טעיתי לא מעט בחיי. לא שמעתי ליורם אוברקוביץ' ז"ל, כשהציע לי עבודה בחברת חשמל. היום כבר יכולתי להיות פנסיונר ועלוקה על הציבור כפי שאני שואף להיות. לא למדתי לדרוש חאווה מכל מיני שתדלנים, והיום אני למד, לצערי, שכולם בחאווה וכולם מסודרים, חוץ מטמפיטים כמוני, אף שהתאמנתי מגיל 40 להיות עד מדינה, עד מלך, עד מלכה וגם מחולל עבירה.
הנה, השבוע הסתיים קורס חובלים. בכל הקורסים הקודמים נהגתי לצפות בתצלומים ולתהות מי מהם יהיה מח"י הבא. והשבוע תהיתי מי מהבוגרים יהיה בעתיד מעורב בשחיתות, עד מדינה וכל הטינף הזה. כן, חל שינוי מבורך בחברה.
התחתנתי שוב, אף על פי ששיננתי את המנטרה ש"חופשי זה לגמרי לבד", וסחבק לא דוגל בשיטת ה"לגור". יכולתי להיות גרוש מבוקש, אבל כיום אני עבד של כיפוש. אגב, גם בשבת. אבל לעת עתה מסתמן שלטעות הנוכחית שלי, אב לכלבה, תהיה משמעות ארוכת טווח.
"מאמי, התעוררתי מאוחר, ואני חייבת לארגן את גיא לגן", שחה לי כיפוש השבוע, "תוריד את סנדי, נו, חיים שלי, תקום".
פולו הזהיר אותי עם השתלבותה של הכלבה בחיינו לפני כחודשיים. "תקשיב לדור שמיני לרומני שיש לו כלבים כל החיים. הזנב של הכלב לא מתיישר, כך גם הראש של האישה. קמת פעם אחת, תקום כל חייו של הכלב. בחמסין, בסערה, בתחילת היום, באמצעו, וכמובן גם בלילה", אמר.
אז הסתובבתי לצד השני ורק שאגתי "שיהיה פה שקט, ווקשששההה". אבל כיפוש כבר הודיעה שהיא מכינה לי קפה שאקח איתי לסיור ההחראה של סנדי.
עדיין לא זזתי, אבל הייתי ער ודרוך.
"נו, קמת? היא תעשה בבית, אין לך לב?"
קמתי מהמיטה, דפקתי את המצח בדלת, והיא הגישה לי את ספל הקפה. את יודעת שסיימתי לעבוד באחת וחצי לפנות בוקר? אין לכם לב? למה הכל נופל עלי? את והילד רציתם כלב, טפלו בו.
"אתה צודק, טעות שלי שלא קמתי. באמת רציתי לתת לך לישון, אבל לא הסתייע. אבל עכשיו קמת מוקדם, אז תוכל לקחת את סנדי לחיסון נגד כלבת. אני אקבע לך תור".
לא הגבתי בכלל, רק אמרתי לחיה: יאללה, בואי נרד לקפה, דיר באלק לשגע אותי. סנדי אפילו לא הביטה בי. היא כבר מבינה שהאיש הקירח עם הבטן הגדולה זה טומטום־על־מלא. באוטומט היא רצה לגינה של הבניין השכן והורידה שם חבילה. אבל דווקא אז הגיח דייר מהבניין הזה והתחיל להרצות לי את דעתו על פרישתו של ערן זהבי מהנבחרת, אף שאיני מכיר אותו. את הדייר. ובסיום ההרצאה הוא שאל אותי: "אז אתה אוסף, כן? עכשיו אני מבין מאיפה כל הגללים בגינה ובדשא. אתה יודע שהוועד שלנו תלה פתק ליד המעלית? איידע אותם שתפסתי את הכלב העבריין", הוא סיים בחיוך.
