סימני שאלה: התנהלות מערכת הביטחון לא מצביעה על רצון אמיתי לבצע בדק בית

כאשר תיכנס חקק לתפקידה, היא תזדקק לכל ניסיונה וכישורי החקירה שלה כדי לנקות את האורוות של מערכת הביטחון, שעוברת בשנה האחרונה טלטלה קשה בשל פרשת הצוללות והספינות וחשדות לשחיתות ועבירות על טוהר המידות גם בעסקאות נשק אחרות.
 

המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) הוא גוף מרכזי ורב־עוצמה, שרובו פועל בחשאי. מאות כפופים לו או מוכוונים על ידיו, כולל קציני ביטחון, מומחים לאבטחה, אנשי מחשבים וסייבר ועוד. הוא אחראי לאבטחת מידע, לאבטחה פיזית של מתקנים, להדרכה וביקורת במשרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות הכפופות לו, הממשלתיות והפרטיות. זה כולל גם את האתרים הרגישים והסודיים ביותר של הכור בדימונה, מפעלי רפאל ועוד. למלמ"ב יש יחידה לקשרי חוץ, והוא עוסק גם בשיתוף השב"כ, בסינון ביטחוני ובמתן הסיווג לעובדים. פעילות המלמ"ב נעשית בעיקר בארץ, אך יש לו נציגים במשלחות משרד הביטחון בחו"ל. בשנים האחרונות המלמ"ב גדל מאוד והרחיב את מוטת הפיקוח שלו גם בתחומי הסייבר. 
 

רק בתחום אחד לא הגדיל המלמ"ב את יכולותיו, משאביו ותקניו - יחידת החקירות שלו. כשתיכנס רב־פקד חקק לתפקידה, היא תמצא לצדה עוד שלושה חוקרים, שאחד מהם, נח נדלר, אמור לצאת בעתיד הלא רחוק לגמלאות. הדבר מצביע על כך שבמשרד הביטחון בכלל ובמלמ"ב בפרט לא ממש להוטים למלא את ייעודם - להיאבק בשחיתות ובעבירות על טוהר המידות. 
 

עד לפני כעשור עמד בראש המלמ"ב יחיאל חורב. לחורב היו מגרעות אך לא היו לו היסוסים בכל הקשור למאבק בשחיתות. לזכותו נזקפת חשיפת פרשת השוחד שקיבל תת־אלוף רמי דותן מחיל האוויר, שנידון ב־1991 ל־13 שנות מאסר. חורב היה אימת העובדים, לא חשש לנהל מאבקים גלויים מול הפרקליטות, המשטרה והשב"כ, ויצר בכך הרתעה. בתקופתו, כל אותם סוחרי נשק, מתווכים, פקידים וקציני צבא שהשתעשעו בסתר לבם ברעיון לכופף חוקים ונהלים ולקבל או לתת שוחד, חשבו פעמיים.
 

מחליפו, אמיר קין, היה ההיפוך הגמור של חורב. הוא התנהל וניהל את המלמ"ב כמי שלא רצה לעורר גלים ושכל חפצו היה לסיים את כהונתו בשלום. ראש המלמ"ב הנוכחי, ניר בן משה, העושה בתפקיד זה כשנה וחצי, מצטייר כמי שצועד בתלמיו של קין.
 

כלקח מפרשת דותן, הוחלט שקציני צה"ל לא יהיו מעורבים ישירות במגעים ובשיחות מול ספקים, והמלאכה הוטלה על פקידי מינהל הרכש (מנה"ר) במשרד הביטחון. הכוונה הייתה טובה, אבל הפרשות הרבות מאז מוכיחות כי במבחן התוצאה ההחלטה זקוקה לרענון.
 

כשכך מתנהגים שומרי הסף, אין פלא שמערכת הביטחון וצה"ל חווים זה עשור שורה של פרשיות שנויות במחלוקת בתחום הרכש ועסקאות הייצוא. על רקע פרשת מיקי גנור, עולה השאלה אם גם בהן נעשו עבירות פליליות של שוחד והטיית מכרזים. 
 

