בכל הנוגע למהומות שהתרחשו השבוע בשארלוטסוויל, וירג'יניה, האמת היא שבחלק מהעובדות דונלד טראמפ צודק. כלומר, בניתוח קר באמת הייתה אלימות משני הצדדים, גם של הניאו־נאצים והימניים הגזענים וגם של אלה שמחו נגדם. והאמת היא שיש בעיה בדרישה למחוק סמלים או להוריד פסלים של גיבורים אמריקאים שהיו סוחרי עבדים. הדוגמה שהביא הנשיא כששאל: "האם אנחנו הולכים להוריד את הפסל של תומאס ג'פרסון?", למשל, נכונה.
הבעיה של טראמפ היא בחוסר היכולת שלו לשרטט את הקו המוסרי שעובר בין הצדק העובדתי למסר המנהיגותי. לפי תפיסת האמת שלו, כל הפגנה היא אלימות משני הצדדים: הנכים שמוחים בכבישים והשוטרים שמנסים לפנות אותם; פלסטינים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות אזרחיות, והחיילים שיורים כדורי גומי וגז מדמיע כדי להרחיק אותם; פעילי דאע"ש ששוחטים במאכלת עיתונאים, ומטוסי צבא ארה"ב שמפגיזים מעוזים של הארגון; ההתרברבות של נשיא קוריאה הצפונית קים ג'ונג־און שהוא מחכה ל"יאנקים המטומטמים" ושהוא יפציץ את ארה"ב, והאזהרה של טראמפ שאם הוא יעשה זאת ייפתחו שערי הגיהינום האמריקאי על המדינה.
זו אלימות משני הצדדים, בכל המקרים. אבל יש הבדל מהותי שאותו טראמפ לא מצליח לתפוס במקרה הרע או שהוא מצליח לתפוס אבל חושב אחרת במקרה הנורא. ההבדל הוא בצידוק המוסרי. ההבדל הוא בין טרור לבין הגנה עצמית. ההבדל הוא בין פגיעה ללא הבחנה בחפים מפשע לבין פגיעה במחוללי האלימות. ההבדל הוא בכוונה שעומדת מאחורי האלימות. זה ההבדל בין רצח להריגה. זה ההבדל בין טרוריסט לחייל. זה ההבדל בין טוב לרע. דווקא טראמפ, שרואה הכל בשחור ולבן, נתפס פתאום כעיוור צבעים.
כשבודקים במספרים כמה ערבים הרגו חיילי ארצות הברית בשני העשורים האחרונים, אפשר להגיד שעובדתית אמריקה היא אומה של רוצחים כמו שטוענים המוסלמים הקיצוניים במזרח התיכון. ההבדל היחיד והחשוב הוא שהחיילים באו למזרח התיכון בשם הערכים, בשם הצדק, בשם הרצון לבלום מנהיגים שלוחי רסן כמו סדאם חוסיין, ובשם המאבק בתופעות קשות כמו הטליבאן ודאע"ש. זה מה שהופך אותם ללוחמים. זה מה שמשאיר אותם בצד של הטובים, גם כשהמעשים שלהם קשים.
טראמפ לא רואה בעיניים. הוא לא רואה את הדבר הברור מאליו: אין נאצי טוב. אין ניאו־נאצי שהוא אחלה גבר. אין גזען לבן שאפשר להגיד שניתן לסמוך עליו בעניינים אחרים. זה המסר המנהיגותי החסר. גם אם ההפגנה הייתה מוצדקת עובדתית, גם אם האלימות הייתה משני הצדדים, הנאצים הם הרעים, כי הם מונעים משנאה ומכעס בשם ההפרדה, בשם השקר הנורא שהיהודים הם אסון באמריקה הלבנה. מי שמצדיק אותם, אפילו קצת, נותן להם את הדבר הכי חשוב שהם רצו: לגיטימציה.
תומכי השתיקה
העיוורון המוסרי של טראמפ השבוע נתקע לנו בגרון. הגמגום הישראלי הוא הביטוי הכי מובהק למצבה העדין של ישראל בעיניו של טראמפ. בנימין נתניהו שתק. ראש הממשלה, שחרט על דגלו את המילים "בהירות מוסרית" במאבק השנוי במחלוקת, אך המוצדק עקרונית בהסכם הגרעין עם איראן ובפשרה עם מנהיגות דתית פנאטית, פתאום בלע את הלשון. הבן שלו יאיר, ששחרר את שלו, גילה שגם נכד של היסטוריון דגול יכול להיות בור בענייני רוע אנושי.
