דו קרב בחצות היום: יחסי ישראל-ירדן הם טרגדיה קומית

שבוע בלבד לפני כן סגר ראש הממשלה עם המלך הירדני עסקה לשחרור המאבטח זיו מויאל בתמורה להסרת הגלאים מהר הבית. לציבור הירדני נמכרה גרסה, ולפיה מויאל הותקף והגן על עצמו, וכי העמדתו לדין סוכלה הודות לחסינות דיפלומטית. זיו שוחרר ללא חקירה וכתב אישום, אבל כבר למחרת זכה לכבוד מלכים מידי ראש הממשלה. בעמאן ציפו לסגירת התיק בשקט, והופתעו לראות כיצד הורג שני הירדנים מתקבל כגיבור מלחמה. מאותו רגע הפנה המלך את גבו לנתניהו והחל לחבק את משפחת הדוקר הצעיר, מוחמד ג'וואוודה. "הבן שלך, שלי", אמר לאביו באוהל האבלים.
 

הציוץ של חזן נחת על הירדנים בזמן שהלחי שלהם עדיין להטה מאותה סטירה. בעמאן רואים בכך המשכו של מסע העלבונות כלפי מלכם. משום כך מיהר חבר הפרלמנט יחיא אל־סעוד והזמין את חזן בספונטניות לקטטה בגשר אלנבי. הסיקור התקשורתי של הקרב שנמנע בין טייסון להוליפילד, סליחה - בין חזן לסעוד, דמה לתיאור קרב משיכת שערות בין שני ילדים. אבל האמת היא שהעימות ביניהם הוא שיקוף של ההתגוששות בין בנימין נתניהו לעבדאללה השני.  

בסביבתו של המלך משוכנעים כי נתניהו עוין את בית המלוכה מאז כהונתו הראשונה. מתקרית ח'אלד משעל ועד היום, אומרים בסביבתו של המלך, הוא מחכה לבית המלוכה בפינה. הביוגרפיה על המלך חוסיין, שאותה חיבר ההיסטוריון היהודי־בריטי אבי שליים, מגלה כי היחסים העכורים בין נתניהו למשפחה המלכותית החלו אף קודם. שליים מביא בעמוד 485 את נוסח המכתב החריף ששיגר המלך לנתניהו בשלהי 1996, בעקבות אירועי מנהרת הכותל. 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים נהרגו בחמשת ימי העימות. הייתה זו טבילת האש הראשונה של ראש הממשלה.
 

בפתח איגרתו כתב חוסיין כי הוא מוטרד מסדרה של "פעולות טרגיות", שאותן נקט נתניהו בחודשי כהונתו הראשונים. מהלכים אלה כללו, בין השאר, הכרזה על פרויקט הבנייה בהר חומה, סחבת בבנייתו של נמל תעופה ברצועה, ומגבלות שהטילה ישראל על חקלאי עזה, שגרמו ליבוליהם להרקיב. ראש ממשלת ישראל אמר להגנתו כי הוא נתון ללחצים מימין. במכתבו כינה חוסיין את הטענה הזו "תירוצים" והעלה חשד כי נתניהו מעוניין בהתקוממות פלסטינית. 
 

"אינני מאמין כי ראש הממשלה הישראלי, הנהנה מהעוצמה החוקתית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, פועל באופן שונה מזה המתחייב מאמונתו המלאה", נזף חוסיין, "נראה כי מסלול פעולתך נועד להרוס את כל שאני מאמין בו, ואת כל שהשושלת ההאשמית חתרה להשיג מאז ימי פייסל הראשון ועבדאללה, ועד עצם היום הזה".
 

חוסיין המשיך וכתב: "איך אוכל לעבוד עמך, כשותף וכידיד אמת, באווירה מבלבלת ומבולבלת כזו, כשאני חש כוונה להרוס את כל שעמלתי לבנות בין עמינו וארצותינו? התעקשות בנושאים מהותיים היא דבר אחד, אך אני תוהה מה הטעם בהתעקשות לשמה. גיליתי כי יש לך הלך רוח משלך, ונראה כי אין לך צורך בעצה כלשהי מידיד".
 

שליים תיאר כי נתניהו עמד על זכותו להוציא לפועל את פרויקט הר חומה, ואמר למלך כי אסור שהמסלול הפלסטיני יפגע ביחסים בין עמאן לירושלים. כמה שבועות אחר כך אירע הרצח בנהריים. חוסיין הגיע לביקור תנחומים בבית שמש, ופקד את בתי שבע המשפחות האבלות. מאוחר יותר העביר להן בחשאי פיצויים בסכום כולל של מיליון דולר. חלפו עוד שישה חודשים, והתפוצצה פרשת ח'אלד משעל. חוסיין אמר לאחד ממקורביו, כך לפי שליים, "מישהו ירק בפני". שלוש שנים אחר כך התלקחה האינתיפאדה השנייה. נתניהו היה אזרח פרטי. חוסיין כבר לא היה בין החיים. 
 