ובעניין זה ספוילר קטן: קשה להאמין לפרסומים שלפיהם גנור עתיד לשפוך אור על עסקאות ביטחוניות נוספות. עד כמה שניתן לבדוק ולברר, למעט הייצוג של מספנות טיסנקרופ ברכישת הצוללות וארבע ספינות הטילים, גנור לא היה קשור לעסקאות נשק מחוץ לחיל הים. אם יש לו מידע שהוא מסר או ימסור לחוקרי המשטרה, הרי זה מן הסתם על מושחתים נוספים בצה"ל ובשירות הציבורי הקשורים לעסקאותיו, או רכילות ושמועות ששמע וליקט על עסקאות אחרות.
 

עם או בלי מידע מגנור צריכים בצה"ל ובמשרד הביטחון לעשות בדק בית ולנפק הסברים על כמה עסקאות ענק, תמוהות משהו, שדווחו בין השאר גם במדור זה. הגדולה שבהן היא עסקה מ־2012 - רכישת 50 מטוסי אימון M־346 (נקראים בחיל האוויר "לביא") מהתאגיד האיטלקי ליאונרדו־פינמכניקה. 

עלות הרכישה, שהסתיימה רק לאחרונה, כמיליארד דולר. לצד ההצעה מאיטליה הייתה הצעה מקוריאה הדרומית. היו אף בחיל האוויר מי שטענו כי מטוס האימון הדרום קוריאני עולה על האיטלקי. וזאת על רקע העובדה שבשנים האחרונות התרסקו כמה מהמטוסים האיטלקיים בגלל ליקויים שנתגלו בהם.  

ולמרות זאת, כמו בעניין כלי השיט, החליטו במערכת הביטחון כי העסקה תיעשה ללא מכרז, תוך שימוש בסמכות המוקנית למשרד הביטחון לרכוש ציוד מ"ספק יחיד". נכון שבניגוד לטיסנקרופ, שאינה מכבדת את התחייבותה החוזית (רכש גומלין בישראל בסך חצי מיליארד יורו), האיטלקים רכשו מהתעשייה האווירית לוויין ריגול ושני מטוסי התרעה.
 

גם בעסקת המטוסים היה מתווך: פטריק לנדאו, יהודי־בריטי שייצג את ליאונרדו־פינמכניקה ועל פי פרסומים בעיתונות האיטלקית קיבל דמי תיווך מהחברה. שמם של לנדאו וחברותיו נקשרו לעסקאות בעייתיות של חברות מאיטליה ומבריטניה בתחום האנרגיה באפריקה והמזרח התיכון.
 

אך בכך לא מסתיימים סימני השאלה סביב העסקה. משום מה החליטו בחיל האוויר ובמשרד הביטחון שאחזקת המטוסים תופרט. בלחץ משרד הביטחון, שפועל לעתים כמו סדרן במפעל לחלוקת כספים, שוכנעו אלביט והתעשייה האווירית להקים חברה משותפת ששמה "תור", שאחראית לתחזוקת המטוסים. זו עסקה פשוטה להפליא: שתי החברות מעסיקות, בשכר לא גדול, מכונאים וטכנאים, וכל הרכש של חלקי החילוף ממשיך להיות משולם על ידי חיל האוויר. בקיצור, מעשירים את שתי החברות הללו ללא מכרז. בצורה כזאת כל אחד יכול "לתחזק את המטוסים". 
 

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מערך הלביא בחיל האוויר, הכולל בתוכו מטוסים ומאמנים מתקדמים, משמש להכשרת צוותי האוויר במערך הקרב, והחליף את מערכי ה'עיט' וה'נץ'. מערך ה'עיט' תוחזק גם הוא במשך שנים רבות על ידי חברה אזרחית שהוכיחה את עצמה כיעילה, לאור העובדה כי מסגרת הדרכתית מבוססת על תוכנית פעילות ידועה מראש הן בהיקף והן בשעות העבודה. לאור זאת, ולאחר בחינה כלכלית, הוחלט לשמר את מסגרת האחזקה במתכונת אזרחית.
 

