כותרת ספרו של כוכב הסטטיסטיקה והתחזיות נייט סילבר - ספר שהתיישן מעט בחלוף חמש שנים מאז צאתו לאור - העידה על תוכנו: “האות והרעש”, זה שם הספר. האות – סיגנל במקור – הוא זה שמעיד על אירוע או על תופעה שראויים לתשומת לב. הרעש הוא רעש הרקע - כל מה שמפריע לשים לב לאות.
דונלד טראמפ מוזכר בספר רק פעם אחת; אזכור המלמד על כך שגם סילבר עצמו לא תמיד מסוגל להבחין בין אות לבין רעש. הוא מלגלג על היועץ הפוליטי דיק מוריס, ועל תחזיתו מ־2011 של טראמפ יש סיכוי מצוין להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות. ובאמת – בטווח הקצר מוריס טעה. בשנה ההיא טראמפ ויתר על ההתמודדות. ובכל זאת, בטווח הארוך מוריס הוא מי שצדק, מי שדמיונו אפשר לו לזהות ארבע שנים מראש את מה שסילבר התקשה לעכל כאפשרות ממשית אפילו בשנת הניצחון של טראמפ. הרעש של מוריס התברר כאות - רעש שמבשר את בואו הרועש של טראמפ.
בעיית האות והרעש רק החריפה מאז שיצא לאור ספרו של סילבר – ספר מצוין, אגב, אם מישהו הבין אחרת. אתם מכירים את בעיית האות והרעש מהרשתות החברתיות, מהתקשורת המשוועת לתשומת לב, מהפוליטיקאים המגבירים את קולם, מהחברים שלכם, כועסים, מוסתים, מיואשים – כל אחד וענייניו. האם הציוץ המטורלל של יאיר נתניהו הוא אות או רעש? ומה עם חקירת ארוחות הגורמה של אמו? ומה עם הטיפשות העונתית של הרב שהשווה את הרפורמים למכחישי שואה? ומה עם נשיאת הקרן החדשה לישראל, שקבעה שישראל היא מדינת רשע?
מה מכל אלה ראוי לתשומת לב החורגת ממשיכת כתפיים אדישה? מה מכל אלה מצדיק את המהומה שנלוותה אליו? אפשר לנסות לחפש סימנים - הצלחה לא תמיד מובטחת.
לדוגמה, כל קביעה בנוגע ל”שמאל” הישראלי, אם כמגזר מסוכן ואם כמעוז אחרון של שפיות, צריכה להתייחס גם לנתון הלא בלתי חשוב שהשמאל היהודי־ישראלי הוא במידה רבה פיקציה. בחלוקה סטנדרטית לימין, מרכז־ימין, מרכז, מרכז־שמאל ושמאל, גודלו של השמאל בסביבות 7%. זה הכל. ועוד דוגמה – החרד”לים, חרדים־לאומיים - המגזר שמאיים לכאורה להשתלט על ישראל, לכפות עליה את תורתו של בצלאל סמוטריץ’, להקים את בית המקדש השלישי. גם המגזר הזה, ורבניו המנותקים מהמציאות, מייצרים הרבה רעש. גודלו הזעום הוא בין בין 1% ל־3% מהאוכלוסייה היהודית.
יש עוד הרבה דוגמאות כאלה. ערוץ 20 עושה רעש, אבל אין לו הרבה צופים. עיתון “הארץ” עושה הרבה רעש. אין לו הרבה קוראים. יורם שפטל עושה רעש, אבל השפעתו על המציאות, כך נדמה לי, זניחה. “שוברים שתיקה” עושים רעש, אבל בכל שנות קיומם לא התקרבו למטרתם: נסיגה ישראלית מהשטחים. מה מכל אלה הוא יותר מרעש? סילבר המתודי לא הבחין שמוריס המתלהם מזהה אותות לבואו של טראמפ. לכן צריך לשמור על מידה של צניעות, להביא בחשבון את האפשרות שגם טליה ששון וגם יורם שפטל הם אותות לבואו של משהו – חורבן, משיח, מי יודע.
ובכל זאת, בהתחשב במשאב היקר שאין לו תחליף – הזמן – אין מנוס מסינון של רעש. אין מנוס מפינוי של קשב שמאפשר לזהות את האות. הנה, הצעה חלקית בהחלט לקראת שנה חדשה שמתקרבת: סננו את שפטל, את ששון, את “שוברים שתיקה”, את הפוסטים של יאיר, את הוויסקי של אביו, את ההפגנות בפתח תקווה, השטויות של הרב אבינר, את ההתחכמויות של אורן חזן, את המאמרים של גדעון לוי, עתירות מיותרות של תמר זנדברג לבג”ץ, הדיווחים הנרגשים על מפסידים וזוכים בריאליטי. סננו כל כותרת בעיתון שנפתחת במילים “זעם ותדהמה”. סננו חברים פעילים מדי בפייסבוק. סננו ספקולציות עונתיות על בחירות. סננו את השידור החי מסופות שמשתוללות באזורים שאינכם גרים בהם. מעת לעת, סננו בהחלט גם אותי.