על פי פרסומים זרים: עשור להפצצתו של הכור הסורי

הכתבה מבוססת כל כולה על פרסומים זרים, המייחסים לישראל את תקיפת הכור הגרעיני בסוריה: בין השאר על פרק מהספר "מלחמות הצללים" שיצא לראשונה לאור בארה"ב ביולי 2012 (מאת דן רביב וכותב שורות אלה) ואחר כך תורגם לעברית, על כתבה ב"ניו יורקר" מספטמבר 2012, וכן על זיכרונות שפרסמו בכירים בממשל האמריקאי. כל ההנחות שבבסיס כתבה זו נסמכות כאמור על הפרסומים הזרים.

1. דוקטרינת בגין

ביום רביעי הקרוב, 6 בספטמבר, ימלא עשור לתקיפת חיל האוויר שהביאה להשמדת הכור הגרעיני שבנתה סוריה בקרבת דיר א־זור במזרח המדינה, אזור שבחלקו עדיין נמצא כיום בשליטת דאע"ש. הכור, שנבנה על ידי משטר אסד בעזרת קוריאה הצפונית (ובניגוד לדיווחים, בלי עזרה מאיראן וכנראה אף בלי ידיעתה), היה מיועד לייצור פלוטוניום כחומר בקיע להרכבת פצצה גרעינית.

לפני חצות של אותו לילה, המריאו רביעיית מטוסי F16 ורביעיית מטוסי F15 מבסיס חיל האוויר רמת דוד בצפון. הם טסו מערבה מעל לים התיכון, פנו צפונה ואז מזרחה, בתפר שלאורך גבול סוריה עם טורקיה. קודם למבצע ובמהלכו הפעילו אגף המודיעין (אמ"ן) וחיל האוויר אמצעים מיוחדים ששיבשו את מערכות המכ"ם וההגנה האווירית של סוריה וגרמו ל"עיוורונן".

בניגוד לפצצות הכבדות וה"טיפשות" שהטילו מטוסי חיל האוויר מעל הכור הגרעיני ביוני 1981 ליד בגדד, הפעם השתמשו המטוסים בחימוש חכם של טילים מונחים במשקל 17 טונות, שנורו ממרחק ופגעו במדויק. התקיפה התרחשה זמן קצר לאחר חצות, ותוך שתי דקות הסתיימה. הכור הושמד לחלוטין. 10־35 עובדים באתר נהרגו, ביניהם טכנאים ומהנדסים מקוריאה הצפונית, שבנו את הכור ועסקו בהכנתו לתפעול מבצעי.

טייסי חיל האוויר שמרו על דממת אלחוט מוחלטת, ורק לאחר כשעה וחצי, בדרכם חזרה מהמשימה, מתישהו בין 00:40 ל־00:53, דיווחו את מילת הקוד "אריזונה", שמשמעותה הייתה: המשימה הושלמה. עם קבלת מילת הקוד התפוגגו באחת המתח והדאגה של הנוכחים בבור הפיקוד בקריה בתל אביב, שעקבו במתח עצום אחר המבצע.

בבור ישבה כל הצמרת המדינית־ביטחונית: ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, שרת החוץ ציפי לבני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, ראש אמ"ן עמוס ידלין, ראש המוסד מאיר דגן ועוד כמה עוזרים וקצינים. אבל בראש ובראשונה, הצלחת המבצע צריכה להיזקף לזכות אולמרט, שקיבל החלטה קשה שהיה טמון בה סיכון רב למלחמה כוללת עם סוריה. הוא הפגין אומץ לב ונחישות בלתי רגילים.

כשנה ורבע לאחר שהתמנה לראש הממשלה במקומו של אריאל שרון, מצא עצמו אולמרט באותו מצב שאליו נקלע ראש הממשלה מנחם בגין כרבע מאה קודם לכן. בהחלטה להשמיד את הכור הסורי המשיכה ישראל את מה שאפשר לכנות "דוקטרינת בגין", שקבעה כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שלמדינה ערבית או מוסלמית במזרח התיכון יהיה נשק גרעיני שיסכן את קיומה.