זה קצת הרגיז אותי, אז נתתי לו דרשה קצרה על הסובאח, כמו פינגווין מיומן: סנדי אינה מודה בחשדות, ואני משוכנע שאין כאן אשמה. עוד יתברר בתוך כמה ימים שאין לה שום קשר לממצאים ולראיות שאתה חושב שיש לך. נוסף לכך, עלי ליידע אותך שאשקול להגיש תביעה ייצוגית נגדכם על הטלת דופי בכלבה מגזע כנעני ארץ־ישראלי, עתיק הרבה יותר מכם על האדמה הזאת, ואתם בטח מצביעי מרצ סמולנים. ועוד נתון חשוב מאוד, הפרשותיה של הנסיכה הזאת חיוניים לטיוב הקרקע שפלשתם אליה, אחרי שגירשתם את ערביי צפון תל אביב. לידיעתך, זה זבל אורגני משובח, ואם היית לומד תורת הקרקע בבית ספר חקלאי כמוני, היית בוודאי יודע שרמת ה־Ph של הקרקע השתפרה פלאים בחודשיים האחרונים. יתרה מזאת, אני, כדוד ביטן של הכלבה, מודיע לך שחובה עליכם לשתול כאן תלתן, לא לקצור אותו בשנה הראשונה ולא לחסוך בהשקיה. מרבצים של דשא סינתטי אינם בריאים לחיות. ובאופן אישי, אם תתיר לי את החירות הזאת, בריאות החיות בשכונה חשובה לי מבריאותם של הדיירים מהסמול הקיצוני, שגרים איתך ולידך.
האיש היה בהיילם טוטלי. "קוף, מה קרה לך? העצבים זה בגלל נבחרת הכדורסל? יהיה טוב, שמע לי. יהיה טוב. אל תיקח ללב, אני לא אלשין עליך, סתם התלוצצתי".
סבבה. בואי, סנדי, הולכים.
# # #
עוד לא קשרתי את החיה לשולחן, וכיפוש טלפנה. "מאמי, אל תשאל. עצר אותי שוטר, חטפתי 500 שקל וגם 6 נקודות".
למה עכשיו, למה? על הסובאח את משגעת אותי? טלפני לדהרי האוליגרך התימני, שהוא יטפל בך. חסדי השם, בשבוע שעבר חטפת 8 נקודות ברוקח, את האדם היחיד שחוטף נקודות בתוך העיר. ולמה כל זה קורה לי, למה דווקא לי?
"תירגע ומיד. רק ב־20 נקודות הולכים לנהיגה מונעת? תברר לי".
מה 20, יש לך אלפיים! איך שאת יוצאת לכביש, זה כבר נקודות. אני הייתי לוקח לך את הרישיון, באמא. מי חותך מימין בכביש 5? איפה למדת לנהוג? מצפייה באינסטגרם?
"בסדר, אתה רק צועק ולא עוזר. אסתדר לבד. לך לווטרינר, הוא מחכה לך".
השייק פירות הגעיל אותי פתאום, אז סנדי ואני הגענו לקליניקה של המתחזה לדוליטל. "או, איזה יופי, כמה גדלת", צהל הרופא בראותו את הגורה, "נו אדון קופמן, קנית לה כל מה שהנחיתי אותך בביקור הקודם?"
חלק מהדברים, דוקטור. הבנק עוד לא אישר לאמא של הכלבה משכנתה שנייה.אנחנו מחכים.
"ומה עם המאלף ששלחתי אותך אליו? זה חשוב מאוד בגיל הזה".
אני יודע, דוקטור, באמת שאני יודע. אבל נגמר הקטיף, אתה מבין? נכון שחצבים פורחים, אבל הקיץ היו הרבה הוצאות, אז המאלף יחכה קצת עד שאממן לו את הטיול לניו זילנד. תן לי אוויר. תגיד, מה אני עושה איתה שהיא ממשיכה לעשות צרכים בבית, אפילו שהיא איתי בחוץ שש שעות לפחות כל יום? אתה יודע שהבית מסריח כמו מלונה? וכיפוש שוטפת ארבע פעמים ביום עם חומץ?
