1. בין וושינגטון לטהרן: איכשהו, הצליח בנימין נתניהו להחזיר לחיינו, בדלת האחורית, את הסכנה האיראנית. ראשית, צריך להדגיש שהמאמצים שמשקיעה ישראל כדי לשכנע את המעצמות לא לאפשר לאיראן לייצר רצף יבשתי מהמפרץ הפרסי לים התיכון, מוצדקים. מדובר בהתפתחות אסטרטגית מדאיגה. הניצחון השיעי המסתמן במלחמת הגוג ומגוג בסוריה עלול לזרז את התפשטותה של איראן בסביבתנו ולהעשיר את ארגז הכלים המיועדים לפגיעה בנו. מכאן ועד ההגזמה הפראית והאיומים במלחמה, הדרך ארוכה.
בשורה התחתונה, ולמרות כל האמור לעיל, מצבה האסטרטגי של ישראל בשנת 2017 מעולם לא היה טוב יותר. הנחת העבודה היא כי לצה"ל לא תהיה בעיה למנוע את הפיכתו של קו הגבול בגולן לחזית שנייה. אם איראן תנסה להפוך את לבנון לחזית כזו, לבנון תיחרב. הלבנונים יודעים את זה מצוין, בלי קשר לציר יבשתי טריטוריאלי כזה או אחר. איראן, למרות הפאסון שהיא מפזרת בנדיבות, אינה מעצמת־על. קונבנציונלית, היא בעיקר נמר של נייר. אם היא בונה על מלחמה נגד ישראל כשקווי האספקה שלה משתרעים לאורך אלפי קילומטרים (מטהרן ועד ביירות), שיהיה לה בהצלחה.
אנחנו מאוימים גם היום על ידי מאות אלפי רקטות וטילים המכסים את כל שטחה של מדינת ישראל, באדיבות חיזבאללה. נכון, טילים ורקטות מאיראן יהיו יותר מדויקים, וגם כאן, ניתן לסמוך על מערכת הביטחון הישראלית שתדע למנוע הקמת מפעלי ייצור לנשק כזה בתחומי לבנון. כפי שסומן קו אדום בכל הקשור להעברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה, כך אמור להיות מסומן קו אדום בעניין מפעלים לייצור טילים מדויקים בלבנון. בתחום הזה, ממשלות נתניהו עשו עבודה טובה ומידתית בשנים האחרונות. לא אלמן ישראל ואין סיבה להיכנס לפאניקה. המציאות מורכבת בהרבה מההפחדות שניחתות עלינו בקצב אש, והמצב, יחסית לתלאות שעברו עלינו מאז קום המדינה, הוא סביר פלוס. אין איום קיומי על ישראל, אין יריב משמעותי מול ישראל, ולא, אין שואה שנייה בדרך.
זאת, ועוד: גם באיראן חל שינוי. וגם בקרב השיעים בלבנון. עברו הימים שבהם האיראנים, או נסראללה, יכלו לשלוח אל מותם מאות ואלפי לוחמים כלאחר יד. האייתוללות בטהרן נזהרים מאוד לא לצבור ארונות מתים, וגם לנסראללה לא קל עם זה. דור ה־Y המפורסם והמושמץ חי, בועט מצלם "סלפי" ומסמס גם בטהרן וגם בביירות.
כשלוחמים איראנים החלו למצוא את מותם בקרבות בסוריה, איראן קיפלה אחורנית חלק גדול מכוחותיה והחליפה אותם במיליציות שיעיות שהיא מלקטת מן הגורן ומן היקב תמורת תשלום, דרכון איראני, או גם וגם. אלה המיליציות שפעילות גם היום בסוריה, כתף אל כתף עם לוחמי חיזבאללה. מהפכת האינטרנט והתקשורת שטפה לא רק את העולם המערבי, אלא גם את העולם הערבי והאסלאמי. לאף אחד אין "מיליון חיילים" להקריב תמורת עוד הרפתקה צבאית מול ישראל (כפי שהצהיר בזמנו אנואר סאדאת).