אך לאמיתו של דבר, ההכרעה שעמדה בפני אולמרט הייתה קשה לאין ערוך מזו של בגין. בניגוד לעיראק המרוחקת יחסית, לסוריה גבול משותף עם ישראל. בשל עשרות אלפי הטילים שלה, יכולתה להגיב על פעולה צבאית ישראלית הייתה גדולה יותר, והנזק שהייתה עלולה להסב היה רב יותר לאין שיעור. למרות זאת, החליט אולמרט לאמץ את דוקטרינת בגין ולפעול כדי למנוע מסוריה לייצר נשק גרעיני.

ב־5 בספטמבר כונס הקבינט, שמנה 14 שרים. 13 שרים הצביעו בעד תקיפה, ורק אבי דיכטר נמנע. הוא נימק את החלטתו בכך שתגובת סוריה תהיה קשה ותגרום למאות אם לא לאלפי קורבנות בישראל. לפי התקשורת האמריקאית, אולמרט, ברק ולבני הוסמכו להחליט על מועד התקיפה ואופיה. השלושה פרשו לחדר צדדי, שם המליץ בפניהם הרמטכ"ל אשכנזי לבצע את התקיפה במתכונת של "שקדי רזה". דעתו התקבלה.

"שקדי רזה" הייתה אחת משלוש דרכי פעולה אפשריות (דפ"א) שנדונו במערכת הביטחון ובממשלה, והיא נקראה על שמו של מפקד חיל האוויר. האחת הייתה לבצע תקיפה אווירית רחבה שכונתה "שקדי שמן", השנייה תקיפה אווירית מצומצמת ("שקדי רזה"), השלישית - פעולה של כוח קומנדו קרקעי. בסופו של דבר נבחרה דרך הפעולה של תקיפה מוגבלת וכירורגית נגד הכור בלבד.

הערכת מחקרי מודיעין ומומחים לסוריה ולאסד הייתה שבמקרה של תקיפה בפרופיל נמוך, אסד יבחר לא להגיב באופן צבאי. לדעתם, הוא יעדיף להסתיר את העובדה ששקד בסתר על פיתוח תוכנית גרעין צבאית, בניגוד לחתימת סוריה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT) והסכמיה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). בין השאר הרכיבו פסיכולוגים בשירות קהילת המודיעין דיוקן של אסד, שבו העריכו כי אם ישראל לא תדחק אותו לפינה בהצהרה פומבית על אחריותה לתקיפה, היא תאפשר לנשיא הסורי "מרחב הכחשה" והתעלמות. וכך אכן היה.

אסד לא הגיב על התקיפה והמשיך להכחיש כי מה שהותקף היה כור גרעיני. הכחשותיו נמשכו גם כשפקחי סבא"א, שהורשו לבקר באתר באיחור של חודשים, מצאו ראיות ושרידים של חומרים רדיואקטיביים, כולל אורניום מועשר ברמה גבוהה שמתאימה לנשק גרעיני.

2. אבי הפצצה

התקיפה המוצלחת תחילתה דווקא בכישלונות מודיעיניים קשים של ישראל בשנים 1996־2003. המידע על תוכנית הגרעין הסורית הגיע למוסד במקרה: שנים ספורות לפני כן, בערב חג המולד 2003, הודיע שליט לוב, מועמר קדאפי, כי יסכים לוותר על תוכניותיו לייצור נשק להשמדה המונית, ובכלל זה נשק גרעיני. מי שסיפק לתוכנית הגרעין של לוב את הידע, הטכנולוגיה, החומרים, הציוד והייעוץ היה ד"ר עבדול קאדר חאן, שנחשב ל"אבי פצצת הגרעין" של פקיסטן וגדול סוחרי הגרעין שידע העולם. גם תוכנית הגרעין של איראן נהנתה משירותיו.