"בגלל זה המלצתי על מאלף. הוא יסדר לך הכל. אגב, חומץ לא בריא לכלבים, חשוב שתדעו את זה".
מה אתה אומר. אתה זוכר שאמרתי לך שהצדקת שלי אמרה שהיא תאלף. ובכן, בכל פעם שסנדי עושה לנו דווקא, בדיוק כשאני בולס תפוצ'יפס מול המסך, היא אומרת לה: "פוי, סנדי, פוי". ואז היא אומרת לי :"תראה איך היא מורידה את הראש. היא מבינה שעשתה משהו רע". תקשיב, דוקטור, אני לא יודע מה לעשות, אני באיבוד שליטה טוטלי. אני לא כמו ארז אדלשטיין, שמתכחש למציאות עגומה, אני מצהיר בזאת: אני וסנדי זה כישלון וגם אכזבה.
"אתה מדבר מהר, אדון קופמן, אני לא מבין חצי מהדברים. מי זה אדלשטיין, ואיך הוא קשור לכלבה?"
טוב, עזוב, הבנתי שאתה לא בסצינה של הכדורסל, תתקדם.
# # #
עזבנו את הקליניקה בדיוק כשנכנסה איזו פליטת ריאליטי ארוכת רגליים וקצרת מכנסונים, עם כלב בגודל ארנק, חבוש ברגלו. היא התכופפה ללטף את סנדי, והציבור בסביבה התרשם מכך שהניתוח להגדלה לא סימטרי לממדי גופה. ואז היא אמרה שלארנק הלבן והשעיר שלה הייתה דלקת ברגל והניתוח עלה 7,000 שקל. אמרתי וואו, ומיד קפץ לי רעיון.
הלו, כיפוש, היינו אצל ה־וט, סנדי קצת חולנית, הוא טיפל בה, ואנחנו חייבים לו 2,200 שקל. יש לנו אשראי לשלושה ימים, כדי שתתארגני על פפלינוס.
"מה??? שלחתי אותך לעשות חיסון, מה פתאום ניתוח? תגיד, אתה נורמלי? מה עובר עליך? טוב, היא חוזרת היום ל־SOS חיות, אני אטפל בזה".
כגודל החסכנות, כך עומק ההתעללות. הצתי סיגריה של אושר רגעי, והמשכתי: תדאגי רק שגיאצ'ו לא יתעצב. את יודעת, הוא נקשר לכלבה, כמו ביבי לארי הרו ומודי זנדברג. חשוב מאוד שהילד לא יחוש חרדת נטישה ובגידה, הבנת את זה? את מפנימה את מה שאני אומר?
"אני לא מבינה מה אתה אומר. על מה אתה מדבר? למה הסכמת להתחייב לסכום כזה בלי לשאול אותי?"
למה מה אני? רופא? לא טוב לך? לכי לבד ואל תציקי לי, יאללה צ'או.
הייתי מבסוט חאלס מהחריגה האדומה שנוצרה עכשיו באקסל של כיפוש. היא בטח ירדה לעשן מעצבים. שמתי את הכנענית במושב הקדמי ופתחתי לה חלון, שתתרשם מהעיר הלבנה המסואבת. הזהרתי אותה לבל תעשה את צרכיה באוטו, כי אז אזרוק אותה מתחת לאוטובוס נוסע. סימסתי לאישה: אני הולך לכדורסל, תבואי מוקדם.
"ומה איתי? גם אני רוצה לבוא", היא השיבה: "אני כבר לא קמע? אם אני באה, אז ננצח".
לא, את לא יכולה לבוא, את שומרת על ילד פלוס כלבה.
"בסדר, תלך. תיהנה, מאמי, אל תבוא לי עצבן, אני לא יכולה לברך מרחוק".
