מי יכול היה להתמודד טוב יותר עם קים ג'ונג און - טראמפ או אובמה?

זה היה שבוע לא קל לאוהדיו של דונלד טראמפ. סביר להניח שגם הוא יעדיף לשכוח אותו ואת ההבלים שפלט על המצעד הנאצי בשארלוטסוויל. קשה לחשוב על נשיא אמריקאי פחות "נשיאותי" ממנו. הוא גס רוח, עילג, לא אלגנטי בעליל, נטול הומור ובפרט הומור עצמי, ונראה שהוא גם לא אדם טוב והגון. כל אלה הן רק חלק מהמעלות שלו.
 

בשמונה השנים האחרונות נוהלה ארה"ב על ידי ההפך הגמור: אורטור מבריק שכולו נאורות, נוטף מקלאסה ויוקד קסם אישי, חטוב ואלגנטי, נשיא שאפשר לאסלאם הקיצוני להפוך לכוח דומיננטי בעולם, נתן לקוריאה הצפונית להתבסס כמעצמה גרעינית שמאיימת על כל ארה"ב והעניק גם לאיראן רישיון להיות כזאת, ולמול טבח אזרחים בנשק כימי בסוריה היו לו מילות גינוי מנוסחות להפליא. אולי הגיע הזמן למשהו פחות אלגנטי.
 

לא נעים להזדהות כתומך טראמפ. כל הגופים של הדמוקרטיה האמריקאית התגייסו כדי להכשיל את מי שנבחר בדרך דמוקרטית, התקשורת כולה לועגת לו (מה גם שהוא אכן מביך), ולכן שיעורי התמיכה בו בסקרים הם בשפל היסטורי בהשוואה לנשיאים אחרים. אבל האמריקאים אומרים: put your money where your mouth is, והכסף כבר מספר סיפור אחר לגמרי.

כשכתבתי כאן ביום השבעתו שטראמפ יוכל לחלץ את הכלכלה האמריקאית מהבור שברק אובמה הכניס אותה אליו - היו שלגלגו. בינתיים כל מדדי הבורסות האמריקאיות שוברים את שיאי כל הזמנים. אין אינדיקציה טובה יותר לאמון של אנשים.

 

הצריכה בארה"ב בנסיקה, האבטלה ירדה לשיעור שהייתה בו לפני המפולת של 2008, למעלה ממיליון משרות נוספו, והכלכלה צומחת, אף שבשיעור נמוך יותר מזה שהבטיח טראמפ במערכת הבחירות. נכון, הצוות שלו חורק ומתקשה לתפקד, החקירות אופפות אותו, ודי ברור שהוא לא יגיע לסוף הקדנציה, ועדיין: הייתם מעדיפים את אובמה בעימות הנוכחי מול קים ג'ונג־און?
 

העימות הזה עדיין לא מאחורינו. כשהבטיח טראמפ "אש וזעם" בתגובה לירי קוריאני על האי גואם - מיהרה מקהלת התקשורת, כדרכה, לבקר אותו על לשון האיומים שנקט. אבל בפיונגיאנג הבינו טוב מאוד את השפה הזאת. קים מצמץ ראשון ועצר את התוכניות לשגר טילים לעבר הטריטוריה האמריקאית. אלוף ההליכה על הסף לא העז הפעם לחצות אותו.
 

הוא גלגל בתבונה את הכדור לעבר טראמפ ואמר שהוא ממתין לצעד האמריקאי הבא. עכשיו מנסים לפענח בארה"ב אם קים התכוון שקיום התרגיל השנתי של הצבא האמריקאי בקוריאה הדרומית בשבוע הבא יהיה עבורו תירוץ לשגר את הטילים. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, התרגיל צפוי להתקיים במועדו, ביום שני הקרוב. אבל הנשיא הדרום קוריאני מון כבר החל לבנות עבור האמריקאים את הסולם, והוא חוזר ומדגיש ששום פעולה צבאית לא תתבצע ללא אישור של קוריאה הדרומית. 
 

