טראמפ חייב להחליט: המסורת המוכרת או שינוי מטלטל?

רוברט קאטלר היה היועץ לביטחון לאומי הראשון של אמריקה. הוא כיהן בתפקידו כשנתיים. דילון אנדרסון היה היועץ השני, וכיהן קצת יותר משנה. בסך הכל, בקדנציה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, הראשון שהיה לו יועץ לביטחון לאומי, התחלפו חמישה יועצים. בקדנציה של רונלד רייגן התחלפו שישה. זה תפקיד קשה ושוחק, שהממלאים אותו נקלעים לא פעם לקרבות על סמכות ועל מדיניות.

יש להם משרד קטן וצוות קטן, ומולם שחקנים עתירי עוצמה ותקציבים – שר החוץ והאופרציה שלו, שר ההגנה והפנטגון, סוכנויות המודיעין הגדולות. רק דבר אחד מחזיק את היועץ לביטחון לאומי: אוזנו של הנשיא. אם יש אוזן – ואמון – היועץ חזק. אם אין אוזן – ואמון – היועץ מיותר.
 

דונלד טראמפ החליף כבר שלושה יועצים במהלך חצי שנה בתפקיד. אולי זה השיא שבסופו של דבר יוכל לזקוף לזכותו, או לחובתו: הנשיא שיועציו החזיקו הכי פחות זמן. מייקל פלין כיהן 24 ימים עד שנדרש לעזוב משהתגלו קשריו המוכחשים עם רוסיה. קית’ קלוג היה ממלא מקום. הוא כיהן שבעה ימים. הגנרל הרברט ריימונד מקמאסטר, המוכר יותר בקיצור אייץ’ אר, שורד כבר 170 ימים. כמה עוד ישרוד קשה לדעת.

אולי כמו בכדורגל, כשהבעלים נדרש להודיע שיש לו אמון במאמן, אפשר לנחש שימיו של המאמן ספורים – גם ימיו של מקמאסטר ספורים. אולי לא כמו בכדורגל, כשמדובר בגנרל קשוח שכבר התמודד עם קשיים גדולים יותר, מקמאסטר ישרוד עוד ימים רבים. 
 

מה שבטוח: יש מי שרוצה לגרש אותו מהבית הלבן. הקרב על שרידותו של מקמאסטר בעיצומו. גם שמה של ישראל שורבב, שלא בטובתה, לאירוע הפוליטי הפנימי הזה. יריביו של הגנרל מאשימים שהוא אנטי־ישראלי. הנשיא, בהגנתו על היועץ, אמר שהוא “ידיד גדול של ישראל”. האמת – כמקובל – נמצאת איפשהו באמצע.

מקמאסטר מתייחס לישראל בענייניות מקצוענית, ובעין לעתים חשדנית ולעתים אוהדת. בעצם, כפי שאפשר לצפות ממי שממלא תפקיד בממשל האמריקאי, ולא בממשלת ישראל. 

מקמאסטר הוא גנרל שמילא שלל תפקידי פיקוד בכירים בטרם נבחר על ידי טראמפ למלא את תפקיד היועץ לביטחון לאומי. הוא גנרל שתפיסת עולמו ידועה, זמינה לעיון בספרו החשוב “מעילה בתפקיד”, שפורסם בדיוק לפני 20 שנה. מה קובע הספר? שהצבא לא התעקש מספיק לאתגר את הנשיא לינדון ג’ונסון ואת שר ההגנה שלו רוברט מקנמארה כאשר הסלימו את המלחמה בווייטנאם.

הצבא אפשר למנהיגות הפוליטית להטעות את הציבור, ואפשר לה לממש אסטרטגיה כושלת שסופה מלחמה כושלת. מקמאסטר הוא גנרל הסבור שחלק מתפקידו הוא לאתגר את המנהיג – להציב לו גבולות, להקשות עליו בשאלות, לבלום אותו מלבצע טעויות.
 

אין דמיון רב בין רב־האמן הפוליטי ג’ונסון לבין הצייצן הבלתי נלאה טראמפ. אבל מקמאסטר של היום הוא אותו מקמאסטר שהיה כאשר כתב את ספרו. הוא יושב בבית הלבן של טראמפ ומקשה עליו להפוך את ציוציו למדיניות. בין השאר, מקמאסטר מתנגד לביטול הסכם הגרעין עם איראן. הוא חושב שמדובר במהלך שאין לו הצדקה, ובביטול של הסכם שכרגע אין לו תחליף.

בין השאר, מקמאסטר מתנגד להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. הוא חושב שמדובר במהלך שלא יביא תועלת לאמריקה, יסכן כוחות אמריקאיים המוצבים במדינות ערביות ויקשה על וושינגטון לבצע מהלכים דיפלומטיים.
 

הוא רואה את עצמו כמבוגר אחראי, מנוסה, היושב קרוב מאוד להגה, קרוב מספיק כדי לשלוח אליו יד ולהטותו לכיוון הנכון אם הנהג – הנשיא – סוטה הצידה. אך לא כולם סבורים שזה תפקידו של מקמאסטר. לא כולם רוצים מורה נהיגה ליד הנשיא, שמפעיל את בלם החירום בכל עת שטראמפ סוטה מהמדיניות המסורתית האמריקאית – זו שהמערכת הצבאית השמרנית דוגלת בה.

יש מי שסבורים שתפקידו של היועץ לביטחון לאומי הוא לממש מדיניות של טראמפ, לעזור לטראמפ להיות טראמפ, להציע לטראמפ כיצד להצליח במה שהבטיח לבוחריו – לא להיות שמרן, לא לנקוט מדיניות קונבנציונלית, לא לעשות מה שכולם עשו לפניו, ועוד יעשו אחריו. ובתרגום מעשי: לבטל את ההסכם עם איראן, להעביר את השגרירות לירושלים, לטרוף את הקלפים, להמר, לטלטל את המערכת שנכנסה לקיפאון משתק.