"עד כה עלויות האחזקה מתנהלות על פי תכנון וללא חריגות, ובשנים האחרונות חל שיפור משמעותי ביכולות ההדרכה הן באוויר והן במאמן, דבר שהביא לקיצור משך הכשרת צוותי האוויר בטייסות המבצעיות. קיצור זה הביא לחיסכון בשעות הטיסה וכן לחיסכון כלכלי בחיל. יש להדגיש כי עלות שעת טיסה במטוס הלביא, במכלול סך ההיבטים של החוזה, זולה בלמעלה מ־30% מעלות שעת הטיסה של מערכי ההדרכה הקודמים״.
 

 

צה"ל מצוי זה כמה שנים במגמה מואצת של הפרטת שירותים ואספקת ציוד. גם בעניין הספינות שחיל הים רוכש מגרמניה עמדה על הפרק האפשרות שחיל הים יפריט את תחזוקתם. לטענת דוד שמרון, עורך דינו של גנור, זו הסיבה לכך שהוא קיים פגישות ושיחות בעניין עם מזכ"ל ההסתדרות ועם גורמים אחרים. שמרון, שממשיך לדבוק בטענה כי לא עשה שום מעשה פלילי ומכחיש בתוקף את טענות גנור כי היה אמור להיות שותפו ולא רק עורך דינו, אמר לי בכמה הזדמנויות כי ראה מכתב ששלח אלוף משנה בחיל הים לטיסנקרופ, עם הרעיון שהמספנות, ולא חיל הים, יתחזקו את הספינות בנמל חיפה. 

מרוב תהליכי ההפרטה אף אחד במערכת הביטחון לא עוצר לרגע ושואל עצמו מדוע בכלל צריך להפריט. למי זה טוב? האם זה באמת יעיל וחסכוני יותר? נקווה שאולי עתה, בעקבות גילויי השוחד והשחיתות של פרשת גנור, זה יקרה. 
 

ועוד בעניין אלביט. סולתם, השייכת לאלביט, זכתה לאחרונה בחוזה גדול של מאות מיליוני שקלים עם פוטנציאל לתפוח למיליארדים - שוב ללא מכרז, על תקן של ספק יחיד - לאספקת תותחי 155 מ"מ לצה"ל. גם על כך נכתב במדור. בזכות מיזוגים, רכישת חברות ומדיניות שיווק רבת־היקף, הופכת אלביט לקונצרן ישראלי ובינלאומי ענק. היא חותרת לא רק להיות יצרנית נשק וציוד ביטחוני וספקית לצה"ל, אלא לוטשת עיניים להשתלטות על כל תחום התחזוקה של צבא היבשה. משרד הביטחון מעודד אותה, גם אם בסופו של דבר התהליך הזה יהפוך אותה למונופול ואת צה"ל לתלוי בשירותיה.
 

לאחרונה נודע לי על מהלך תמוה נוסף של צה"ל ומנה"ר (מינהל הרכש) בהתקשרות שלו עם שתי חברות אמריקאיות לאספקת שירותים לאחסון מידע (STORAGE). לפני כעשור ניהלו שני חוקרי המלמ"ב (אחד מהם, דורון טמיר, פרש מאז לגמלאות) חקירה לחשדות לשחיתות של בכירים במשרד. נבדקו חשדות שהבכירים הטו מכרזים שפרסם המשרד בארה"ב לרכישת ציוד ביטחוני בשווי יותר מ־100 מיליון דולר, והדליפו מידע לחברות שהן חפצו ביקרן, כדי שאלה יזכו בחוזים. 

החקירה התנהלה בעצלתיים, ככל הנראה משום שחורב, ראש המלמ"ב דאז, חשש שהיא תפגע בקשרים הביטחוניים עם ארה"ב, אך הוא בכל זאת אפשר לחוקרים לעבוד. חודשיים לאחר שפרש הורה מחליפו, אמיר קין, על סגירת החקירה בטענה לחוסר ראיות. הוא המליץ גם למשטרה ולפרקליטות לנהוג כך, דבר שאכן קרה. 
 

