יש משהו מצמרר ומרגש בדיווחים על סופות ההוריקן בארה"ב. זה כל כך נורא ועצום עד שאי אפשר להסיר את העיניים מהתמונות ומהסיפורים האישיים. זה קצת כמו לראות את "משחקי הכס" או סרטונים של דאעש כשברקע הוויכוח הפנימי אם זה יותר מזעזע או יותר מצמרר, ולמה זה בכלל גורם לסקרנות ולהתרגשות אם זה כל כך אכזרי ואלים.
אצלי זה גם קצת בגלל פלורידה. נסעתי לראשונה בחיי לחו"ל בתור נער במשלחת מיוחדת לעיר התאומה של תל מונד, המקום שבו גדלתי - העיר המקסימה סרסוטה. נסענו, לימור אסרף השותפה שלי ואני, להדריך במחנה קיץ של העיר על ישראל. סרסוטה נראתה לי אז כמו גן עדן עלי אדמות. איים קטנים, דולפינים מציצים, סירות בכל מקום, סקי מים, טום פטי, עצי דקל, חול לבן ומים בצבע טורקיז. הלחות הייתה כמו בתל אביב, אבל בכל יום בשלוש החל לרדת גשם ששטף את הכל והשאיר את סרסוטה נקייה ומצוחצחת.
הבנתי אז למה האמריקאים פורשים לפלורידה. זה נעים, נוח והכי קרוב לתחנה הרצויה הבאה בשמיים. המחשבה שהסופה עומדת להכות במקומות כמו סרסוטה או מיאמי ביץ' היא כמעט בלתי נתפסת. השלווה, השקט והרוגע עומדים בניגוד מוחלט לבלגן ש"אירמה" עומדת לחולל ומחוללת ברגעים אלה ממש.
למרות הזעזוע יש משהו חיובי, או מחשבה סוררת שמתעוררת בכל פעם שאנחנו ניצבים מול ממדים כאלה של הרס וחורבן מיותר.
זה הרעיון שמנער את האנושות מהסרט שבו אנחנו חיים בעידן המודרני ולפיו אנחנו מנהלים את העולם. זה מה שאנחנו טוחנים לעצמנו כל היום. אם אתה רוצה אתה יכול, אין דבר העומד בפני הרצון, הגבול הוא השמיים, לנפץ את תקרת הזכוכית וכל המסרים החשובים שמעצימים את עצמנו למטרות חיוביות. אבל האמת המרה היא שהשפעתנו על ה"עולם" או היקום היא לא כל כך גדולה, לפעמים מזערית, וזה רק כשל תפיסתי שלנו את עצמנו שגורם לנו לחשוב שאנחנו מרכז העולם.
המחשבה הזאת חולפת במוחי בכל פעם שאני מתחבר לטבע, בכל פעם שאני רואה בז או עיט בשמיים, בבקעת הירדן או במורדות הרי ירושלים. לבז למשל לא מזיז שיש עימות, כיבוש, אינתיפאדה או פיגועים. הוא בז. הוא בז לזה ורק מחפש משהו לאכול ותר אחרי בז נקבה, שעליה יוכל לבזבז קצת זמן. הסכסוך לא יפריע לו אלא אם במקרה הוא ינחת דווקא על איזו תלתלית מתכתית בכניסה למוצב צה"לי או יספוג כדור תועה בעימות מזוין מקרי.
ההוריקן מוכיח את הנקודה הזאת מכיוון אחר לגמרי, מהצד המחריד והמצמרר. לא משנה כמה השקיעו בני האדם ביצירת אזור מקלט שמתאים לחופשה הלא נגמרת, לא משנה כמה יפה תהיה הדירה המעוצבת במרכז מיאמי, ועד כמה אפשר יהיה לתפוס נוף לים מהמרפסת בבית החלומות במיאמי ביץ' - הסופה עשויה להכות ולהחריב את הכל ולאותת לאנשים שהם לא ממש נחשבים. הם לא יכולים לעצור, להילחם או לנתב את הסופה, אלא רק לברוח או להתמגן ולחכות שהיא תעבור.
