באחד הערבים בשבוע שעבר הטלוויזיה הייתה דלוקה בסלון בעוד המתבגר שכב כהרגלו שרוע על הספה. תהלוכה של גברים אמריקאים עם לפידים ריצדה על המסך תוך קריאות “יהודים לא יחליפו אותנו”. כל הורה יודע שמתבגרים בקיץ משולים לזומבים. הדבר היחיד שמעורר אותם הוא תחרות חדשה בפלייסטיישן או הודעת וואטסאפ מאיזו מתבגרת בשכבה. אבל התמונות משרלוטסוויל הקפיצו את בן ה־ 14: “חשבתי שאמריקה בעדנו?!” אמר. ומיד ירה צרור שאלות: “איך זה שיש עוד נאצים? כמה הם בכלל? מה הסיכוי שיגיעו לישראל?”. “האנטישמיות לא מתה עם תום מלחמת העולם השנייה”, הסברתי לו, והוספתי שהניאו־נאצים הם מיעוט בטל, שאמריקה עומדת לצדנו ושיש לנו מדינה חזקה ובטוחה.
שתי דקות לאחר צפירת ההרגעה שלי עברה מהדורת החדשות לכתבתו של אוהד חמו, כתב חדשות 2, שעסקה באיומי חמאס על ישראל. “איך בדיוק מדינה בטוחה, אמא?!” נזעק שוב המתבגר. גייסתי את מיטב דמיוני והשבתי: “אל תדאג, יש לנו מנהיגים אחראים, בעלי כושר שיפוט, אשר יודעים להתנהל באופן שימנע מאיתנו, האזרחים, זוועות”.
בזווית העין קלטתי שעומדת להתחיל כתבה שבה נראה נשיא ארצות הברית משתלח בעיתונאים. לא לקחתי סיכון והעברתי ערוץ. האמת הפשוטה היא שהעולם שאנחנו חיים בו הוא באמת מקום מפחיד. הסיבה היחידה שאנו, המבוגרים, לא מתעוררים כל בוקר שטופי זיעה קרה היא שלמדנו לחיות עם מידה מסוימת של פטאליזם, וחשוב מכך עם איזו אמונה תמימה שלמרות כל הטרלול שמקיף את חיינו, יש מי שבסופו של דבר שומר עלינו.
במסדרונות השלטון או לפחות בשמיים; שיש מי שיודע לנטרל את השפעתם של המנהיגים הדיקטטורים, למגר את תופעת האנטישמיות ולמנוע עד כמה
שניתן מסכסוכים להפוך למלחמות עקובות מדם. אם נשים את עניין האמונה בצד לרגע )כלל ידוע הוא שאין סומכים על הנס(, השבועות האחרונים הוכיחו לנו
שהמנהיגות, הן זו שבארצות הברית והן זו שבישראל, אינה יכולה עוד להעניק לנו את הפריווילגיה לא לפחד. אומנם ראש הממשלה בנימין נתניהו אינטליגנט
ומנוסה מדונלד טראמפ, אך מסיבות השמורות עמו הוא בוחר ללכת בנתיב הפופוליסטי וחסר הבלמים שמתווה הנשיא האמריקאי.
ההליכה על חבל דק עם המטורף הצפון־קוריאני קים ג’ונג און, הבחירה שלא לגנות את גילויי האנטישמיות מיד לאחר הרצח המזוויע בווירג’יניה, העמקת השיסוי החברתי, ההשתלחות חסרת הרסן בתקשורת וחוסר היכולת לספוג ביקורת כלשהי - כל אלו מלמדים כי הנשיא האמריקאי עקבי מאוד בחוסר
מחויבותו הערכית. ראש ממשלת ישראל צועד בעקבותיו.
כמנהיג יהודי, במקום להזדעק מיידית מול המופע הניאו־נאצי, הוא השהה את הגינוי מחשש להרגיז את נשיא ארצות הברית, חביב המתנחלים. כמו אצל טראמפ, ההתקפות על התקשורת, ליבוי השסעים בחברה, חוסר הסובלנות כלפי ביקורת והעיסוק באגו האישי הפכו אצלו לדבר שבשגרה. סגנון מנהיגות המקדש את השרידות הפוליטית הוא לא רק בלתי ערכי, הוא בפירוש מסוכן. באמריקה האנטישמיות מרימה ראש. בישראל עיתונאים סופגים איומים. בינתיים, עד שיהיו מספיק מי שיתנערו מסגנון זה, נמשיך לשקר לילדינו.