מכיוון שמימון הרכש נעשה מכספי הסיוע האמריקאי, למכרז יכלו לגשת רק חברות אמריקאיות. כמה מהן, בעלות שלוחות בישראל, ניגשו למכרז שהתקיים במשרדי משלחת משרד הביטחון בניו יורק. בשלוחות בישראל עובדים, או משמשים כיועצים, קצינים או פקידי משרד הביטחון, בעיה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת: תופעת הדלת המסתובבת. היום אתה קצין או פקיד שעובד מול חברה ומחר אתה מועסק על ידיה, ללא תקופת צינון.
 

בכל מקרה, במכרז זכו EMC ו־NETAPP, והוא היה לחמש שנים, עם אופציה להארכה של שנתיים נוספות ללא מכרז. הציוד נרכש עבור יחידות האזנה ופענוח בחילות המודיעין, האוויר ואגף התקשוב. 
 

זה די נדיר שבתחום ההייטק, שמתפתח ומשתנה כמעט מדי יום, מפרסמים מכרז רכש לפרק זמן כה ארוך. וכך בפועל, בשל החדשנות, רוכשים בצה"ל מאותם ספקים שזכו במכרז עוד מוצרים, שירותים ותוכנות, בלי מכרז. תופעה ששווה להערכת מומחים עוד 10־15 מיליון דולר נוספים לכל שנה לכל חברה. 

אבל ניחא. השנה הסתיימו שבע השנים הטובות, כולל האופציה, של שתי החברות. באגף התקשוב החלו לכתוב מכרז חדש שאמור היה להתפרסם בסוף 2017. אך אז, משום מה, החליטו במנה"ר לעכב את פרסומו בעוד שנתיים לפחות. שתי החברות ימשיכו לספק את שירותיהן ולהמשיך ליהנות מקרן השפע של מערכת הביטחון.
 

תגובת דובר צה"ל: "תהליך קבלת ההחלטות בוצע על פי כל דין, בשקיפות ותוך התייעצות עם כלל הגורמים הרלוונטיים, כאשר טובת מערכת הביטחון ומדינת ישראל לנגד עינינו. כל ניסיון להטיל דופי בתהליך ובאופן קבלת ההחלטה אינו מבוסס על אמיתות. 
 

"חברות נטאפ ו־EMC זכו בשנת 2010 במכרז מוביל לרכש מערכות זיכרון למשך שבע שנים (חמש + אופציה לשנתיים נוספות), שמסתיימות בסוף השנה הנוכחית. כחלק מהיערכות מערכת הביטחון להעתקה היסטורית של יחידות המודיעין והתקשוב של צה"ל לנגב, מתקיימת בימים אלה עבודת מטה נרחבת לכתיבת מפרטים טכניים לתוכנית מכרזים חדשה לפתרונות אחסון לצה"ל. מדובר בעבודה טכנולוגית מורכבת ביותר, שמתקיימת בממוצע אחת לעשור ומטבע הדברים אורכת זמן רב.
 

"על מנת למנוע מצב שבו לא יהיה מענה הרכשתי לצרכים המבצעיים, צה"ל פנה למשהב"ט בבקשה מנומקת להאריך את החוזים הקיימים בשנה עם אופציה לשנה נוספת, לטובת גישור עד לסיכום המכרזים החדשים. ועדת מכרזים בחנה את הבקשה ואישרה את המלצת גורמי המקצוע בצה"ל להאריך את ההתקשרות הקיימת לתקופה מוגבלת (שנה עם אופציה לשנה נוספת, אך לא מעבר לכך), עד להשלמת המכרזים החדשים. יודגש כי הארכת ההתקשרות אושרה בתום מו"מ בארה"ב עם שתי החברות, שבו משרד הביטחון השיג הנחות משמעותיות נוספות והבטיח כי צה"ל ימשיך לקבל את המוצרים המתקדמים ביותר גם בתקופת הביניים".
 

ממשרד הביטחון נמסר: "בניגוד לנטען, תקופת ההתקשרות עם שתי החברות אינה חריגה ביחס למכרזים עתירי טכנולוגיה אחרים, בארץ ובעולם. משפחות המוצרים מתעדכנות לאורך תקופת ההתקשרות, כך שבמהלך התקופה צה"ל ממשיך לקבל את הפתרונות המתקדמים ביותר.

