זה היה ערב יפה באחוזה גדולה בשרון. כוסיות יין, מנות קטנטנות מעוצבות ומלצרים שעוברים בין האורחים על המדשאה המפוארת ומציעים גביעים עם מיני מעדנים. רק שני דברים הזכירו שמפגש הגאלה של התורמים בעלי האמצעים הוא של תנועת נוער: חולצות התנועה שלבשו האורחים והמוזיקה ברקע. עם הישמע המנגינה מיד זיהיתי את הקלטת הלוהטת של צוות הווי של בני עקיבא, הלהקה המגניבה שהייתי חלק ממנה לפני יותר מ־20 שנה שרה, "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". תהיתי איפה הם מצאו את הקלטת הישנה הזאת.
הערב הזה חימם את לבי כי בעיני הדבר הכי טוב שקורה במדינה שלנו הוא תנועות הנוער. צומח בהן נוער שמחויב לכלל, נוער שרוצה לתת, נוער ערכי. ומתוך כל תנועות הנוער, באופן (כמעט) אובייקטיבי אני יכולה לומר שבני עקיבא מצטיינת במסירות נפש רבה. הדרך של "תורה ועבודה", שלאורה היא פועלת, יכולה ואולי עתידה להיות דרך שילכו בה רבים במדינת ישראל.
היה גם נחמד לראות דברים שלא השתנו מאז שאני הייתי בבני עקיבא. למשל, הקומונרית הלביאה מחצור הגלילית, שסיפרה על העשייה המרשימה בעיר ועל המקום שהסניף מהווה בחייהם של בני הנוער. נזכרתי בעצמי בתפקיד הקומונרית באותו סניף ממש, ובאושר הגדול של בחורה צעירה בת 18 שמצליחה לחולל שינוי בתוך מקום קטן. חיכיתי בסקרנות לפלאשבק - או אם תרצו, פלאש ב"ק - השני שנכון לי הערב, הופעת צוות ההווי הנוכחי של התנועה. ציפיתי שיזכיר לי נשכחות, איך היינו מסתובבים בין מחנות בני עקיבא ושרים על הבמה עם כוריאוגרפיה בסגנון להקה צבאית.
ואז עלה לבמה צוות הווי. זה היה מאכזב, ולא כי הם שרו לא יפה. מתברר שלצד ההתפתחות של בני עקיבא בהקמת סניפים לעולים חדשים, לצד עבודת קודש בגרעינים בעיירות פיתוח ולצד ההצלחה בחינוך הדור הצעיר לחיות חיים ערכיים - בני עקיבא כבר לא מוכנה לשמוע נערות שרות. צוות הווי שהיה להקה של תיכוניסטים של "חבריא ב'", נסגר מטעמי דת ומצפון ובמקומו בנו להקת ילדים וילדות מ"חבריא א'". אתם יודעים, קול באישה ערווה. כלומר, אם תיכוניסטיות ישירו על הבמה "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה" או "אל ארץ צבי", מיד יתעורר היצר המיני של השומעים.
אני יודעת, יש כאלה שמבחינתם זאת ההלכה וזהו זה. לא מתווכחים איתה. אף על פי שאפשר היה למצוא אלף ואחת סיבות להתיר זאת גם הלכתית, כמו שהלכות רבות השתנו עם הדורות, במיוחד בכל נושא הצניעות, שלחלוטין הוא תלוי תרבות, זמן ומקום. ולא דומה חוסר צניעות לפני 500 שנים במצרים למה שייחשב לא צנוע בעינינו כיום. השאלה היא: למה יישור הקו הולך תמיד על פי דעת המחמירים?
העצמה נשית
כפר עציון, הקיבוץ שלי שנוסד על ידי חברי בני עקיבא, חגג השבוע יובל שנים לעלייתו המחודשת לקרקע באירוע מרומם נפש, של חיבור לאדמה, לחקלאות ולמורשת אבות. האם העובדה שנשים שרו באירוע וילדות רקדו - לא עלינו ולא רק בחושך עם תאורת אולטרה סגול, כנהוג בסניפי התנועה לאחרונה - הפכה אותו לאירוע של פריצות מינית חלילה?