אפילו לא הגבתי למכשפה המרוקאית הזאת, שמאיימת בכל פעם שמשהו לא מסתדר לה בפזל של החיים. הנבחרת כבר חטפה בראש מאיטליה וליטא, וניצחה את גרמניה בסיוע מבורך של השופטים. אני מקווה שקרן היסוד של זנדברג תדע להוקיר את המחווה שלהם בביקורים הבאים כאן.
רוב הציבור לא ספר את הגרוזינים. צביקה שרף, שאימן את הנבחרת בתשעה קמפיינים, אף טרח להדגיש ש"לגרוזינים יש רק שבעה שחקנים, הם לא יעמדו בעומס". אני מת על ציונות, רק לא הבנתי ביני לביני איפה השבעה הטובים שלנו. התיישבתי, והנבחרת התחילה טוב, במשחק ללא הגנות. עלינו ליתרון שיא (10 נק') באמצע הרבע השלישי, שהיה מקולל בשלושת המשחקים הקודמים. הייתי אופטימי, אבל אז חשתי רטט בכיס. כיפוש שלחה הודעה: "אתה נהנה, מאמי? אני מפרגנת. לאב־יו".
לא הבנתי מה קורה כאן. מה, היא צופה במשחק לבד? קשה לי להאמין. אולי הייתי צריך לקחת אותה? בכל זאת אנחנו לקראת ניצחון, והיא הייתה נהנית. ואז, בתוך שלוש דקות, השכילו בחורינו המצוינים להסריח את הפרקט, והלך היתרון.
בתחילת ההארכה התחילה לי צרבת איומה. הגרוזינים פירקו אותנו לבדידים לפי שיטת גטניו, אז שלחתי לה מסר: למה ככה? די עם המרוקו. אין לך חמלה עלי? היא הגיבה באייקונים של נשיקה+לב, וכתבה: "למה לא לקחת אותי? אם הייתי באה, היינו מנצחים".
# # #
יצאתי לרחוב המזיע. גדודים של אנשים באטרף דרשו ממני לפרק את הנבחרת למוחרת ברדיו. לא היה לי כוח להגיב, רק חייכתי. הגעתי לאוטו כדי להיווכח שהתענוג התבטא גם בקנס של 250 שקל לעירייה - והשלכתי את הדוח על המדרכה.
היא כבר חיכתה לי עם כוס מים וכדור לוסק. "תשתה מהר. אני יודעת שיש לך צרבת. אם הייתי באה, לא היית אוכל את כל הזבל שבטח אכלת, נקניקיות וצ'יפס. אני מכירה אותך".
כיפוש, לכי לישון, תני לי להירגע, עבר עלי יום קשה.
"בסדר, אני לא אדבר. אל תשכח שמחר יש אסיפת הורים בגן. חשוב שתהיה, כל ההורים יהיו".
אני לא טוב באסיפות, לכי לבד. זה לא לגיל שלי, וגם קשה לי לשבת על הכיסאות הקטנים.
"אני אדאג לך לכיסא גבוה. אתה בא. אחרי זה נלך לאכול, ואז אני אשכח שלא הייתי באליפות אירופה, שנורא רציתי להיות בה".
אחרי העבודה הגעתי לגן. חשכו עיני ונאטמו אוזני. אנשים מתייחסים לגן חובה כאילו מדובר בלימודי רפואה שנה ד' לפחות. הגדילה לדבר אחת האמהות, כשפצחה בנאום מעורר תהיות על כשירותה להיות אם: "אני בחרדות מכיתה א'. הילדים לא יודעים אנגלית! איך הם יסתדרו שם?".