יפן וקוריאה הדרומית בגישתן הפייסנית היו עד עכשיו נטל על ארה"ב, גורם מעכב שצריך להתחשב בו. אבל בסיטואציה הזאת הן הופכות ליתרון עבור טראמפ - הן יספקו לו את האליבי למקרה שיידרש לנסיגה טקטית. במישור האסטרטגי אין שום סיכוי שקים ימצמץ. הוא נחוש להוכיח שיש לו יכולת לאיים בנשק גרעיני על ארה"ב ויהיה חייב לנסות את ראש הנפץ הקטן שפיתח. כך שהמשבר עוד לפנינו.
 

איראן צופה בעניין רב במשבר הזה - ברור לה שאם ייכנע העולם בפני קוריאה הצפונית ויאפשר לה להפוך למעצמה גרעינית בעלת יכולת שיגור לטווחים רחוקים - היא תוכל ללכת בעקבותיה. בינתיים היא מנצלת את הזמן שהעניק לה הסכם הגרעין ומפתחת צנטריפוגות יעילות פי כמה, שיאפשרו לה בתום ההסכם לייצר במהירות כמות עצומה של חומר בקיע. מעודד מהחולשה שמפגין העולם מול קוריאה הצפונית, העז הנשיא האיראני לאיים בפרישה מהסכם הגרעין, אבל נענה בתגובה מוחצת של השגרירה האמריקאית לאו"ם ניקי היילי.

 

כשתפגוש היילי את הראש החדש של המטה לביטחון לאומי שלנו - היא כנראה לא תזכה ללחיצת יד. מאיר בן שבת, שנכנס השבוע לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, שומר נגיעה.

בקריירה הארוכה והמוצלחת שלו בשב"כ הוא הצטייר כסמן הימני של הארגון, כזה שמצליח לעקוף מימין אפילו את רוני אלשיך. הוא איש מודיעין מצוין ובקי מאין כמוהו בזירה הפלסטינית, אבל היכרותו עם הזירה האסטרטגית הרחבה ועם הפנים הרבים האחרים של הביטחון הלאומי הישראלי - מוגבלת. בן שבת יצטרך להשלים הרבה פערים בתפקידו החדש, אם ירצה לממש את ייעודו של המל"ל ולהפוך אותו ליותר מגוף שמכין מצגות לראש הממשלה. 
 

בצמרת השב"כ הולכים ומתמעטים הערביסטים מסוגו של בן שבת. כארגון שעיקר עבודתו היא איסוף מודיעין במגזר הפלסטיני, השב"כ הובל מסורתית על ידי אנשים שצמחו במגזר הזה. ראש השב"כ הנוכחי, נדב ארגמן, שגדל באגף המבצעים, שינה את האיזון ומינה אנשי מבצעים כמוהו לתפקידים הבכירים. בתוך הרביעייה שמובילה את הארגון - ראש השב"כ, סגנו, ראש המטה וראש משאבי אנוש - יש היום רק ערביסט אחד, סגן ראש השירות ר', וגם הוא יוחלף בקרוב באיש מבצעים. 

 

את החלל שנוצר בהיעדר ראש מל"ל ממלא בינתיים ראש המוסד יוסי כהן, שיצא השבוע לשיחות עם צמרת הממשל האמריקאי על איראן וסוריה. בסקירה שהעביר לממשלה טרם נסיעתו הוא בחר להדגיש את האיום המתפתח מצד איראן, הן בהתפשטות האזורית שלה והן בחתירתה לגרעין. הוא לא דיבר על הזדמנויות, ויש כאלה.
 

ניצחונו הסוחף של חסן רוחאני בבחירות האחרונות הפתיע את החוגים השמרניים והעלה אותו על מסלול של עימות מול המנהיג העליון עלי חמנאי. התפתח שם שיח מעניין בין הרפורמיסטים של רוחאני לשמרנים ולמשמרות המהפכה, שמעז לעסוק בשאלת התמיכה של איראן בחיזבאללה ובאסד ובמקומם הראוי של משמרות המהפכה בחברה האיראנית. 
 

מוקדם להעריך אם השיח הזה מבשר שינוי פנימי, אבל כדאי לישראל להקשיב לו. בצד ההערכות כנגד האיום מאיראן ראוי היה לראש ממשלת ישראל למצוא ערוץ לדיאלוג חשאי עם החוגים הרפורמיסטיים של איראן. פיוס לא ייצא משם, אבל הוא עשוי לגלות שהם ואנחנו מסכימים על הרבה דברים.