ההתפשטות האיראנית באזור מאיימת הרבה יותר על הסעודים, הירדנים, נסיכויות המפרץ השונות ואולי גם מצרים. אלה משטרים מתנדנדים, נטולי "כיפת
ברזל" או "שרביט קסמים", והפאניקה שלהם די מוצדקת. את המנוף הזה היה צריך להפעיל היום מול וושינגטון, במאמץ להסביר לאמריקאים שאסור לתת לאיראן למלא את הוואקום שנוצר באזור בלוחמים שיעים. שוועתם של הערבים הייתה צריכה להוביל את סדר היום, ולא ההתרוצצויות של ראש ממשלת ישראל. אלא שיש שתי בעיות קטנות: ראשית, המנוף עצמו לא חזק מספיק כי למרות כל הרמזים והדיבורים, הסונים לא ייצאו מהארון וישלבו איתנו ידיים בטרם תהיה התקדמות משמעותית בזירה הפלסטינית.
שנית, אין וושינגטון. דונלד טראמפ מצטייר כרגע כאחת התקלות ההיסטוריות המביכות ביותר אי־פעם. הוא לא כשיר לתפקיד מנהיג העולם החופשי, ספק אם במצב הנוכחי הוא כשיר למשהו. הגנרלים שלו מנסים למזער נזקים ומתפללים, כל בוקר, לעבור את היום בשלום. הוא גם לא מסור כל כך לשלומנו וביטחוננו כפי שקיוו בימין הישראלי טרם הבחירות. לו היה, הוא בוודאי לא היה נותן להתפתחות הנוכחית מול איראן לקרות. אבל זה לא באמת מעניין אותו. הדבר היחיד שמעניין את דונלד טראמפ הוא דונלד טראמפ. אלה נתוני היסוד, ואיתם נצטרך לנצח.
כל מי שעיניו בראשו זיהה את הדמיון בהתנהלותם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו למן הרגע הראשון. ככל שחולף הזמן ומצטברות הצרות והחקירות, כך הולך הדמיון הזה ומתגבר. השיא הזמני אירע בנאומו של טראמפ בעצרת פוליטית ביום רביעי השבוע באריזונה. בדיוק כמו באירוע התמיכה בנתניהו בהפקת דוד ביטן, כך גם אצל טראמפ: חקירות? זה הכל רדיפה של התקשורת. אה, וגם השמאל. הוא מתעלם מהעובדות שאינן נוחות לו, משמיט את מה שאמר בעניין הפגנת הניאו־נאצים בשארלוטסוויל ומייצר אמת אלטרנטיבית בדיונית לחלוטין, שבה הוא קורבן נרדף בידי גורמים רדיקליים בוגדניים, והתקשורת כמובן, רק כי החליט להחזיר את אמריקה לגדולתה. ממש אחד לאחד הנרטיב של נתניהו מלפני שבועיים בגני התערוכה.
העובדה שכל ראשי הממשלה ב־20 השנים האחרונות נחקרו, אחד מהם גם נשלח לכלא, לא הפריעה לביבי להצהיר שוב ושוב שראש ממשלה מחליפים רק בקלפי ושמדובר בפגיעה בדמוקרטיה. העובדה שאת החקירות מנהלים כל האנשים שהוא בחר, קידם ומינה, לא מפריעה לו לטעון שהתקשורת אחראית לכל זה.
שניהם, טראמפ ונתניהו, לא מפספסים הזדמנות לשסות ולהסית את חלקי העם זה בזה, לנצל את הפילוג הפוליטי לטובתם האישית ולהתנהג כשליטים יחידים שאינם כפופים לחוקיהם של בני האדם הרגילים. נדמה לי ששניהם סובלים מאותה הפרעה נרקיסיסטית, שלא מאפשרת להם לראות שום דבר אחר זולת עצמם, ומסייעת להם להיות משוכנעים שטובתם שלהם היא־היא טובת המדינה. מהבחינה הזו, הם פועלים בתום לב מוחלט. הם באמת מאמינים במה שהם חושבים ואומרים.
2. הרשימה השחורה: שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ארנון דראל, קיבל השבוע את עיקרי הבקשה שהגשתי, באמצעות עו"ד אלעד מן, לקבל מעיריית ירושלים פרטים על עבודתה של שרה נתניהו כפסיכולוגית ילדים בעירייה. הבקשה המקורית הוגשה על בסיס חוק חופש המידע, אך עיריית ירושלים סירבה במפגיע למסור פרטים כלשהם על העסקת הגברת. נדמה לי שלו היו הדברים תלויים בעירייה בלבד, יש מצב שזה היה נראה אחרת. כך או אחרת, הלכנו לבית המשפט וזכינו.