הודעתו המפתיעה של קדאפי באה לאחר מו"מ חשאי שניהל עם אנשי ה־CIA של ארה"ב וה־6MI הבריטי. המודיעין הישראלי - אגף המודיעין בצה"ל והמוסד גם יחד - הוכו בתדהמה. לא היה להם שמץ של מושג על המו"מ החשאי ועל כוונתו של שליט לוב, והם למדו עליה מהתקשורת. ראש המוסד דגן, ראש אגף המודיעין שלו אמנון סופרין ואנשי חטיבת המחקר של אמ"ן שאלו את עצמם: "אם לא ידענו על הפעילות של חאן בלוב, מה עוד איננו יודעים?".

בעקבות כך, בראשית 2004 הוחלט לבדוק כל פיסת מידע שנאספה ונאגרה בעשור האחרון במאגרי המידע של המוסד ואמ"ן, בקשר למעשיו, לשיחותיו ולמסעותיו של חאן במזרח התיכון. באותה בדיקה התברר לחוקרים כי בין היתר ביקר חאן בערב הסעודית, במצרים ובסוריה. ההערכה גרסה כי מכיוון שסעודיה ומצרים הן מדינות ידידותיות לארה"ב, לא ימהרו שליטיהן להיענות להצעותיו של ד"ר חאן לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה גרעיניים.

במוסד החליטו אפוא להתרכז בסוריה, שתחת בשאר אסד, שעלה לשלטון כברירת מחדל משפחתית בשנת 2000 לאחר מות אביו חאפז, האיצה את שיתוף הפעולה שלה עם איראן ותמכה בחיזבאללה. מהדיוקן הפסיכולוגי שהוכן עליו הוא הצטייר כבעל אישיות גבולית, חסרת ניסיון, שעלול היה להתפתות למעשים פזיזים או הרפתקניים.

כמה חודשים לאחר תחילת הבדיקה הראשונית, באביב 2004, הגיעו החוקרים למסקנה כי אכן יש דברים בגו. ככל שהתעמקו חוקרי המודיעין בסוגיה, הם גילו עוד ועוד סימנים מחשידים ומדאיגים. התברר עוד כי מאז עליית אסד הבן לשלטון הגבירה סוריה את מגעיה החשאיים עם קוריאה הצפונית. למוסד ולאמ"ן היה ידוע על שיתוף פעולה בין שתי המדינות בפיתוח של טילים, וכעת התגלה שמתקיים ביניהן שיתוף פעולה גם בשדה הגרעין.

על סמך הממצאים המדאיגים הראשונים, פנה המוסד ל־CIA ולארגוני ביון ידידותיים אחרים ובירר אם הם יודעים משהו על קשרי הגרעין של סוריה וקוריאה הצפונית. כולם השיבו בשלילה. המודיעין הישראלי הבין שאין לו לסמוך אלא על עצמו. דגן פנה אל ראש הממשלה אריאל שרון וביקש את אישורו להגביר את מאמצי איסוף המודיעין על תוכנית הגרעין של סוריה. שרון נענה לבקשה והורה להקצות לכך תקציב מיוחד. גם מחליפו, אולמרט, המשיך בקו זה והעניק את כל המשאבים הדרושים לשם איסוף המידע.

הגיבוי התקציבי אפשר לאמ"ן ולמוסד לבצע את הפעולות הדרושות לאיסוף המידע לקראת מבצע צבאי (מל"ם). אמ"ן פעל בעיקר באמצעות יחידת 8200 שהאזינה, יירטה תשדורות ופענחה אותן. לפי הפרסומים, הושם דגש מיוחד על הניסיון להאזין לשיחותיו של אסד, של יועצו המיוחד והמתאם של המיזם הסודי, גנרל מוחמד סולימן (שפחות מחצי שנה לאחר השמדת הכור חוסל בירי צלפים שמיוחס לישראל), של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה איברהים עותמאן, ושל אחרים.

