ארבעים ושתיים שנים שרדתי. החזקתי מעמד. בקור ובחום. באו מלחמות והפגזות ואחריהן שלום ושוב שפיכות דמים. ראשי ממשלה עלו בסערה וקרסו במבוכה. פרשות, שערוריות, שחיתויות ודרמות אין ספור קישטו את המציאות. כבשנו את החלל, אילפנו את הספר, העמקנו את הידע באנטומיה אנושית ועדיין לא נשברתי. 42 שנה החזקתי מעמד לבד. חי בגפי. מנהל משברים מנתצים ושמחות כמעט בלי שום שותף מסביב. רווק גאה וזקוף. אדם אחד מול דודות חטטניות, לחצים סביבתיים ודרישה ציבורית שאצא מהארון.
והנה, ב–31 בחודש אוגוסט החומה התמוטטה. הוכנעתי. לא דרקון יורק אש או טיל צפון קוריאני הנחיתו את המהלומה. עלמה צעירה, תכולת עיניים ובעלת מראה שובבי גרמה לנזק הקטלני ושבתה את הלב. עם הכניעה החופש תם. ביי ביי לחינגות. בעידן החדש של קיומי כבר אי אפשר להתהולל עד שעות הבוקר, לשתות לשוכרה ולסיים את הלילה בטברנה נשכחת לצד נערה יפה ומלאת מסתורין. בעצם, אף פעם לא הייתה לי אפיזודה כזו. אולי גנבתי את הפסקה הזו מהמינגוויי. מה שכן, מעתה אני נדרש להיות מסור לאדם אחד, לבלות עמו, לסבול את שיגעונותיו, לחבק את מגרעותיו ולדאוג שיהיה לו טוב עד קץ הימים. אבל כששוקלים את המגבלות הללו ואפילו מכפילים ומשלשים מול האפשרות של המשך החיים בלעדיה, הרי שכל בית כלא, כולל מחבוש טורקי, עדיפים על קיום שבו היא אינה נוכחת.
אחרי המסקנה, צריך לסגור עניינים. כי חוץ מהרצון שלי גם היא החלה לאבד סבלנות וכך מדי פעם ציינה, לעתים באלגנטיות ולעתים בהתפרצויות זעם מדודות, שרצוי מאוד שתהיה לה טבעת על האצבע ובקרוב אחרת אמצא עצמי גלמוד. העובדה שחברותיה הקרובות התרבו ונכנסו להריון בכל יום נתון בקצב שפני כמעט לא הוסיפה רוגע למצב בבית. כדי להפיג את המתח ולמען תינצל נפשי פניתי לחברתה הטובה כדי שתסייע בבחירת הטבעת ורכישתה. זו, כנראה בתיאום מחוכם שנעשה מעל ראשי, ידעה בדיוק איך עתיד להיראות התכשיט שישמח את מחמל נפשי. בתום שבועיים החומרה סופקה, מה שהציף את החששות האיומים באמת: איך מציעים נישואים? בחוף הים? עם להקת חשפנים ורקדני סמבה? בצירוף ברכה מראש הממשלה? כורעים ברך? מיישרים מבט?
ביקשתי שתתקרב, ואז ההברות סירבו לצאת
אפשרויות רבות קדחו במוחי. אחת מהן נגעה לחיים משה. ארוסתי אוהבת אותו במיוחד. לצורך הצעה גרנדיוזית ועילאית פניתי למקורביו וביקשתי שיאפשרו לי במהלך הופעתו להעלות את הצפיחית בדבש שלי על הבמה וכשברקע השיר "התמונות שבאלבום", החביב עליה מכל, אשאל. ואז הרהרתי בשנית. היא שונאת פסטיבלים וסולדת מקהל ופרסום, ומבחינתה אפילו עדיף היה שאעבוד כזבן ומוכר סדקית ולא כאיש טלוויזיה החשוף לציבור, לכן ייתכן שהפקה פומבית תיענה בנבוט בראש ובסירוב מהדהד. כמסקנה מתבקשת התפשרתי על הצעה בבית.
ביום חמישי, בזמן שישבנו על הספה, כשברקע הפסקול הרומנטי לזוגיות מוצלחת - נעימת הפתיחה של חדשות הספורט, ביקשתי שתתקרב אלי כי יש בשורות משמחות בקנה. כחכחתי בגרוני, נשמתי עמוק ואז... נתקעתי. ההברות סירבו לצאת. דקות ארוכות מלמלתי. "דה", "דה", "האאא" ו"מיי", פילחו את האוויר בלי שום משמעות הגיונית. לא הצלחתי לחלץ הצעה מהפה. האומץ נטש אותי. אחרי שהצלילים חסרי הפשר התרבו, היא הביטה מודאגת ושאלה אם יש לי שבץ.
במהדורת הספורט כבר הגיעו לענפים אזוטריים כבדמינטון ובאולינג. הזמן דחק. בפרץ גבורה אדירה, כיווצתי שרירים, הוצאתי טבעת ואמרתי: זה יכול להיראות יפה עלייך, ונאנחתי על סף עילפון. היא התרגשה מאוד. גם אני קצת. במקביל פזלתי למסך והתפללתי שיקרינו שוב את השער שהובקע במסגרת ההכנה למשחק הנבחרת.
בכיתי מאחורי המשקפיים הכהים
פג המתח. יצאנו לבלות טובים ושמחים כשטבעת בוהקת ושחורה מלווה את שנינו. בישרתי לעולם דרך תמונת אינסטגרם לא מתוחכמת במיוחד על השינוי בסטטוס. אתרי הרכילות דיווחו, ומאותו רגע האיחולים והברכות זרמו. אנשים שכבר חשבתי שנפטרו שלחו הודעות. טיפוסים שחייבים לי כסף וחמקו מהרדאר הפציצו את הפייסבוק בלבבות. בכללי נהיה שמח.
מתברר שהציבור, שכבר התייאש ממני, נדהם לגלות שהנה זה יכול לקרות גם לי. בעיני רבים העובדה שאדם בגילי מתחתן משולה לנס. אני לעומת זאת תמיד ידעתי שיבוא היום. נדמה לי שזה היה עניין של בת זוג מתאימה, בגרות וגם דרך חיים שסיגלתי לעצמי מגיל צעיר ולפיה האדם היחיד שיכול לדאוג לי, הוא אני. שינוי קו המחשבה הזה מורכב ואני עדיין מסתגל.
למוחרת ההצעה ביקרנו את אבא בבית העלמין שבקריית שאול. יום שישי היה יום השנה למותו. כבר שנתיים שהוא לא איתנו. כל המשפחה הגיעה. הנחנו פרחים, נשאנו נאומים, העלינו זיכרונות וציינתי בצחוק, כדי להפיג את העצב שהכביד, שחבל שהוא לא כאן כי הטבעת שקניתי עלתה כסף טוב, ואפילו שכולם חייכו וזה הפיג מעט את המועקה, בכיתי מאחורי המשקפיים הכהים. חזרנו הביתה. יותר משבוע חלף מאז ההצעה. האיחולים דעכו. התרגלנו למצב החדש, ועכשיו נשארנו עם השאלה המטרידה מכל: בופה או הגשה?