זה לא הפריע לעו"ד יוסי כהן, שייצג את שרה נתניהו בהליך, לעשות סיבוב בתקשורת ולהכריז על ניצחונו המהדהד בעוד השופט מורה לנתבעת (עיריית ירושלים) לשלם לי הוצאות משפט בסך 7,500 שקל ולהחזיר לי את דמי האגרה. אני נדרש להלאות את הקורא החף מפשע בפרטים הללו, למרות הטרלול הנודף מהם, כי כך מתנהלת גם המדינה.
בעקבות פסק הדין הפיצו "מקורבים למשפחת נתניהו" (שם הקוד של ניר חפץ) כי אני מנהל "מסע ציד ורדיפה נגד הגברת נתניהו זה 20 שנה, על מנת לפגוע בראש הממשלה ובמשפחתו בכל האמצעים...". הם הוסיפו ציטוטים ממכתבים שכתב להם אבי, לפני קרוב לשמונה שנים. אגב, המכתבים הללו צורפו למסמכי התביעה בתביעת דיבה שמנהלת הגברת נתניהו נגדי בשמונה השנים האחרונות. תכף נגיע גם לזה. אבל בואו נתחיל ב"מסע הציד והרדיפה".
איך בדיוק יכול עיתונאי אחד, לבד, שאין מאחוריו מנגנון כלשהו, שאין לו סמכויות או אמצעים כלשהם, לנהל מסע ציד ורדיפה נגד ראש ממשלה או נגד רעייתו? נדמה לי שהתבלבלו כאן היוצרות. התפקיד שלנו, העיתונאים, הוא לבקר, לחטט, לפשפש ולבדוק את מעשי השלטון בכל רגע נתון. אם מצאנו משהו, אנחנו צריכים לפרסם אותו. זה הכל. אנחנו לא משטרה ולא פרקליטות, ואת השירות אנחנו נותנים לזכותו של הציבור לדעת את האמת. זוהי מהותה של תקשורת במדינה דמוקרטית. כלי הנשק היחיד שבידינו הוא האמת. אנחנו לא יכולים להדיח, לשפוט, להשעות או לפטר. אנחנו יכולים רק לקטר. מושכות השלטון בידי ראש הממשלה, לא בידינו. במקרה הכי טוב, וזה קורה לעתים נדירות בלבד, תחקיר עיתונאי יכול להוליד חקירה משטרתית ורק אז, אם נמצא כי יש בו ממש, יכול לקרות משהו. כמו מה שקרה לאהוד אולמרט.
ה"מקורבים למשפחת נתניהו" מנסים לצייר מצב שבו המשפחה האומללה הזו, שכל רצונה הוא להושיע את ישראל, נרדפת עד חורמה בידי כנופיית בוגדים סמולנית שאינה יודעת רחם ומנסה להכרית את המפעל הציוני מעל פני האדמה. לא פחות. זוהי מציאות אלטרנטיבית נוסח דונלד טראמפ. כי בשטח, המצב הפוך לגמרי. במציאות האמיתית, מנהלת המשפחה הזו מסע רדיפה וציד נגד קומץ עיתונאים שהעזו להכניס ידם אל האש. כלומר, לעסוק בענייניה של הגברת.
אילו זה היה תלוי בבנימין נתניהו עצמו, אני מתכוון לביבי המקורי, לפני שהטרלול אחז גם בו, הוא לא היה מגייס את כל האנרגיות המשפחתיות והעוצמות השלטוניות במאמץ מתמשך, שאינו יודע שובע, לפגיעה באותם עיתונאים. הוא היה ממשיך הלאה ומכבד את כללי המשחק הדמוקרטי, כפי שעשו כל קודמיו. אבל זה לא תלוי בו. כך נאלץ ערוץ 10 להילחם על חייו במשך שנים ארוכות מול הניסיונות הבלתי פוסקים שיצאו מבלפור להביא לסגירתו, וכל זאת על שום תחקיר "ביביטורס" המפורסם. כך נאלץ גם רביב דרוקר להילחם על חייו המקצועיים ועל הקריירה שלו, כי העז לפרסם את התחקיר ההוא, ועוד כמה דברים הקשורים בגברת. וכך נאלצתי גם אני.