הייתי רפוי על השולחן הקטן, ונשענתי על הקיר. הדיבור של האם ההזויה הזאת דרך אותי מיד. אבל כיפוש נדרכה גם והביטה בי במבט מאיים, כאילו קראה את מחשבותי, שהיו בדרך להיות עצה ווקאלית: גברת, כדור קטן עושה כיף גדול. זאנקס גם יעביר לך חרדות, ובשילוב של ערק והכדור הקטן, תדמייני את הילד מדקלם את ה־ABC "פלואנטלי". לא להאמין, ילדים בני 5 נדרשים לדעת את תורת הקוואנטים בגן. הרגשתי רע, חששתי שאני מתחיל לפתח פסוריאזיס, כי התחלתי להתגרד.
ההורים לא הפסיקו לדבר שטויות. כשהתחילו האבות דווקא להציע להביא מרצים לימי ההולדת בגן, ניצלתי רפיון אצל כיפוש ויצאתי לעשן בחצר. חזרתי כדי לשמוע ויכוחים על משהו שעולה 263 שקל למשפחה, ונזכרתי בג'יפים של ההורים שחנו בחוץ, שהישן בהם עולה פי אלף. סימנתי לכיפוש שאני מתפייד, אבל הסיוט נגמר לפני שהגיבה. אמרתי לה שאיני רוצה לשמוע מילה על האירוע, יותר עדיף לה ולכולנו.
# # #
לא הספקתי לחוות את האירוע המביך בתבוסה מול אוקראינה. אבל צפיתי שלוש פעמים בראיון (10:43 דקות, חובת צפייה לכל אוכלי הראשים שמתהדרים בתארים בפסיכיאטריה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית ושאר ירקות) של רסקין עם הג'ינג'י, ואבחנתי מיד שהנ"ל הלום קרב מאז שפוטר ממכבי ת"א. להתיר לו להיכנס לפרקט ביד אליהו היה מעשה בלתי אחראי בעליל של הממונים עליו.
התנחמתי בפרשת השבוע, "כי תבוא", שבה נכתב: "ושמחת בכל הטוב, שנתן לך ה' אלוקיך". נזכרתי שרק השבוע נעצרו ארבעה רבנים מוניציפליים שהועסקו ללא רישיון. ביני לביני תמהתי מדוע רק ארבעה? אולי כי אין די כוח אדם במשטרה? יש התפוצצות אוכלוסין בבית המעצר "הדרים"? כי אני משוכנע שיש מאות מתחזים לרבנים, זה הרי כסף על הרצפה. גם אני הייתי מתחפש לרב עירוני או אפילו של קיבוץ, אם היו שוכרים את שירותי. וגם הייתי מוצא הכשר מתאים לצלעות של חזירונצ'יק ולובסטרים. זו עבירה פעוטה, לדעתי, לנוכח העבירות שביצעו האדמו"רים מצגר, פינטו ועוד.
הקצתי משינה עמוקה בגלל הנביחות של סנדי. יצאתי לסלון, וראיתי שהיא השאירה דנ"א של רבע קילו על הרצפה. עפתי מהבית בדילוגים, נזהר להקיף את זירת הפשע, פן תמצא כיפוש המומחית למז"פ את עקבות הכפכף בסמיכות לראיות.
סיימתי קפה ותפוגזר, וטלפנתי אליה. נו, כיפוש, מתי סנדי עוזבת אותנו? היא צחקה ואמרה: "היא לא עוזבת. סתם עבדת עלי. דיברתי עם הרופא, הוא אמר שעוד חודשיים היא תלמד לעשות רק בחוץ. הורדת אותה?"
בטח, כפרה, קמתי כשעזבתם לגן, ארבע שעות הייתה איתי, התנהגה יופי. היא באמת מתבגרת מהר.
20 דקות מאוחר יותר היא התקשרה. "אני מאוד כועסת. לא הורדת את סנדי, היא עשתה על הרצפה, והעוזרת לא רוצה להיכנס הביתה. לך מיד ותנקה הכל".
על מה את מדברת? אני בעבודה, אל תטרידי אותי.
"אני נורא כועסת, באמת".
גם אני, כפרה, גם אני.