הראשון שהתעשת היה שר החינוך נפתלי בנט, ואחר כך כמו בהשתעלות כרונית באו התגובות מהצד הימני של המפה. בנט אמר כבר ביום ראשון: "דגלים וסמלים נאציים המתנוססים באין מפריע בארה"ב אינם רק פגיעה בקהילה היהודית ובבני מיעוטים אחרים, כי אם ביזוי של מיליוני החיילים האמריקאים ששילמו בחייהם כדי להגן על ארה"ב והעולם כולו מפני הנאצים. על מנהיגי ארה"ב לגנות ולהוקיע את גילויי האנטישמיות שנראו בימים האחרונים". בנט שחרר את ההודעה בצוהריים, לאחר שבפתח ישיבת הממשלה שהתקיימה בבוקר נתניהו לא אמר כלום. הוא התייחס לביקור שליחיו של טראמפ כאן בשבוע הבא, וזהו. בלי לומר מילה.
ישראל נמצאת במלכוד, בעיקר ממשלת הימין של נתניהו. המדינה לא יכולה לצאת נגד נשיא אמריקאי, וכאשר היא עושה זאת, זה גורם נזק כבד, כפי שהוכיח נתניהו בעימותיו עם הנשיא לשעבר ברק אובמה. המחיר כבד, במיוחד מול טראמפ. נשיא אישי ובלתי צפוי. נשיא שאימץ את תפיסת ישראל העקרונית בעימות מול הפלסטינים, ששם את היד על הכותל עם כיפה על הראש ולא דורש מנתניהו לחדש לאלתר את המשא ומתן ומכריח אותו להקים מדינה פלסטינית. אז להסתבך בביקורת על טראמפ? זה מסוכן, זה עשוי להזיק לאינטרסים של ישראל ולאינטרסים של נתניהו. עדיף לסתום.
תומכי השתיקה יכלו בקלות להביט על אבו מאזן השבוע, כשהוא מוכיח את הקלישאה הכי שחוקה: הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. בשיא המתיחות עם קוריאה הצפונית פרסם אבו מאזן ברכה למנהיג הפועלים המהולל קים ג'ונג־און. השמאלנים יכלו רק לשפשף את העיניים בתדהמה ולספוק כפיים בייאוש. זה קורה שבוע לפני ששליחי טראמפ באים לכאן לקדם מהלך מדיני. איזו טיפשות.
אז השתיקה של נתניהו בעת הזאת מובנת, אבל מגונה. היא טובה לאינטרסים המיידיים, אבל היא גם כתם מוסרי. היא חושפת את האמת המרה: טראמפ הוא משוגע שימושי. אסור להסתבך איתו וצריך להתפלל שהוא יעשה את הדבר הנכון. אבל אין יכולת אמיתית לוודאות קרובה או חלקית בעניין הזה.
השבוע זה בא לידי מימוש, כשהאולטימטום של קוריאה הצפונית להפציץ בגואם חלף כלא היה. רטט של התרגשות קלה חלף בעולם, כששני אנשים שנתפסים כמשוגעים עם קבלות התנגשו זה בזה. עננת העימות של מעצמות הגרעין עברה כצל על העולם והתפוגגה באופן זמני. דברי הרהב של טראמפ עשו את שלהם והצדיקו את התפיסה הרווחת שלפעמים נגד משוגעים חייבים להתנהג בשיגעון. אבל יש לזה גם מחיר, לפעמים מחיר כבד, כפי שהוכח בדברי טראמפ מול הניאו־נאצים.
האמת היא שהאירוע הזה מתח לקצה את גבולות חופש הביטוי שארה"ב כל כך מגינה עליו. והאמת היא שאני מסכים עם הפרשנות האמריקאית. צלב קרס הוא בעיני באופן טבעי סמל לרוע מוחלט, עיוור ונורא, אבל חופש ביטוי הוא לאפשר גם למטומטמים ולרעים לומר את דברם. גם לניאו־נאצים, גם לתומכי דאע"ש, גם למעריצי קוריאה הצפונית.
כולם יכולים לדבר. כולם צריכים לדעת שזה כוחה של הדמוקרטיה. היא מכילה את כולם. היא מאפשרת על פי חוק לומר את הדברים הכי נוראיים, אבל חייבים להיות בה מנהיגים שיסמנו באותו נשק ממש - במילים - את הקו המוסרי בין הטובים לרעים, בין ערכים ראויים לבין כאלה שאינם. כשהקו הזה מיטשטש המבנה מתחיל להתערער. הוא לא קורס ברגע אחד, אבל השבוע נפער סדק מטריד, וגם השתיקה לא תוכל להעלים אותו.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2