כבר בשנת 2009, עם חזרתו של נתניהו לשלטון, החל מסע לחצים אדיר על כל שרי החינוך לדורותיהם להביא לפיטורי מהטלוויזיה החינוכית. אין תעלול מלוכלך שלא הופעל במהלך המסע הזה, על מנת לפגוע בי ובפרנסתי. אגב, הכל מתועד. כך אני נאלץ לספוג ניסיונות דומים בחזיתות רבות אחרות. צבא הסייענים ומלחכי הפנכה של הגברת עצום ורב, תמיד יימצא הכסיל התורן שיסכים לעסוק בניקיונות ובעבודות המיוחדות הללו, שנועדו לרצות את הגבירה ולפגוע באלה שמעיזים לבקר אותה. לצורך הזה מופעלות גם לא מעט עוצמות שלטוניות. יש במדינת ישראל מעטים מאוד שמוכנים להסתבך עם בלפור ולהיכנס לרשימה השחורה ההיא. עם כל זה אנחנו צריכים להתמודד על בסיס יומי, ואחר כך עוד לשמוע שמתנהל מסע ציד אחרי הוד מעלתה.
3. מתחת לחגורה: עכשיו לעצם העניין: שרה נתניהו אינה עוד "רעיית ראש ממשלה". היא ראש הממשלה. תופעת הגברת נתניהו היא חד־פעמית. מעולם לא היה כאן כדבר הזה, וספק אם אי־פעם יהיה. הדברים הללו נכתבים כאן כבר שנות דור. היום כבר ברור לכל מי שהאמת מעניינת אותו, שזו המציאות. בעלה של הגברת לא יעז למנות מינוי בטרם אישורה, לא יכול להיפגש עם אנשים בלי אישורה, לוח הזמנים נקבע על ידה, כמו גם לוח הביקורים. היא נכללת בהודעות התקשורת של ראש הממשלה, לא פעם היא נואמת באירועים פוליטיים או אחרים, דבריה מופצים באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית, היא נהנית מלשכה, עוזרים, מזכירות, נהג ומאבטחים. היא הצליחה לתמרן את המערכת כך שגם בניהם ייהנו מכל זה. היא נכנסת למפגשים סודיים של בעלה עם ראשי המוסד והשב"כ, היא לא מאפשרת לשני שרי ממשלה בכירים (חינוך ומשפטים) להתקרב למעון הממלכתי או למטוס הממלכתי, השייכים לכולנו. היא הפוסקת האחרונה בכל דבר ועניין, וכל השרים, כולל כולם, יודעים את זה מצוין.
את הגברת הזו עוטף גם מסע תעמולה נרחב, שמפמפם ושוטף את מוחו של הציבור ללא הרף במעלותיה וסגולותיה התרומיות. העובדה שהיא "פסיכולוגית ילדים מומחית בשירות הציבורי" נאמרת שוב ושוב, ושוב, על ידי כל מי שחפץ חיים בסביבת השלטון. זו הוראה מפורשת המוכרת לכל מי שמדבר בשם המשפחה או עליה בתקשורת: חייבים להזכיר כל הזמן שמדובר בפסיכולוגית וגו'. מי ששוכח את זה, אללה ירחמו.
הנה דוגמה לשיחה שקיימה שרה נתניהו לפני כמה שנים עם נאוה בוקר, אז עדיין לא ח"כ, אלא אלמנתו של קצין משטרה שנהרג באסון הכרמל. השיחה המלאה תובא בספר פרי עטי שיתפרסם בראש השנה על אודות נתניהו: בוקר שאלה את הגברת אם היא עדיין עובדת כפסיכולוגית. "ברור", ענתה רעיית ראש הממשלה, "אני עובדת כל יום, כל יום אני הולכת לעבודה עם תיק ועם סנדוויץ' ועם חצאית ארוכה, והתקשורת מסרבת להתייחס לזה. היום במקרה זה היום החופשי שלי. כל מה שאני עושה בציבוריוּת זה בערב, אחרי העבודה, שנה וחצי אנשי ראש הממשלה מנסים להגיד לתקשורת 'תכתבו את זה', אבל הם לא מוכנים".
