ט"ו באב, חג האהבה שאני מקווה שכולכם חגגתם השבוע, קשור באחד הסיפורים הזוועתיים בהיסטוריה של עם ישראל. להלן תקציר הפרקים הקודמים, כפי שמופיעים בספר שופטים: הסיפור מתחיל במה שמכונה פרשת "פילגש בגבעה". זהו תיאור של אונס אכזרי שבוצע בידי חבורה של בני שבט בנימין בפילגשו של עובר אורח משבט לוי. הפילגש מתה כתוצאה מהאונס, והגבר ביתר את גופתה ל־12 ושלח כל חלק לכל אחד משבטי ישראל. השבטים המזועזעים עלו על שבט בנימין וכמעט השמידו אותו כליל. 
 
מבין עשרות אלפי לוחמי בנימין נותרו בחיים רק 600 איש, ללא נשים. המנצחים נשבעו עוד לפני הקרב שלא לתת מבנותיהם לאנשי בנימין, אבל אחרי הקרב הצטערו על כך שבעקבות השבועה ייכחד שבט מישראל; לכן החליטו לאפשר לשרידי שבט בנימין לחטוף נשים מבין המחוללות בכרמים בשילה, בחגיגת ט"ו באב. כך לא תופר השבועה שלא לתת את הבנות לבני בנימין, כי הדבר ייחשב כחטיפתן. 
 
מה בין חטיפת הבנות בכרמים לימינו אנו? האם נשים הן עדיין מוצר עובר לסוחר כמו בימי התנ"ך? התשובה היא לא. אבל... אני לא רוצה, חלילה, להצטרף למקהלת השמחים לאידו של השחקן משה איבגי, עוד בטרם הוחלט על העמדתו לדין ועוד לפני שהורשע. אני רוצה רק להתייחס לנוסח ההתנצלות שלו בכלי התקשורת השבוע: "מעולם לא עשיתי מעשה כזה ובטח לא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה, אבל אם בכל זאת מישהי נפגעה ממני ואני לא מודע לזה, אז אני מבקש אלף סליחות, לא אחת". 

משה איבגי. צילום: רענן כהן
משה איבגי. צילום: רענן כהן

 

איבגי מתנצל, אבל דווקא בנוסח ההתנצלות טמונה הבעיה. "לא הייתה לי כוונה"... "בלי שהייתי מודע". אם נניח שהדברים כנים, הרי שאיבגי פעל בתוך מערכת שהיא בבחינת מראה עקומה: הגבר מרגיש מול המראה הזו כמי שפועל כשורה, אבל הנשים מרגישות מנוצלות. מה שפותר את הבעיה עבור הגברים - כמו למשל חטיפת נשים מהכרמים כדי לייצר המשכיות לשבט - הוא בעיה כואבת מאוד עבור האישה החטופה. 
 
המשכיות השבט במקרה הזה היא המשך פעילות התיאטרון או הקולנוע, שתלוי בכוכבים כמו איבגי. למען ההמשכיות הזו, וכדי שאיבגי יוכל לצעוד בתחום האפור שבין ניצול מעמדו ביודעין לבין "לא ידעתי", הנהלת התיאטרון הייתה מוכרחה להיות מראה עקומה. לאף אחד כנראה לא היה דחוף לעצור אותו. מהבחינה הזו איבגי הוא באמת רק תוצר של המערכת. אבל את המערכת אי אפשר להעמיד לדין. 
 
ההטרדה (אם הייתה כזו) היא העבירה של איבגי. אבל אי הידיעה היא עבירה מערכתית. התיאטרון הוא רק עוד מערכת אחת מני רבות, שבהן עדיין מותר לחטוף אישה צעירה ונטולת מעמד מהכרם. ביודעין או לא ביודעין, בכוונה או לא בכוונה, אהבה זה לא.
 
ולכן טוב עשו המתלוננות שחשפו את סיפורן, וטוב עושות המערכת המשפטית, המשטרתית והתקשורתית, שמצליחות לאט ובנחישות לתקן את החברה ולרפא אותה ממחלות בנות כל כך הרבה שנים.


אלף חייטים 

אני מבקשת את סליחת החייטים, אבל יש כמה דברים שחייבים להיאמר לנוכח אווירת תפירת החליפות לקראת העידן שאחרי בנימין נתניהו, הפושה ברשתות החברתיות. ובכן כך: בתיק 3000 אפילו אמנון אברמוביץ' מעריך בלא חמדה כי החקירות לא יגיעו עד לנתניהו (וזאת למרות ההפגנות המזלזלות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה).
 
בתיק 2000 פעל ראש הממשלה כשר התקשורת המבין שרוב שולחיו חושבים ומרגישים שהתקשורת מוטה אוטומטית נגדם והוא ניסה ליצור איזון. זו הייתה מטרת הקמתו של "ישראל היום" מלכתחילה ואיש לא הסתיר זאת. נכון שגם נתניהו הרוויח מזה אישית (נתניהו למוזס: "אנחנו מדברים על מתינות, על תקשורת סבירה, להוריד את רף העוינות אלי מ־9.5 ל־7.5"). אבל הצביעות היא לא בכך ש"ישראל היום" פועל "מטעם" אלא בכך ש"ידיעות אחרונות" נחשב "אובייקטיבי".
 
נחום ברנע, האתרוג העיתונאי של "ידיעות אחרונות", מכנה את "ישראל היום", "ביביתון" ולא "עיתון", מפני שקיימת בו "רוח מפקד" של שלדון אדלסון לטובת נתניהו. ובכן, בזכות תיק 2000 ובזכות תושיית ראש הממשלה, להקליט את השיחות עם נוני מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות", התברר שרוח המפקד נושבת בעוצמה ובבירור שמאלה ב"ידיעות אחרונות", וזאת בכוונת מכוון ועל דעתו של המו"ל. 
 
אני לא מוכשרת כמו נחום ברנע, אז אשאיר לו את המלאכה איך צריך לכנות את "ידיעות אחרונות" לאור הידיעה המרעישה הזו, שהיא החידוש האמיתי בפרשת תיק 2000. כל השאר זה סחר ומכר פוליטיים, שמי שלא שולט ברזיו לא מסוגל לשלוט בכלל, ושמטרתו מצד נתניהו עולה בקנה אחד עם הרצון הלגיטימי של בוחריו הרבים, לאזן את רוח המפקד המוטה והאוטומטית הזאת. גם אם המטרה הזאת, כאמור, משרתת אותו אישית. 
 
לכן חייטים יקרים, נשארנו עם תיק 1000: סיגרים, שמפניה וריהוט גן חדש. עם כל הסלידה, שאני שותפה לה, מאורח חיים נהנתני ועם כל הרצון למצות את הדין על דין פרוטה כדין מאה, אני ממש יכולה לדמיין את הכדים העתיקים בחצרו המפונפנת של משה דיין בצהלה מפהקים מרוב שעמום.