הסופה יכולה בתוך כמה ימים לאלץ רבים מהם להתחיל מחדש. למחוק הכל ולהתחיל שוב. זה קשה ומטלטל, אבל גם מלמד אותנו לקח, לא לקחת את עצמנו ברצינות רבה מדי, להבין את מקומנו האמיתי וגם להודות בשאר הזמן על מה שיש ולא לפזול לבית של השכן. להגיד תודה ולשתוק. להפגין מעט צניעות.
אין כמו אמריקה
אנחנו כאן בישראל, שלא מפסיקים לקטר ולילל כמה קשה פה, עם יוקר המחיה והפוליטיקה הגסה, עם האופי הבוטה, האלים וההמוני של הישראליות, עם המחבלים, הטרור, האיראנים והסורים, החום, הזבובים, הגלים של האלימות, פעם בארבע שנים, לפעמים פחות, יש "סבב" וטילים, מילואים, הרוגים וויכוחים. באופן טבעי אנחנו פוזלים למדינות אחרות, באופן אוטומטי אנחנו נאנחים ופולטים, "אה, אין כמו אמריקה".
בשגרה זה נכון. ארה"ב היא מדינה מסודרת, אימפריה עוצמתית שמאפשרת חיים בכבוד ומכילה את כולם, כמעט בלי הבדל גזע, דת ומין. כל כך הרבה שירים נכתבו על אמריקה, כמאמר פורטיס, ובאמת יש לה פנים רבות ומגוונות. היא מאפשרת הזדמנויות, היא נוחה ומצוידת - אבל יש לה הוריקן. הוא בא במפתיע. הוא לא לגמרי צפוי והוא לא לוקח שבויים. זה נורא אבל זה גם מראה לנו, הילידים במזרח התיכון, שאין פה שחור ולבן. לכל מקום, טוב ככל שיהיה, יש הצרות שלו.
שלא תהיה טעות, אינני משווה בין פגעי טבע לטרור. אין דמיון בין אירועים מטלטלים שאין עליהם שליטה לאירועים מעשי ידי אדם שאפשר לעצור. אבל העונתיות, הכאב שהם גורמים והמאמץ שהם מחייבים לצורך התמודדות דומים. פתאום בהוריקן נשמעים סיפורים על מעשי גבורה, פתאום יוצאת הרוח האנושית מאנשים שהיו עד לפני רגע זרים זה לזה: המחלץ החרדי מיוסטון, הגבר שקפץ למשות מהמים ילדה בת 4, הכבאי, השוטר והמוכרת בסופר. כולם רקמה אנושית אחת.
כולנו מקבלים תזכורת: הצנע לכת. כן, אתה האדם שחושב שמכיוון שיש לך מטוסים ונשק גרעיני, כסף והשפעה, אתה שולט בכל דבר. התשובה היא לא. אתה רק חושב כך, דע את מקומך ובעיקר תגיד תודה. תודה על מה שיש, תודה על מה שלא קרה ואל תפזול לדשא של השכן, כי מה שנראה ירוק יותר יכול להיות סתם קוצים. תתמקד בעצמך, במי שאתה ואיך אתה יכול להיות טוב יותר לעצמך ולסביבה.
הכלל הזה חל גם על הסערה המשפטית־פלילית סביב בנימין נתניהו. יותר מדי זמן יש תחושה שראש הממשלה התנתק מהמציאות. הוא מרגיש שהוא מחולל הכל: את הגדר ואת בלימת הסכם הגרעין, השקט הביטחוני והרווחה הכלכלית. הכל זה אני ואני ואני. ההתנתקות הזאת אפשרה לו לכל היותר לקבל שוחד, על פי החשד, ולכל הפחות לקבל מתנות של שמפניה וסיגרים.
עוד לפני העניין הפלילי, זה נראה לך בסדר? זה נראה לך תקין? מה זה משנה מה אחרים עשו. ההתנהגות בביתך נראית לך הגיונית? והעובדה שעל פי מיקי גנור חמקה לך צוללת מתחת לשולחן כשהיית עסוק בניהול הכותרות ב"ישראל היום"? ייתכן שלמרות ההרס של הסופה הזאת היא תעשה גם משהו טוב - תנער את ראש הממשלה, את הפוליטיקאים, את אלה שמכהנים ואת אלה שרוצים להוביל ותלמד אותם שיעור בענווה, בצניעות ובזהירות. איש אינו חסין, איש אינו מורם מההוריקן.