במקביל הונחו יחידות המבצעים של המוסד, ובמיוחד "צומת", האחראית להפעלת סוכנים, להדריך את מקורותיה וסוכניה להיות ערניים במיוחד בכל הקשור למדעני הגרעין הסורים. נוסף לכך, הפנתה ישראל את מצלמות הלוויין אופק לעבר סוריה. בהדרגה החל המאמץ המודיעיני המשולב להתמקד בכמה אתרים שאפשר שבהם מתבצעת פעילות גרעינית חריגה. ואכן, בשלב מסוים הושגה פריצת הדרך. התגבר החשד כי במבנה מסוים שהוקם בבסיס צבאי ליד דיר א־זור, כ־145 ק"מ מגבול עיראק, מתקיימת פעילות גרעינית סודית. זה היה בניין גדול שאורכו כ־40 מטרים, רוחבו זהה, וגובהו כ־20 מטרים. הסורים ניסו להסתיר את הפעילות המתבצעת בתוך המבנה, שהיה מכוסה בגג גדול במיוחד.

בשלב הבא הוחלט לשלוח לוחמים מהיחידות המיוחדות שמפעילים אמ"ן והמוסד לאזור דיר א־זור. הם נדרשו לאסוף דגימות קרקע, מים וצמחייה כדי לדעת אם מתבצעת באזור פעילות רדיואקטיבית. אף שבבדיקות המעבדה שנעשו בישראל לדגימות לא נמצאו עקבות לחומרים רדיואקטיביים, המידע שנאסף השלים את מה שכבר היה ידוע קודם לכן. סוריה נמצאת, ככל הנראה, בשלבים מתקדמים למדי של תוכנית גרעין צבאית סודית, שלא דיווחה עליה לסבא"א.

הנחת המוצא של אמ"ן והמוסד הייתה שסוריה חותרת, ככל הנראה, להקים מתקן להעשרת אורניום. הערכה זו התבססה, בין השאר, גם על העובדה שדמשק נעזרה בשירותיו של ד"ר חאן, שמומחיותו היא בתחום זה. עם זאת, המידע שנאסף הצביע גם על כך שסוריה נעזרת במומחים מקוריאה הצפונית, שתוכנית הגרעין שלה מבוססת על כור להפקת פלוטוניום.

המידע הסותר גרם למבוכה בקרב אנשי המחקר והמודיעין של אמ"ן והמוסד. האם סוריה חותרת לבנות פצצות גרעין עם חומר בקיע של אורניום מועשר או של פלוטוניום? ואולי שניהם גם יחד? ושאלה חשובה נוספת, שלא הייתה עליה תשובה מדויקת: עד כמה קרובה סוריה להשגת מטרה זו?

שאלת הזמן הייתה חשובה במיוחד, משום שמהתשובה עליה נגזרת התגובה הישראלית. אם סוריה קרובה לייצור נשק גרעיני, הרי שישראל נדרשת לקבל החלטה מהירה ביותר. אולם אם סוריה עדיין רחוקה מרחק של שנים מהשלמת תוכנית הגרעין שלה ומייצור נשק גרעיני, הרי לישראל ולעולם יש די והותר זמן כדי לשקול את צעדיהם ואת תגובתם.

3. אוצר בווינה

לפי הפרסומים, כל הדילמות האלה נפתרו במרץ 2007, כשנאסף המידע החשוב ביותר והמפליל ביותר. זו הייתה "ידיעת הזהב" - מידע המשול ל"אקדח מעשן" שסופו לירות. היא התקבלה כתוצאה ממשגה חמור באבטחת מידע מצדו של איברהים עותמאן, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, שטס מדמשק לווינה לדיוני סבא"א ולקח עמו מחשב נישא. את המחשב השאיר בדירה שהייתה לו בבירת אוסטריה. בהיעדרו, חדרו לדירה אנשי יחידות המבצעים של המוסד, "קיסריה" ו"נביעות", והעתיקו את המידע שהיה בו.