בוקר: "זה לא ייאמן". שרה: "אתה שומע (היא פונה לאחד מעוזריה שבמקום - ב"כ), היא אומרת, 'מה, את הולכת כל יום לעבודה?'. אני עובדת עירייה. אני חוזרת הביתה כל יום גמורה, כי זה בכל זאת עבודה סוחטת, בשירות הציבורי אנחנו עובדים עם המקרים היותר קשים. עכשיו הייתה לי יומולדת לא מזמן, אז הילד הגדול שלי כתב לי ברכה, והוא כתב לי: אמא, אני מעריץ אותך על כל הרצח אופי שאת עוברת ולמרות זאת את עדיין ממשיכה להאיר פנים לאנשים, להאמין באנשים במקום להפוך לאישה מרת נפש וסגורה, אני מקווה שיום אחד העולם יידע להעריך את מה שאת עושה ויבין שכל החטא שלך זה שהתחתנת עם ראש הממשלה'".
יכולתי עכשיו לחמוד לצון ולטעון שהגשתי את הבקשה לעיריית ירושלים כדי שסוף־סוף יוכל העולם להעריך את פועלה של הצדיקה הזו. הגיע הזמן שנדע מה באמת עומד מאחורי מסע התעמולה הזה. האם כל מה שהיא ושליחיה מספרים לנו נכון? לאור חיבתה המפורסמת לטובות הנאה, מתנות, חסכונות קטנים והטיית הוצאות אישיות לעבר קופת המדינה, לא מן הראוי שהתקשורת תנסה לגלות מה מתרחש שם, מאחורי הרברבנות הקבועה של "פסיכולוגית ילדים מומחית בשירות הציבורי" או "אשת ראש הממשלה היחידה שממשיכה לעבוד" וגו'?
בהמשך אותה שיחה עם בוקר, המשיכה שרה וסיפרה: "אני עובדת שווה בין שווים, כל אחת מאיתנו בתורה עושה ארוחת בוקר, אני בתורי. יש לי חצאית אחת חורף ואחת קיץ. אני עובדת עם דתיים, אני באה לכבד אותם". גיל שפר, שנכח באותה שיחה, מיהר להוסיף: "הם בכלל לא יודעים שהיא אשת ראש הממשלה!".
פעם, לפני כמה שנים, לחשו לי מקורותי הטובים בסביבת בועת הטרלול של בלפור ש"הם מתכננים לרדת איתך מתחת לחגורה". על פי התיאור שקיבלתי, ראש הממשלה, רעייתו ומקורביו, מתכננים "להסיר את הכפפות" וללכת לי על הראש באופן אישי. על פי התיאור, היה מדובר בתוכניות מפחידות וזדוניות במיוחד, ב"נשק יום הדין" שגובש ונבנה כדי להביא לחיסול הסופי של הסכנה הגלומה בעיתונאי החטטן הזה. המקורות סירבו לרדת לפרטים. קיוויתי שבנושא הגרעין האיראני מכינים אופציות יעילות לא פחות. ואז נחשפה בפני התוכנית: "אבא שלך כותב לביבי מכתבי תמיכה ומביע הסתייגות ממה שאתה כותב על ביבי בעיתון", סיפר, "הם רוצים לפרסם את המכתבים האלה ב'ישראל היום'".
זה היה מצחיק, אבל גם קצת עצוב. מצחיק, כי אני בעצמי סיפרתי לא פעם ולא פעמיים על אבי ואהדתו העצומה לנתניהו. עצוב, כי בכל זאת, מדובר בראש הממשלה של כולנו, ורעייתו. אהדתו של אבי לנתניהו מוכרת לכל קוראי. לא אחת סיפרתי עליה, וגם על המכתבים שנהג לשלוח לנתניהו כשהוא מזדהה לחלוטין איתו, ומתנגד לגמרי למה שאני, בנו בכורו, כותב בעיתון. על הסאגה המשפחתית הזו אני מספר לכל מי שמוכן לשמוע. אין משפחה בלי ויכוחים פוליטיים סביב שולחן השבת, והסיפור הזה מסייע לי להוכיח את טענתי הנושנה שלא צריך להיות שמאלן כדי לחשוב שנתניהו רע לישראל. זה יכול לקרות גם לליכודניקים (כמוני). אבל הגברת נתניהו החליטה להפוך את המכתבים הללו לסוג של נשק לא קונבנציונלי ואפילו צירפה אותם לתביעת הדיבה שתבעה אותי לפני כשמונה שנים. למה? אלוהים יודע. לשיטתה, עצם העובדה שתבעה אותי דיבה לפני שמונה שנים, אמורה להשתיק אותי ולא לאפשר לי המשך עבודה עיתונאית. ואם לא אשתתק, ובכן, הם יפעילו את אבא שלי. חבל שלאור מצבו הרפואי של אבי, שיחגוג בעוד כמה ימים 91, הוא לא יכול להגיב לדברים.