 

זו מלחמה בין יועציו ומקורביו של טראמפ שיש בה נימות אידיאולוגיות, וכמובן גם נימות אישיות. יריבויות מהסוג הזה אף פעם לא נשארות נקיות מעלבונות, קטטות, שנאות קטנות וגדולות, תככים ומניפולציות. לפני כמה חודשים מקמאסטר הדיח את יועץ הנשיא סטיבן באנון מהשתתפות בדיונים הנוגעים לביטחון לאומי.

בשבועות האחרונים החל מקמאסטר במהלך שמטרתו – או לפחות כך הוא נראה – לנקות את המועצה לביטחון לאומי שהוא עומד בראשה מיועצים שאינם מקבלים את דרכו, והמקורבים במיוחד לבאנון. שניים נזרקו הביתה – דרק הארווי ועזרא כהן־ווטניק. שניהם בעלי עמדות נציות בנושא האיראני. שניהם מקורבים לבאנון, יועצו של טראמפ שפתח חזית נגד מקמאסטר ומנסה לשחוק את השפעתו. 
 

מקמאסטר גילה שבין שני אלה לבין באנון יש ערוץ פתוח שאינו מדווח עליו. הם נפגשו עם באנון ועדכנו אותו במה שנעשה במועצה בלי ליידע את הבוס. הוא החליט להיפטר מהם, והעלה את הקרב בעוד מדרגה. בעקבות הפיטורים התגבר שטף המאמרים נגדו בעיתונות הימין האמריקאית (ופוסט אחד בולט, של העיתונאית קרוליין גליק, שעורר הדים בעיתונות הישראלית).

הטענות במאמרים האלה נחלקו לשלוש קבוצות: האחת – הוא חם מזג. בלי ספק האשמה חמורה, אך כזאת שנשמעת מעט בעייתית בעידן שבו הנשיא עצמו אינו נודע באורך רוח. השנייה – יש לו יחסים טובים עם כמה מאנשיו של ממשל אובמה. בעיניהן של קבוצות רדיקליות בימין, אנשי אובמה מוקצים מחמת מיאוס והתיישנות.

בעיניו של מקמאסטר יש ביניהם אנשים עם ניסיון, הבנה ותבונה המצדיקים התייעצות. אבל עיקר הטענות נגדו נוגעות למדיניות, לא לאישיות: העניין האיראני, שבו הוא רך מדי, והעניין הישראלי. “הוא מתנגד לכל מה שהנשיא רוצה”, קבעו אנשי צוות שעבדו איתו, בעילום שם כמובן. הוא “עוין באופן עמוק כלפי ישראל וטראמפ”, קבעה גליק מפי מקורות בבית הלבן. מאמרים באתר ברייטברט, שבאנון עמד בראשו בטרם נעשה ליועצו של טראמפ, מצאו קשרים בין מכונים שמקמאסטר עבד בהם לבין מיליארדר השמאל הרדיקלי ג’ורג’ סורוס. 

סדר במערכת

כל ממשל אמריקאי הוא זירת קרב אישית ואידיאולוגית על דרך ועל השפעה, ובמובן הזה אין חדש בקרב שבין מקמאסטר לבין באנון. כל ממשל אמריקאי מאכזב כמה מתומכיו, וגם במובן הזה אין חדש במבול המאמרים הניתכים על ראשו של מקמאסטר ומאשימים אותו בכך שממשל טראמפ אינו ממלא את ייעודו ואת הבטחותיו. בכל ממשל, בכל קרב, יש מנצח ויש מפסיד – הנשיא קובע מי מנצח ומי מפסיד. וגם על שולחנו של טראמפ מונחת כעת הבעיה הזו שיידרש להכריע בה. 
 

מינויו של ראש סגל חדש לבית הלבן, שגם הוא איש צבא לשעבר, אמור לסייע לנשיא להכניס סדר במערכת. הגנרל מקמאסטר מקווה מן הסתם לקבל תמיכה מהגנרל ג’ון קלי, ורבים מניחים שכבר קיבל אותה כאשר החליט לפטר את היועצים המקורבים לבאנון. ומצד שני, טראמפ הוא פוליטיקאי, וכמו פוליטיקאי הוא מבקש לשמור על הבייס שלו – הבוחרים מימין, שרוצים לראות שינוי, שרוצים מדיניות מטלטלת נוסח טראמפ ולא שמרנות מסורתית נוסח מקמאסטר. ממילא להכרעתו יהיו השלכות אישיות על מעמדם ותפקידם של יועצים כאלה ואחרים.

אך חשוב מזה, יכולה להיות לה השלכה משמעותית על המדיניות שינקוט ממשל טראמפ. לדוגמה, על השאלה אם טראמפ מתכוון לבטל את ההסכם עם איראן בפעם הבאה שיונח על שולחנו (יש סימנים שכן), ועל השאלה אם ימשיך ויאריך את הצו המאפשר לשמור על השגרירות בתל אביב (יש סימנים שכן). 
 

כשמדובר בתמונה הגדולה, השאלה היא בעצם זו: האם טראמפ מתכוון לצייץ הרבה – כמו שהוא עושה – אבל לשמור בכך הכל על קו מסורתי פחות או יותר של מדיניות החוץ האמריקאית, או שמא הוא מתכוון למצוא יועץ שיעזור לו להפוך את רוח הציוצים למדיניות חדשה, מסוג לא מוכר? מי שקרא את הספר של מקמאסטר יודע שהיועץ הזה לא מתאים לאפשרות השנייה.