התברר כי היה שם אוצר בלום של מידע. בין השאר היו בו עשרות צילומים מתוך אולמות המבנה, על הציוד שבו, וכן תמונות של מדענים סורים בחברת מדעני גרעין מקוריאה הצפונית. אלה העידו בבירור שהמבנה אינו משמש כמתקן להעשרת אורניום, אלא שמדובר בכור גרעיני להפקת פלוטוניום. צילומי לוויין אופק שכבר היו בנמצא, יחד עם הצילומים מתוך הבניין, הובילו למסקנה שסוריה בונה בדיר א־זור כור גרעיני, הדומה מאוד לכור הגרעיני של קוריאה הצפונית ביונגביון.

פענוח התמונות הוביל את אנשי המחקר של קהילת המודיעין ואת המומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שהשתתפו בדיונים, להגיע לעוד מסקנה חד־משמעית: סוריה נמצאת במרחק של חודשים מהשלמת בנייתו של הכור ומהרגע שבו יהפוך ל"חם", כלומר יוכנס אליו חומר רדיואקטיבי. הערכה זו התחזקה גם משום שבתצלומי לוויין נחשפו תחנת שאיבה וקו של צינורות מים מנהר הפרת אל המבנה. המים נועדו למערכת הקירור של הכור, שבנייתה היא השלב האחרון לפני שהכור נכנס לפעולה.

הסקת מסקנות אלה נעשתה בעת שדגן היה בדרכו לפגישה אישית עם אולמרט. הפגישה השגרתית הפכה לדרמטית והוזעק אליה גם סופרין. השניים דיווחו לראש הממשלה על הממצאים. כששמע את סקירתם, הרצינו פניו והוא שאל: "מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?". באותה פגישה לא ניתנה תשובה לשאלה. זה גם לא היה הפורום המתאים שבו מתקבלות החלטות כאלה. אך מאותו יום במרץ 2007 התגלגלו הדברים במהירות, וזמן קצר לאחר אותה פגישה קיבל ראש הממשלה את ההחלטה להפציץ את הכור הסורי.

על פי אותן הערכות, עד סוף 2008 לכל היותר צפויה הייתה סוריה להפוך למדינה הערבית הראשונה שתחזיק בנשק גרעיני. אלה היו הרגעים שבהם אולמרט הבין את גודל המשימה ההיסטורית שמונחת על כתפיו - לעשות הכל כדי לעצור את סוריה ובכל מחיר. מי שהיו לצדו באותה תקופה ותמכו בכל מהלכיו היו שר הביטחון עמיר פרץ, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן.

כפי שכתב הנשיא בוש בזיכרונותיו, ב־18 באפריל נפגש פרץ עם עמיתו האמריקאי, שר ההגנה רוברט גייטס, והעביר לו את המידע על הכור הסורי. במקביל יצא דגן לוושינגטון והציג את התמונות ממחשבו של עותמאן לבכירים בממשל. הנשיא ג'ורג' וו. בוש הורה על קיום בדיקה אמריקאית עצמאית. בוש, כמו אנשי המודיעין שלו, חי בצל טראומת המלחמה בעיראק שאליה יצא בשל מידע - שהתברר כשגוי לחלוטין - על הימצאותו של נשק להשמדה המונית שם.

מומחי המודיעין האמריקאים השתכנעו בכך שהתמונות שהעביר המוסד אותנטיות. אך האמריקאים לא היו נלהבים להסתבך בעוד מלחמה - שלישית - לאחר אפגניסטן ועיראק, שנמשכו במלוא עוזן. אולמרט ניסה בעצמו להפציר בנשיא שארה"ב תכה מהלומת מנע בסוריה, כדי למנוע ממנה להגיע לנשק גרעיני. בוש סירב.