ובכן, השופט ארנון דראל זרק את הטענות הללו של הגברת נתניהו ובא כוחה עו"ד כהן מכל המדרגות. הוא קבע כי "העותר הצליח להניח תשתית לקיומו של עניין ציבורי בפרסום, שאינו נובע מעצם היותה של נתניהו בת זוג של אישיות ציבורית. נעשה שימוש פומבי בעיסוקה המקצועי של נתניהו על ידה ועל ידי ראש הממשלה, ולכן יש הצדקה למסירת המידע". השופט קבע כי "לא הונח כל יסוד לקבוע שיקול זר ופסול ביסוד הבקשה". העיקר שעל פי עו"ד יוסי כהן, הם ניצחו.
3. הפרקליט: עו"ד כהן שווה התייחסות נפרדת. הוא מהווה רכיב חשוב במנגנון המפלצתי שבנתה המשפחה הזו, שנועד להגן על מעשיה, לנקות את הלכלוכים שנשארים אחריה ולאיים על כל מי שמעז למתוח ביקורת. מנגנון שמורכב מעורכי דין, יחצנים, מלחכי פנכה ומשתפי פעולה למיניהם, ולפעמים גם פקידי מדינה רשמיים. כזה הוא ניר חפץ, ה"יועץ" שמועסק בשירות המשפחה על בסיס 24/7 ללא תמורה (את התמורה הוא מקבל בחוזי העתק שזורמים לכיסו מכל מי שרוצה נגישות לבלפור), כאלה הם עורכי הדין המשפחתיים, לפחות אחד מהם נחשד כרגע בשוחד, כזה היה שעיה סגל ז"ל, עד שהושלך ככלב מצורע מעל פני הגברת, והיו רבים נוספים. הם בדרך כלל גומרים באותו קבר אחים מטאפורי של כל מי שכורך את גורלו בגורל בני הבית המתפורר והמט לנפול ברחוב בלפור.
שאלתי את עו"ד כהן כמה שאלות השבוע. האם קיבלת אי־פעם תשלום עבור השירותים המשפטיים וההסברתיים המסועפים שאתה מעניק למשפחת נתניהו? תשובתו: "כן". האם אפשר לראות אסמכתא כלשהי לתשלומים כאלה, כלומר צילום חשבונית מס שהוצאה כחוק? תשובתו: "רק באישור הגברת". כדי להבין איך השיטה עובדת, הנה סיפור קטן: במרץ 2016 יזמה ח"כ ענת ברקו מכתב, שעליו החתימה עוד חברות כנסת מהליכוד, ששוגר ליועץ המשפטי לממשלה, ובו דרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד מני נפתלי בפרשייה של הטרדה מינית. על המכתב חתמו עוד ציפי חוטובלי, נורית קורן, נאוה בוקר ושרן השכל. השרה גילה גמליאל לא חתמה. השרה מירי רגב הסכימה לחתום אך "מסיבות טכניות" לא צורפה חתימתה למכתב.
היום כבר ברור (למי שמכירים את הסיפור, זה היה ברור כבר אז) כי זה היה עוד ניסיון מגושם לתפור תיק לנפתלי, לשעבר אב הבית במעון ראש הממשלה. מה לא ניסו להעליל על האיש הזה, כולל האישום המגוחך מכל, שבגללו האמירו הוצאות מעון ראש הממשלה. המכתב שוגר ופורסם בתקשורת בתאריך 8 במרץ 2016 בשעות הערב. למה זה חשוב? כי באותו יום בדיוק, בשעה 11 בבוקר, התייצבה ח"כ ברקו לראיון בתוכניתו הטלוויזיונית של עו"ד יוסי כהן, "שאלה משפטית". כן, לאיש יש גם תוכנית טלוויזיה. על פי עדים שנכחו באירוע, היא גם קיבלה מעו"ד כהן בחדר האיפור מסמך כלשהו.
