לא אוהב שמאיימים. שונא בריונים. אלימות שמופנית כלפי עיתונאים על רקע עבודתם מוציאה אותי מדעתי. אישית אוימתי כמה פעמים במהלך השנה החולפת. כיף גדול זה לא. חלק מאותם הבלים הגיעו מעבריינים מורשעים. אחד מהם עומד לדין בעקבות דברים שהבטיח שיעשה לי כשיפגוש אותי. בגללו ירדתי למחתרת לשבועיים.
במהלך עבודתי חטפתי בעבר גם מכות. בפעם הראשונה זה קרה בזמן שסיקרתי משחק בליגת־העל. כמה אוהדי כדורגל הורידו לי כאפות. אחד מהם קרע את כבל המיקרופון שהחזקתי. זה כאב והשפיל. בפעם השנייה ספגתי ברך בבטן ובעיטה והופלתי לקרקע בשיאו של אירוע תמיכה המוני בשר בכיר רגע לפני שנשלח למאסר. קמתי מהר. זה לא היה לינץ', רק אי־נעימות עמוקה שהותירה מיחוש קל.
כל סיבוב כזה גרם לי לחשוב אם שווה להמשיך בעבודה הזו. מניח שאני לא היחיד שישב ושקל כדאיות. נכון לעכשיו לא התייאשתי, ונראה לי שהיום שבו ארים ידיים רחוק. מה שכן, התבריינתי. למדתי להגן על עצמי. על כל צרה שלא תבוא. ועדיין זה דוחה ונורא. בלתי נתפס כמעט.
השבוע נחשפתי למה שהופנה לגיא פלג. יש שביקשו למזער את הסיפור וטענו שאין כאן איום ישיר. שמדובר ברמיזה סמויה. עקיפה. אל תטעו, זה איום. התייחסו למשפחה שלו בפייסבוק בתוספת איחולים לא סימפתיים. עברו את הגבול. בושה וחרפה. פלג מקצוען אמיתי. עיתונאי בעל הישגים אדירים בתחום קשה. אני צופה בעשייתו ומתפעל. לעתים די מקנא. חוץ מהרפורטז' וההספק המרשים גם נעים ומעשיר להאזין לפרשנויותיו. מדובר באדם, למי שמחפש דקדוקים פוליטיים, שאומר דברים בלי חשבון. לימין ולשמאל. לתחושתי, ההיגיון והאמת ולא הנטייה הפוליטית מכוונים אותו. לכן הפוסט המדובר מרגיז עוד יותר.
אפשר לבקר עיתונאים בדרך תרבותית (לא כשם שנעשה פה), במקרה שתפיסת עולמם מעוותת את הדיווח שהם מעבירים לקהל. אצל פלג זה ממש לא המקרה.
בלי קשר לאיום הזה, שהוא מחוץ לגבולות של דיון תקין, ניסיתי להבין את השנאה היוקדת שצפה שוב בחודשים האחרונים מצד גורמי ימין כלפי התקשורת. ברור שקריאותיו של ראש הממשלה מלבות את האש. זה מפריע לי. איני אוהב את זה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שנתניהו חוטף זובורים רציפים כבר שנים. לא פעם באופן לא הגון. זה גורם נזק: הביקורת הלגיטימית מתערבבת בפרסומים קנטרניים ודווקניים, והאובייקט המבוקר מרגיש מקורבן ויוצא להילחם בכולם: עיתונאים ישרים ומעולים ומכפישנים מקצועיים.
עניין אישי לרגע: אני קטן וחסר משמעות ביחס לפרסונות הללו, אבל בנוגע לחטיפת השמצות יש לי רקורד וניסיון עשיר. שנים שאני סופג השפלות ועלבונות ממבקרים וברנז'אים. לא משנה מה עשיתי. דברים טובים או מוצרים בינוניים. תמיד נשפטתי בחומרה. לא יודע מה הסיבה. אולי לא באתי להם טוב בעין. ייתכן שחיתוך הדיבור שלי מעצבן אותם. השד יודע מה. כך זה היה כמעט מהיום הראשון. הדחייה הזו הפכה אותי לכל כך לוחמני ומלא שנאה עד שגם במקרה שהביקורת ראויה ומוצדקת אני בז לה ונאבק בה. אז חשבו מה זה עושה לראש ממשלה שסופג אינסוף הטחות ביקורת עקביות, מוצדקות ובלתי מוצדקות, לאורך שנים.
המשוואה הזו עובדת גם במישור נוסף. כבדרך קבע כשמסקרים אירועים של תנועת הליכוד, תוצגנה בעיתונים ובטלוויזיה דמויות נלעגות, הזויות וקיצוניות. גם אני עשיתי את זה. לעומת זאת, נדיר שאירועים שמקושרים לשמאל מייצרים תמונה כזו. עכשיו, אם הייתם רואים את עצמכם ואת חבריכם לתנועה הפוליטית משורטטים כך ובעקביות, אני מניח שהייתם שונאים את ציירי הפורטרט. השבוע ביקרתי בהפגנה הקבועה בפתח תקווה. ראיינתי אנשים משני צדי המתרס. היה סוער וגם משמח. פגשתי אזרחים שאכפת להם, שנאבקים למען נושא שבוער בקרבם. בימין ובשמאל. היו שהתרגשו, צעקו וקראו בעד ונגד ראש הממשלה. דמוקרטיה במיטבה. והיו גם יחידים נעימים הרבה פחות. כאלו שהפריעו לנו בעבודתנו, דיברו לא יפה וקיללו. גסים וחסרי נימוס. לא רבים, אבל מספיק. אם הייתי רוצה לשדר כתבה על דמויות הזויות ואלימות, הייתי מצליח לייצר אותה גם מהפגנה של הימין וגם, תתפלאו, מזו של השמאל.