אני כל כך רחוקה מהתפיסה הזאת, עד שממש כואב לי שזו התפיסה הרשמית של התנועה, ושאין בה ביטוי גם למי שחושבים אחרת. אני שואלת את עצמי מה חושבים מנהיגי התנועה ורבניה, שכל כך סומכים על הקומונריות (רכזות הסניפים) שילכו ויעשו מהפכות בסניפים שכוחי אל. בנות שהן באמת תותחיות, שמצליחות לגייס עשרות אלפי שקלים למען בני עקיבא, שמגלות בעצמן יכולות מופלאות. למה הבנות שמוכשרות במוזיקה לא יוכלו לבטא את עצמן?
העובדה הזו הרגיזה אותי במיוחד מאחר שנחשפתי אליה בדיוק אחרי סרטון מקומם שהנפיק תאגיד התקשורת "כאן". בסרטון מסביר הרב החייכן יצחק גבאי בנופת צופים, שהיצר המיני של הגבר עז יותר מזה של האישה, ולכן שירת אישה (שמוצגת שם כמו שדה) עלולה לגרום לו להרהורים אסורים ולפגוע בשלמות המשפחה.
תשובה קולחת ונאותה לאנומליה הזו ניסחה הזמרת והיוצרת המוכשרת נעמי חשמונאי. הנה תקציר הפוסט שכתבה השבוע לאחר שנחשפה לסרטון של התאגיד: "נכון, האיסור המקובל אינו אוסר על האישה לשיר, אלא הוא שולח אותה לשיר לחברות שלה. תאמרו מה רע לך? שירי לחברות שלך. 'לכי העצימי את עצמך', שירי לנשים בלבד. את החטא הזה חוטאת גם החילוניות לנשים, כאשר היא מסווגת אותן תחת הכותרת הכיפית 'ספרות נשית' "רוקנ'רול נשי' 'המטבח הנשי', ועוד כל מיני חרטטת יעני מעצימה אבל בעצם גודרת ומקטינה.
"כשאת מנושתת (מלשון נישה), את מוגבלת לקהל מאוד מסוים. לדבר הזה יש כמובן השפעה כלכלית מובהקת, אבל חמור מכך השפעה מוסרית. את לא בתחום האנושי. אנושות היא גברית וכוללת, ואילו נשיות היא תת־מחלקה קטנה וחביבה שמחלקים בה קרם עיניים. כדי לנחם את הקבוצה המנושתת אומרים לה בדתית מדוברת 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו'. אנחנו סוגרים אותך בטבעת זו, בעיגול הזה, אבל זה רק בגלל שאת קדושה, זכה ועדינה. אנחנו מכבדים אותך ואת עדינותך (כשזה משתלב עם האינטרסים שלנו) ובמקבילתה החילונית פשוט מצפים ממנה להיות נלהבת כל כך מההעצמה ומהגירל פאוור, ו'אנחנו לא כאלה, הנה ארגנו לך בלוקבסטר של וונדרוומן שמצילה ת'עולם מהנאצים הרשעים'. הידד".
"עוד הערה קטנה לכבוד הרב גבאי: אתה באמת נראה אדם נחמד, ואני דווקא מאמינה בכל לבי שאתה מאמין בדברים שאתה אומר, אבל אשמח לשתף אותך בחוויה מוכרת מאוד לנשים ונשים דתיות בפרט: בתחילת תהליך התשובה שלי עיקר המלמדים שפגשתי במדרשות לנשים היו גברים, רובם היו אנשים סבבה לגמרי וחלקם גם הפליאו בשירה ונגינה. אני רוצה לגלות לך סוד שאולי יזעזע את עולמך. חצי מהנשים שלמדו במדרשה התאהבו כליל במלמד - המנגן. חשוב על זה שנית כשאתה מחזיק ככה בגיטרה בפומבי ופוצח בשיר. שלא תכשיל אותנו בהרהורי עבירה". השירה והאומנות אצל מי שאלה ייעודן הן גם עבודה וגם עבודת השם. ואני בטוחה שבבני עקיבא, הבית האמיתי שלי, עוד ימצאו דרך להמשיך להיות חוד חנית בחינוך לחיים ערכיים ובגידול בוגרים המסורים לכלל, תוך מתן מקום גם למי שחושבים שקול באישה תקווה.