דיברתי אתמול עם ח"כ ברקו. מדובר בח"כית ראויה ופעלתנית, מינוי אישי של ראש הממשלה נתניהו. מניסיוני, ח"כ ברקו אינה נוהגת לשקר. היא לא שיקרה גם הפעם. היא אישרה את העובדה שבבוקר היום שבו שוגר המכתב, התארחה (בפעם הראשונה והאחרונה) בתוכניתו של כהן. על השאלה אם קיבלה ממנו מסמך במהלך ההכנות לראיון, השיבה ב"אני לא זוכרת אם קיבלתי מיוסי כהן מסמך או לא, אבל זה גם לא משנה, אני מקבלת הרבה מסמכים והרבה חומרים בנושאים שאני עוסקת בהם, ומעבדת אותם, אני לא זוכרת את האירוע הזה באופן ספציפי". שאלתי גם את עו"ד כהן על האירוע, אבל עד ירידת הטור הזה לדפוס הוא לא השיב. כל מי שמניח שעו"ד כהן הוא שניסח את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה ומסר אותו לח"כ ברקו, עושה זאת על אחריותו האישית. אני לא מעלה בדעתי שזה אפשרי בכלל.
4. גבאי והדינוזאור: אבי גבאי ידע שהניצחון במפלגת העבודה יהיה בקושי צעד ראשון. הרע מכל ימתין לו אחריו. עכשיו הוא עובר את הוויה דולורוזה שהייתה מנת חלקם של כל השהידים שצעדו שם לפניו. כל זה, כי הוא מנסה להפוך את הדינוזאור המקורקע הזה, שהקים פעם את המדינה, לכלי פוליטי עם סיכויי הישרדות בעידן הנוכחי.
הנה סיפור קטן: אביגדור ליברמן היה פעם מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אלה היו שנות ה־90 העליזות, נתניהו היה ראש הממשלה הצעיר ביותר בהיסטוריה, וליברמן ישב בלשכה וניסה לבנות "בית לבן" בירושלים. נו, טוב. זה לא ממש הצליח. היו לא מעט רגעים קשים, חקירות, שערוריות והסתבכויות. מה שליברמן היה עושה ברגעים הקשים האלה כדי להירגע קצת, היה פשוט: על השולחן היה לו עותק של חוקת מפלגת העבודה. הוא היה נוטל אותו לידיו, מעיין פה ושם, מדפדף קצת, פורץ בצחוק גדול ועובר הלאה.
דעתי על אבי גבאי עוד לא גובשה. האיש חדש בפוליטיקה, ועוד לא עברנו קילומטראז' מספיק כדי להבין מאיפה הוא בא ולאן הוא רוצה ללכת. מצד אחד, הוא מצטייר כסוג של תקווה למחנה השמאל. מצד שני, מספיק להאזין למה שאומרים עליו בסביבתו של משה כחלון, כדי להיבהל. אני מניח שהאמת רובצת לה איפשהו באמצע. זה לא אומר שהניסיון שלו לשכלל מעט את הדבר המגוחך הזה הקרוי "חוקת מפלגת העבודה" אינו נכון. אין נכון ממנו. מפלגה לא צריכה מזכ"ל, וגם לא מנכ"ל עם סמכויות נרחבות מדי. היו"ר הנבחר הוא זה שצריך לנהל ולנווט ולקבוע ולפסוק. המוסדות המגוחכים של המפלגה הזו חונקים אותה ולא מאפשרים לאף אחד מיושבי הראש שלה מרחב פעילות סביר.
אם יצליח לשבור את העסקנים, יוכל לחשוב אחר כך גם על שבירת תקרת הזכוכית. אם יפסיד, אפשר יהיה לסגור את העסק, שנראה סגור כבר לא מעט שנים, ולהכריז על פירוק מרצון. מפלגת העבודה היא כבר מזמן לא מפלגה שיש לה מנגנון, אלא מנגנון שיש לו מפלגה, והיא הולכת ונעלמת.