ייאמר להגנת ראש הממשלה כי בעימות הנוכחי מרוויח גם עבדאללה נקודות בציבור שלו. לפי הכלל הערבי הידוע, אין כמו מתקפה מרוכזת על ישראל כדי להוציא אותך גבר. בצמרת הפוליטית בישראל יש כאלה המשועשעים מן המצב. זאת בניגוד לירדנים, החרדים מפני הבאות ורואים במגעים עם נתניהו סוג של טרגדיה. הקומיקאי היהודי מל ברוקס הגדיר פעם את ההבדל בין שני הז'אנרים. "כשאצבע שלי נחתכת", הוא אמר, "זו טרגדיה. כשאתה נופל לביוב ומת, זו קומדיה".

בשבוע שעבר כתבתי כאן על כנרת וחצוצרן, בני 16 מעזה, שביקשו מישראל אישור בן שבועיים כדי לצאת להופעות ולסדנה מקצועית ברמאללה ובעמאן. בקשתם נדחתה, והשניים עתרו לבג"ץ באמצעות ארגון זכויות האדם גישה. השופטים חנן מלצר, נעם סולברג ומני מזוז לא שוכנעו שעליהם להתערב בהחלטת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האחראי על מתן אישורי יציאה לפלסטינים, ודחו את העתירה שהגישה עו"ד מורן גור. לתומו יחשוב השומע, כי השניים חשודים במשהו, או שהוריהם בעלי עבר ביטחוני, ומשום כך אסור לאפשר את יציאתם לישראל. אבל בשב"כ אומרים כי לצמד אין נגיעה לטרור, ולכן אין מניעה מבחינתם שייצאו.  
 

צריך לקרוא שוב כדי להאמין. כנרת וחצוצרן ביקשו לצאת מעזה לחמישה ימי הופעות בחלקה האחר של הארץ. ישראל סירבה וגייסה את כל הכלים הכבדים כדי למנוע זאת מהם. קציני מינהל אזרחי, דוברים, פרקליטים מיומנים ושופטי בג"ץ. המאמץ השתלם, והסכנה, תודה לאל, חלפה. סוהיל חורי, מנהל תזמורת הנוער הפלסטינית, הופיע בבית המשפט וסיפר כי המוזיקה היא כמזון עבור השניים, והיא חשובה להתפתחותם האומנותית. "התפתחות מוזיקלית אינה בהכרח תלוית מקום", פטרו אותו שופטי ההרכב. 
 

לישראל קריטריונים במתן אישורי יציאה לעזתים. חולים הסובלים ממחלה קשה מקבלים אישור על פי רוב, וגם מקרים חריגים. לעתים אכן יוצאים מוזיקאים במסגרת מכסת החריגים, אבל הפעם הוחלט למנוע זאת מהם. ייתכן שבאחרת ייתנו. המקרה דנן אינו היחיד, והוא חושף מדיניות: ישראל מונעת מאזרחים תמימים לצאת מעזה, אף שאינם מוגדרים סכנה ביטחונית. מדוע? כי צריך למָנֵן. זו הדרך לבנות שליטה. כך מבהירים מי כאן הבוס. פעם אסרו הכנסת כוסברה. היום מונעים יציאת מוזיקאים.  
 

ישראל טוענת שנים כלפי מצרים כי החרם על מגע בתחומי התרבות אינו קשור למצב הפוליטי, וכל שימוש בו יפגע במרקם היחסים בין העמים. והנה, זה בדיוק מה שעשתה לשני המוזיקאים מעזה. היא מתקוממת בעוז נגד חרמות ונידויים שיוזמים נגדה בעולם ארגונים ומדינות, אבל באותה עת מספקת דלק למחרימיה. 
 

כבר שנים טוענים הפלסטינים כי ישראל אומנם נסוגה מהרצועה, אבל המשיכה לנהל את חיי תושביה מרחוק. עכשיו מקבלת טענתם חותמת כשרות מידי הערכאה השיפוטית העליונה ביותר. ישראל לא רק שולטת באוכלוסיית הרצועה, היא מעורבת אפילו במרקם חיי התרבות שלה. משופטי בג"ץ - סבים לנכדים, אבות לילדים - היה מצופה שיתכווצו באי־נוחות בכיסאותיהם, כאשר בפניהם הובא עניינם של שני הנערים האלה; לא רק שלא נזפו בלובשי המדים על היעדר החמלה והסבירות, הם גם תיבלו את החלטתם בניסוח מעולם הטוקבקים. 
 

הסיפור הזה עגום לא רק כי הוא מוכיח שאיננו מהססים למחוץ את לבם של שני ילדים שאינם מדורשי רעתנו. הוא כזה כי איברי החישה שלנו קהו, עד כי שכחנו להבחין בין מחבל לחצוצרן. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל