1 זה קרה לפני כשבעה חודשים. איציק זוארץ, כתב הערוץ הראשון, דיווח מהיישוב הבדואי אום אל־חיראן על הריסת הבתים הבלתי חוקיים שזה עתה הושלמה, כשמישהו מהמקומיים שעמד סמוך אליו לא אהב את הדיווח. "הוא מיד פנה לחבורה של 30־40 צעירים", סיפר אחר כך זוארץ, "צעק לעברם כמה מילים בערבית, הצביע עלי ובאותו הרגע הם כולם הרימו סלעים גדולים... חלקי בטון עם ברזל, קרשים עם כל הבא ליד, והתחילו לרוץ אלי. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר את עצמי, אבל כשעשרות אנשים רצים אליך זה היה פשוט בלתי אפשרי". "זה היה ממש ניסיון לינץ'", הוסיף, "אתה רואה ממש את השנאה בעיניים. אתה מרגיש אבנים חולפות מעל הראש, אבנים שפוגעות בגב... קרה לי נס".
עברה כחצי שנה והגיע סיפור התקיפה של כתב ערוץ 2, גלעד שלמור, ביפו. "היינו אתמול בלינץ'", סיפר בדף הפייסבוק שלו, "גל הצלם ואני הלכנו לסקר את הלווייתו של הצעיר היפואי שנורה על ידי השוטרים... צעדנו איתם. מאות אנשים, רובם צעירים, צעדו אחרי הרכב שהוביל את גופת הצעיר וקראו קריאות 'אללה אכבר'... בשנייה אחת הכל התלקח. זה התחיל עם גל שהחלו להכות אותו. הם לקחו לו את המצלמה וריסקו אותה. הוא חטף אגרופים ובעיטות אבל הצליח להימלט... האגרוף הראשון שניחת על פני עוד היה נסבל... לפתע אגרוף נוסף ועוד בעיטה. שניים מושכים אותי לקרקע, אחרים קורעים את חולצתי. אדם נוסף לופת אותי, זרועותיו סביב גרוני. הוא מצמיד את פיו לזרועי ונושך אותה בעוצמה... אין לי מושג כמה אנשים השתתפו בחגיגה הזאת. אולי חמישה, אולי 15... אני לבד, מבין שאני צריך להיחלץ משם כמה שיותר מהר, אבל בעין אחת אני לא רואה כלום ורגל שמאל חלשה מדי מכדי לגרד את עצמי החוצה. עשרות אנשים סביבי, זועקים בחדוות דם... באיכילוב אבחנו קרעים בכתפיים, צלעות שכבר חשו שלמות יותר עם עצמן, פנס בעין וחבלות בכל חלקי הגוף. רק בנס לא קרה שום דבר חמור יותר...".
שלמור ספג ביקורת קשה על הפוסט הזה מהאגף הימני, בעיקר בגלל הניסיון הפוליטי המגושם שלו לזרוק את האחריות להתקפה עליו הכי רחוק מהערבים. "הם לא היחידים המוסתים נגד אנשי תקשורת", כתב. הרמז היה ברור. כולם הבינו. ביבי אשם. הוא הרי זה שמסית נגד אנשי תקשורת. זה גם היה המסר שניסו להעביר כמה עיתונאים השבוע, בעקבות כינוס התמיכה בבנימין נתניהו בשבוע שעבר. "נתניהו מסית נגד התקשורת", "נתניהו מסית נגד עיתונאים", "בסופו של דבר זה ייגמר בעיתונאי שייפגע".
וזה באמת מדהים. כי כל השיח בעניין הזה מתעלם מעובדה אחת, שעליה אין שום אפשרות להתווכח. העיתונאים היחידים שנפגעו כאן בשנה האחרונה, הותקפו פיזית על ידי המון ערבי משתולל. זהו. איש בישראל חוץ מהערבים באום אל־חיראן ומהערבים ביפו לא הרים יד על עיתונאי. וכשגלעד שלמור אומר שיש בארץ אווירת עוינות כלפי עיתונאים, שמחלחלת גם למגזר הערבי, הוא יודע שהוא מדבר שטויות. הערבים שהכו אותו לא היו צריכים שום דבר שיחלחל אליהם. ולחשוב שהביקורת של נתניהו על העיתונות היא שגורמת לערבים לתקוף עיתונאים, זו כבר באמת בדיחה.
שלושה מכנים משותפים היו לאלימות שהופגנה כלפי זוארץ ושלמור. האחד, כאמור, שמי שתקף אותם היו ערבים. השני, שלא מדובר בעשב שוטה בודד אלא בהמון מוסת. השלישי, שבשני המקרים כמעט כל כלי התקשורת שטיפלו בנושא עשו מה שביכולתם כדי לדבר על הכל, חוץ מאשר על זהות התוקפים ועל המסקנות שאפשר להסיק מזהותם.
וכשכל הטוענים להסתה נגד עיתונאים מתעלמים מהעובדות, הם מעידים על כך שהעניין היחיד שמרתק אותם בהסתה נגד עיתונאים, הוא הפוטנציאל לגייס את זה לטובת עמדתם הפוליטית. כי אם באמת שלום העיתונאים היה מעניין אותם, היינו רואים את ארגון העיתונאים ואת אגודת העיתונאים ואת כל כותבי הטורים המודאגים עומדים עם שלטים של "די לאלימות" מול הבדואים באום אל־חיראן או מול בעלי העסקים שסירבו לסייע לגלעד שלמור הפצוע ביפו.
יש לי ביקורת על נתניהו. פרסתי אותה כאן בהרחבה בשבוע שעבר. בלשון המעטה, לא התלהבתי מחלק מהתגובות שיצאו מלשכתו בשנה האחרונה. ועדיין, כשהוא עומד על במת גני התערוכה ואומר "התקשורת והשמאל התגייסו למסע ציד נגדי" או שהם מתגייסים ל"מסע ציד אובססיבי חסר תקדים במטרה לבצע הפיכה שלטונית", אפשר לאהוב את זה, אפשר להתרגז מזה, אבל בין זה לבין הסתה אין ולא כלום.
ובכלל, מעבר לכל זה, די נמאסה המציאות הזו שבה עיתונאים שחופש הביטוי הוא הלחם והחמאה שלהם, וביקורת על כל דבר שזז היא כלי העבודה שלהם, מייללים בכל פעם שמישהו עונה להם.
# # #
אגב, הערבים והלינץ' על עיתונאים, זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו למדים שזהות התוקף מקרינה הרבה על ההחלטה אם לסקר את התקיפה ועד כמה לדבר עליה. לפני כמה שנים גילתה ידיעה במדור הרכילות של "ישראל היום" שהעיתונאי אילן לוקאץ' הגיע עם צוות של ערוץ 2 לנווה שאנן בתל אביב, כדי לצלם סרט דוקומנטרי על עובדים זרים, ושם הותקפו אנשי הצוות בידי כמה אריתריאים, שגם שברו להם את המצלמה. "שוטרי מרחב יפתח הצילו את הצוות מלינץ'", נכתב בידיעה ההיא.
לכאורה, היית מצפה מעיתונאים ומכלי תקשורת שמוטרדים מאוד מאווירת ההסתה והאלימות נגד עיתונאים, לפרסם ברבים את דבר האירוע הזה, אבל בערוץ 2 בחרו שלא. "זה אירוע מינורי", הסביר אז לוקאץ' בפייסבוק, "לא נפלה שערה משערות ראשנו". "ככלל", הוסיף, "אני חושב שאנחנו צריכים למעט ככל האפשר בדיווחים על עצמנו... בניגוד למה שחלקנו חושבים, השמש דווקא לא זורחת בבוקר מחריץ התחת שלנו והתקשורת היא לא הדבר הכי מעניין בעולם".
דווקא בעניין הזה אני מסכים עם לוקאץ' לגמרי. הנה, דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם השבוע לימד ש־ 9.4% מהמועסקים במשק נחשפו בחודש האחרון לאלימות מילולית במסגרת עבודתם, וש־2% חוו אלימות פיזית בשנה האחרונה. אין לי מושג כמה עיתונאים יש בישראל, אבל ברור שהמצב שלנו טוב בהרבה. מספר העיתונאים שחוו אלימות, מתברר, קטן בהרבה ממספרם בענפים אחרים. ובמובן הזה, כאמור, לוקאץ' צודק. אלא מה? שאת המבחן הזה אי אפשר לבחור מתי להחיל ומתי לא.
וההיסטוריה התקשורתית שלנו, של כולנו, עמוסה באירועי תקיפה שדווקא דאגנו מאוד להבליט, למשל כשמכוניתו של רוני דניאל חובלה בעמונה, כשחרדים בבית שמש תקפו את דפנה ליאל, כשמתנגדים לפינוי בית כנסת בגבעת זאב תקפו את רועי שרון, כשתושבים בדולב תקפו את ציון נאנוס.
אני חוזר אחורה אל לוקאץ', אף שעברו כבר כמה שנים מהאירוע ההוא, כי יש בו הרבה כדי ללמד גם על מה שקורה היום. לוקאץ' הסביר אז בין השאר את הצנעת הפרסום על ההתקפה עליו ועל הצוות שלו, בכך שהוא מבין את התוקפים. "תחשוב שאתה פליט סודני", כתב, "שהוריו ואחיו עדיין חיים במדינה שבה שהות בישראל היא עבירה על החוק, ואתה מוצא לידך צוות טלוויזיה. אתה תעשה הכל כדי שלא להיות מצולם".
ומכיוון שלוקאץ' איננו היחיד שאוחז בתפיסת עולם כזו, קל יותר להבין למה הלינץ' של איציק זוארץ עבר בערוצים רבים מתחת לרדאר, ולמה אחרי הלינץ' של גלעד שלמור היינו עסוקים בעיקר בשאלה איך מוציאים את הערבים טוב מהעסק.
הכל שאלה של בחירה במה לעסוק ומה להבליט ומה להפוך לדרמה ומה להצניע. ולכן, תמונה של הנשיא ראובן ריבלין עם צלב קרס מעוררת כאן דיון עמוק, ואותו צלב על תמונתם של בנימין נתניהו, ומירי רגב, ונפתלי בנט, ואיילת שקד, מרגש הרבה פחות. ובדיוק מהסיבה הזו, כשאיש אחד ניבל את הפה בצורה מכוערת על אמנון אברמוביץ', בפתח בית הדין ששפט את אלאור אזריה, זה עורר סערה תקשורתית רחבה, משום שזה התיישב על הסטיגמה של תומכי החייל הבבונים. וכשזוארץ הותקף על ידי עשרות בדואים הורדנו פרופיל, משום שהבדואים מתיישבים לנו יותר על תדמית הקורבן שנעשה לו עוול, ולרובנו לא בא להתחיל להאשים אותם עכשיו באלימות.
ועוד מילה אחרונה בתגובה לטור שפרסם השבוע ב"וואלה!" כתב ערוץ 10, אור הלר, שהביע דאגה מכך ש"ראש הממשלה שלנו מסית נגדנו". נדמה לי שמי שמשווה את אנשי ערוץ 20 לנאצים ומכנה אותם "החולצות החומות", לא באמת יכול לדבר על הסתה או על הקצנה מדאיגה בשיח.
2 כתבתי כאן לפני כמה שבועות שאם אני הייתי יושב בוועדת השחרורים, אסירים שמבקשים לנכות להם שליש מעונש המאסר בגין התנהגות טובה היו צריכים להתנהג רע מאוד כדי לא לקבל ממני את ההנחה הזו. אני מאלה שמאמינים שכמו שהמדינה יודעת להעניש, כך היא צריכה לדעת להרפות, ומעבר לזה, שיש לכולנו עניין גדול בכך שאסירים - שעברו בכלא חוויה משפילה וקשה, גם אם בדין עברו אותה - ייצאו החוצה עם תקווה חדשה וראש מורם לקראת שיקום המשך חייהם.
בדיוק מהסיבה הזו, סברתי שנכון היה להעניק לאהוד אולמרט את ההקלות שקיבל אחרי שחרורו. אין שום צורך אמיתי בצו שיאסור עליו את היציאה מהארץ ואין גם שום צורך אמיתי בהתייצבות שלו מדי שבועיים בתחנת המשטרה, רק כדי להוכיח שהוא עדיין כאן. כל זה בהסתייגות אחת. שהקלה מהסוג הזה ניתנת לכולם על בסיס שוויוני. זמן קצר אחרי השחרור פניתי לבית הנשיא וביקשתי לדעת כמה עוד אסירים קיבלו בשנים האחרונות הקלה דומה לזו שקיבל אולמרט. בבית הנשיא לא הצליחו להשיב. האופן שבו נרשמים הדברים במחשב, הסבירו, מקשה לחלץ ממנו את נתוני הפונים לבקש חנינה לפי פילוח של ההקלה שקיבלו. תשובה לא נוחה, צריך לומר.
כך או כך, השבוע יצאה מבית הנשיא ההודעה שלפיה ראובן ריבלין דוחה את בקשתו של הנשיא לשעבר, משה קצב, לקבל גם הוא הקלות.
אולמרט וקצב הם שני אנשים לא צעירים. שניהם עברו את ה־70. שניהם נשאו בתפקידים בכירים. שניהם נפלו (ואולי הפילו את עצמם) מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אולמרט הורשע בעבירות של שוחד, מרמה, הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. קצב הורשע באונס, בביצוע מעשה מגונה בכוח, בהטרדה מינית ובשיבוש הליכי משפט.
אולמרט ישב 16 חודשים, קצב חמש שנים. אולמרט ריצה פחות משני שלישים מתקופת המאסר שהושתה עליו, קצב ריצה שבעה חודשים יותר משני השלישים. אולמרט שוחרר חרף חקירת משטרה שנפתחה בחשד שהוא הוציא החוצה מהכלא באמצעות עורכי דינו חומרים מסווגים. קצב שוחרר אחרי שכל הגורמים קבעו שהתנהגותו בכלא הייתה "ללא דופי".
נכון להיום, במסגרת המגבלות שחלות עליו, נדרש קצב להגיע פעם בחודש לתחנת המשטרה, ללמוד כל יום בין 9:00 ל־14:00 בכולל, ליטול חלק אחת לשבוע בטיפול קבוצתי עם אסירים משוחררים כמוהו, ונוסף על כך חל עליו איסור יציאה מהארץ והוא חייב לשהות במעצר בית החל מהשעה 22:00 ועד למוחרת בבוקר.
ונגד ההגבלות הללו אני מבקש להתקומם. אם היה חוק הקובע שמי שהורשע באונס לא יקבל שליש, היינו נמצאים היום בוויכוח אחר. אם ועדת השחרורים הייתה קובעת שקצב מסוכן ולכן יש להשאיר אותו בכלא, גם זה היה לוקח אותנו למקום אחר. אבל בהינתן העובדה שמורשעים בעבירות מין זוכים גם הם לשחרור מוקדם, ושנקבע שמקצב לא נשקפת עוד מסוכנות, לא ברור איזה עניין יש למרר לו את החיים סתם.
כדי לחשוב על הסוגיה הזו באופן נקי, אין ברירה אלא להניח בצד את האמוציות שמעוררות המעשים שבית המשפט פסק שהוא עשה. לא, חס וחלילה, משום שהאמוציות הללו אינן רלוונטיות, אלא משום שהן אינן רלוונטיות כאן. שהרי כל אסיר שמגיע לוועדת השחרורים עבר קודם עבירות. אחד גנב, אחד אנס, אחד לקח שוחד. צדיקים גמורים, כנראה, לא מגיעים לוועדה הזו. ולכן, השלב שבו אנחנו נמצאים כרגע הוא שלב אחר. שלב שבו המדינה החליטה שדי במאסר שריצה האנס או השודד או נוטל השוחד, והוא יכול להשתחרר.
ומהמקום הזה אני מנסה להבין - איזה עניין יש לנו בכך שקצב יהיה במעצר בית מדי לילה? ומה זה עוזר לנו שהוא לא יכול להתארח לארוחת שבת אצל אחיו או ללון בבית בתו? ואיזו תועלת צומחת למישהו מזה שהוא נאלץ לצאת באמצע שמחה משפחתית כדי לא לאחר הביתה? ולמי זה עושה טוב שליד מיטת רעייתו שאושפזה לאחרונה, ישבו אחיו במקומו, רק בגלל שאסור לו לצאת מהבית? ואיזה אינטרס יש למשטרת ישראל לערוך אצלו ביקור פתע משפיל ביום שישי בערב, כשהוא משחק עם הנכדים, בטענה שמדובר בניסיון לבדוק אם הוא עומד בתנאי השחרור ולא מסתובב ברחוב מעבר לשעות המותרות? בשיא הרצינות, את מי בדיוק משרת כל זה? האם יש מישהו שחושש שאם הוא יסתובב בחוץ בלילה הוא יאנוס עוברות ושבות? ולא, אני לא מתווכח כאן על ההרשעה ועל העונש. בית המשפט פסק וזהו. אבל כבר החלטתם לשחרר? אז יאללה, תפסיקו לנסות להשפיל סתם. זה נכון לגבי אולמרט, זה נכון לגבי קצב, זה נכון לגבי כל אסיר אחר.
וכשמביאים בחשבון איך בתוך 48 שעות מרגע הפנייה אושרה בקשתו של אולמרט לקבל הקלות, ומנגד עומדת ההתעקשות לא להעניק אותן גם למשה קצב, מתגנבת לה התחושה שלא הכל ענייני, ושגם לרייטינג שבחוץ ולחשש מדעת הקהל יש כאן משקל.