם שפטל המתלהם, ש”עטפו” את משפחת אזריה בחום ובאהבה, בעצם “עשו עליה סיבוב”. בכך הם מעליבים את בני המשפחה. הם אינם תינוקות שנשבו. יש להם השקפת עולם ברורה. המשפחה היא בית הגידול של בנם.
בימין מאשימים כי צה”ל ערך לאזריה משפט ראווה. ההפך הוא הנכון. ההגנה היא שהפכה את משפטו לראוותני, לקרקסי ולפוליטי. זהו אחד המשפטים הפוליטיים הגדולים ביותר שידעה ישראל מעודה, ואפשר להשוותו למשפט ישראל קסטנר ב־1954־1955. אז הצליח עורך הדין שמואל תמיר להפוך את קסטנר מתובע בתביעת דיבה לנאשם בשיתוף פעולה עם הנאצים.
גם הפעם הצליחו הסנגורים בשתי הערכאות, בגיבוי של הימין והרחוב, להפוך את אזריה מנאשם למאשים. מחייל שסרח ועבר עבירה קשה ביותר, שרק כפסע היה בינו לבין האשמה ברצח, לקורבן ולגיבור.
והם עושים זאת בלי למצמץ, וזאת כאשר לכל אדם עם קמצוץ של יושרה וצלם אנוש - התקרית שבגינה הועמד אזריה לדין ברורה כשמש. הראיות דיברו בעד עצמן. סמל אזריה, חייל מצטיין, הגיע 11 דקות לאחר שהאירוע הסתיים, לזירה בחברון, שבה שכב עבד אל פתאח א־שריף, מחבל פצוע, שלא היווה עוד שום סכנה - ובקור רוח מקפיא ירה בו כדור בראש. הוא פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש ובניגוד למוסר ולערכי צה”ל. והוא עוד עשה זאת כחובש, שאמור לטפל בפצועים ללא הבדל מוצא, דת, גזע או לאום - ולא להורגם. זה היה מעשה פחדני, שכל מי שהיה לוחם בצה”ל חש סלידה ממנו, בז לו ומתמלא בושה.
לא בכדי, שלושה משמונה שופטים בשתי הערכאות סברו שיש להעמיד את אזריה לדין על רצח. השאר הסתפקו בעבירות שיוחסו לו ובעונש שנגזר עליו של שנה וחצי מאסר. הם קבעו את מה שחש כל אדם שצפה בסרטון שבו מתועד מעשהו של אזריה. שהוא פעל בקורח רוח, בלי שהיה כלל בסערת רגשות וכי הונע מיצר נקמה. הם קבעו שעדותו מלאת סתירות, אינה אמינה ושהחליף את גרסאותיו.
נשיא בית הדין הצבאי, האלוף דורון פיילס, קבע בהכרעת הדין כמה אמירות חשובות ונוקבות: “שימוש שלא לצורך או מעבר למידה הנדרשת בנשק אסור, אינו מוסרי, אינו מועיל ואף מזיק. צה”ל הוא צבא הגנה מאורגן של מדינת חוק מתוקנת. אל לחיילים לבוא חשבון עם מחבלים אחרי שהסכנה מהם חלפה. זהו תפקידה של מערכת אכיפת החוק”. לדברי נשיא בית הדין, אזריה “לא נטל אחריות על המעשים ולא הביע שמץ הרהור או פקפוק... מידת הפגיעה בערכים בשל מעשי הנאשם רבה מאוד. אין זו דרכה של מדינת ישראל, אין זו דרכו של צה”ל. מדובר במעשה אסור ולא מוסרי”.
שני השופטים שנותרו בעמדת מיעוט כתבו כי “אנחנו מצפים שכל חייל יפעיל שיקול דעת מרבי. גם אם נדביק למחבל שמות תואר שישקפו רגשות שנאה ובוז, עדיין אדם הוא - ולא חיה או חפץ”. הם הוסיפו כי “גם מחבל שנפצע זכאי לקבלת טיפול רפואי נאות שיכול להציל את חייו. אין להתיר התרת דם”.
ראוי במיוחד לציין את דבריו של הנשיא פיילס, שצריכים להדהד באוזניו של כל ישראלי הגון. הוא אמר כי ההרשעה של אזריה “הזכירה לכל החברה הישראלית את ערכי המוסר של צה”ל, שאינם נסוגים בעת קושי. זהו החשוב שבמסרים”. לדבריו, “לא יח”צ ולא דברי בלע, לא אלימות ולא קול ההמון הכריע – זאת היתה החלטה שיפוטית”.
אולם באווירה השוררת בישראל של היום ספק אם המילים האלה יחדרו ללבות הישראלים. הרמטכ”ל ואלופי צה”ל נלחמים בקרב מאסף על ערכים – לא רק של הצבא, אלא של כולנו.