לאולמרט ירד האסימון. הוא הבין שאם נדרשת פעולה צבאית כדי לחסל את שאיפות הגרעין של אסד, ישראל תצטרך לעשות זאת לבדה. הוא התרשם גם שארה"ב לא תפריע ולא תתנגד למהלומה ישראלית. ישראל בעצם קיבלה אור ירוק לפעול בעצמה.

4. קוד השתיקה

ההכנות למבצע נכנסו להילוך גבוה, אך אז התעורר קושי בלתי צפוי. אהוד ברק מונה למנהיג מפלגת העבודה והחליף את פרץ במשרד הביטחון. ברק ביקש לעכב את התקיפה כדי ללמוד את הנושא ולאפשר לצה"ל להיערך להתמודדות עם האפשרות שסוריה תנחית מכת נגד ותשגר טילים לעבר ישראל. חלפו שבועות וברק המשיך "ללמוד". אולמרט חשד שאלה הם תירוצים וכי שר הביטחון החדש מעכב בכוונה את מועד התקיפה, בתקווה שבקרוב תפרסם ועדת וינוגרד דוח נוקב על מלחמת לבנון שיאלץ את אולמרט לפרוש, וברק ייבחר לראשות הממשלה או שהקרדיט כולו למבצע ייזקף לזכותו.

אבל הזמן הלך ואזל. החשש שלכור יוכנסו חומרים רדיואקטיביים והוא יהפוך לפעיל גבר מיום ליום. תקיפה של כור "חם" עלולה הייתה לגרום לזיהום רדיואקטיבי לסביבה ובמיוחד לנהר הפרת. בישראל חששו שמדינות ערב והעולם יאשימו את ישראל בעלילה האנטישמית עתיקת היומין כי "היהודים מרעילים בארות". אולמרט החליט לא להמתין. הוא זימן את הקבינט, קיבל את אישורו והורה על התקיפה. ברק הצטרף לתומכים.

לאחר התקיפה עדכנו אולמרט ועוזריו מנהיגים בעולם, כולל את אלה של מצרים, ירדן ורוסיה, על התקיפה, וביקשו מהם שלא לפרסם את הדבר ברבים. למרות רמיזות שונות של אישים בישראל (כולל עמיר פרץ ובנימין נתניהו שהיה אז ראש האופוזיציה) והדלפות של אישים ישראלים לעיתונאים זרים, ישראל לא קיבלה על עצמה (עד היום הזה) אחריות לתקיפה, והיא ממשיכה לשמור על עמימות בנושא. אם ישראל כן אחראית לתקיפה - האם הצנזורה מעורבת במדיניות השימור של העמימות בנושא?

בתחילה הייתה הצדקה למדיניות הישראלית, מחשש שהפעולה תביך את בשאר אסד ותעורר אותו להגיב על הפצצת הכור. אסד אכן לא הגיב, ומאז מצבו רק הורע. זה שש וחצי שנים סוריה מפוררת עקב מלחמת האזרחים העקובה מדם. ההרתעה הישראלית פועלת, ואסד במצבו כיום לא יעז לנקום על הפצצת הכור. המזרח התיכון השתנה. הגיע הזמן שגם המדיניות הישראלית בעניין זה תשתנה.

ישראל היא המעצמה הצבאית והטכנולוגית החזקה ביותר במזרח התיכון. אין עליה שום איום קיומי. גם לא מאיראן. אפשר להעריך שנתניהו ושריו אינם מעוניינים לאפשר פרסומים שיאדירו את שמם של אולמרט, פרץ, אשכנזי ודגן, שהיו שותפים לאחת ההחלטות הנועזות וההיסטוריות שקיבלה ישראל. אם אכן כך הם פני הדברים, האם הצנזורה נותנת ידה לכך?