"צה"ל ומשרד הביטחון עובדים מול החברות עצמן. שאלות לגבי יועצים יש להפנות לחברות. המכרז מנוהל במשלחת הרכש של משרד הביטחון בארה"ב, שמסתייעת כמו בכל מכרז אחר בגורמי צה"ל ומינהל הרכש. מדובר במכרז מוביל (מכרז מחירים). הרכש מתבצע בהתאם לצורכי צה"ל, בהיקף של מיליוני דולרים בשנה".

2. עשה לשפטל בית ספר
 

עו"ד יורם שפטל כינה בחמת זעמו המטורלל את הרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט "פקיד שמן שעובד במחלקת הביוב של העירייה". טוב, גם הוא לא נראה כמו אפולו. אחר כך הושפל שפטל ונאלץ לגמגם מעין התנצלות. אבל זה לא העניין. ההשתלחות של עורך דינו של אלאור אזריה ברמטכ"ל היא רק סצינת משנה בעלילה.
 

איזנקוט פשוט עשה בית ספר לשפטל ולחבורת אזריה. הרמטכ"ל התבטא לראשונה בעניין התקרית בחברון כשבועיים לאחר הירי ומאז עמד כחומה בצורה מול לחצי פוליטיקאים מימין, כולל אביגדור ליברמן, זמן קצר לפני שהתמנה לשר הביטחון, סקרי דעת קהל וחלקים בתקשורת שביקשו להפוך את אזריה מחייל פחדן ושפל לגיבור. איזנקוט הבהיר שוב ושוב שלא יכפיף את ערכי צה"ל, את מוסר הלחימה ואת מצפונו לגל הפופוליזם ששטף את הארץ.
 

ביום ראשון, כשבית המשפט הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של אזריה והותיר על כנו את עונשו - שנה וחצי בכלא - התבטא הרמטכ"ל שוב. הוא
הודיע כי ישקול "בכובד ראש" אם תוגש לו בקשה להמתקת העונש. המשפט הזה היה תרגיל מוצלח. אם תרצו, מלכודת פתאים למשפחת אזריה והחבורה שהתלכדה סביבה, ובראשם שפטל.

 

הרמטכ"ל לא התחייב להמתיק את העונש, רק "לשקול אותו בכובד ראש". זו אמירה כללית שאינה מחייבת. מעצם תפקידו ואחריותו הכבדה, הרמטכ"ל מחויב לשקול "בכובד ראש" כל נושא. באמירתו מלכד איזנקוט את אזריה ומשפחתו. היה עליהם להכריע עד יום רביעי הבא אם להגיש ערעור לבית המשפט העליון. אתמול החליט אזריה שלא לערער, ופנה לרמטכ"ל להמיר את עונשו בעבודות שירות.

הוא ייכנס כבר ביום רביעי הקרוב לכלא ארבע בצריפין. ב־16 החודשים שבהם התנהל משפטו שהה אזריה במעצר פתוח בבסיס צבאי, שכלל גם חופשות בביתו, והתקופה אינה נחשבת למניין ריצוי העונש. במכתבו לרמטכ"ל, אזריה לא הביע חרטה, לא לקח אחריות על המעשה, ולא הודה כי פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש ופגע בערכי צה"ל. בצה"ל מצפים עדיין שאזריה יביע חרטה, ומעריכים שבספטמבר תישקל בקשתו. 
 

הרמטכ"ל מעוניין מאוד להסיר את הסיפור מסדר היום הציבורי־צה"לי והאישי שלו, אך במחיר שבו הוא לא ייאלץ לוותר על עקרונותיו. אפשר כבר עתה להעריך שהוא מצליח ביעד שקבע לעצמו. המשפחה ויועציה הפכו את המקרה הפרטי שלהם למשפט פוליטי מהדהד, ובסופו של דבר הם מוצאים עצמם במצב שעליהם להוריד את דגליהם ולהתקפל כשזנבם בין הרגליים.