1. סלע קיומו: בין המהומות המקומיות, חקירות ראש הממשלה, בג"ץ המסתננים, גיוס החרדים וחבר כנסת שהעז ללכת לחתונת אחיינו ההומו, מסתתרת דרמה לכאורה זניחה: שר המודיעין (והתחבורה) ישראל כץ הקדיש את נאומו בטקס המכון למדיניות נגד טרור בהרצליה, להסכם הגרעין עם איראן. כץ הכריז כי ראש הממשלה צריך, בפגישתו הקרובה עם הנשיא טראמפ בניו יורק, לדרוש מהאמריקאים "להקפיא, לשנות או לבטל" את ההסכם. כץ נימק את עמדתו זו באריכות. הוא עושה את זה גם בקבינט, וגם בפגישות הלא מעטות שהוא מקיים עם גורמי מודיעין אמריקאיים.
חלפה יממה וכץ חווה על בשרו את "תרגולת נפתלי", השמורה בדרך כלל לדברים שאומר נפתלי בנט: ראש הממשלה נתניהו חזר על אותם דברים, כמעט מילה במילה, בפתח פגישתו עם נשיא ארגנטינה. החלק המעניין קרה בין נאומו של כץ בהרצליה להצהרתו של נתניהו בארגנטינה: סוכנות הידיעות רויטרס העלתה ידיעה שבה צוטטו מקורות אמריקאיים בכירים כטוענים שישראל דווקא אינה מעוניינת בביטול או בהשעיית הסכם הגרעין עם איראן, אלא להפך. גם סעודיה, הוסיפו האמריקאים, סבורה שצריך לשמור על ההסכם.
מי צודק, כץ ונתניהו, או רויטרס? התשובה: גם וגם. ההשתלשלות הזו חושפת חילוקי דעות בצמרת הישראלית. הדרג המדיני כמעט מאוחד בדעתו כי הסכם הגרעין עם איראן גרוע וצריך לבטלו. הדרג הביטחוני/צבאי/מקצועי חושב אחרת. גורמי הממשל האמריקאי שדיברו עם רויטרס דייקו. הם יודעים שצמרת צה"ל וזרועות המודיעין בישראל מאוחדת בדעה כי הסכם הגרעין עם איראן אומנם אינו אידיאלי ויש בו לא מעט חסרונות וליקויים, אבל הוא עובדה מוגמרת שמעניקה לישראל, לאזור ולעולם "חלון" זמנים בן 10־15 שנים. בצה"ל ניצלו את הסרת איום הגרעין לעשור וחצי כדי לתכנן, להעביר ולבצע תוכנית רב־שנתית ששמה את הדגש על נושאים אחרים, מהותיים לא פחות לביטחון הלאומי. בצה"ל יודעים כי ביטול הסכם הגרעין יכול להמיט יותר נזק מתועלת: האיראנים יכולים לשבור את הכלים ולבצע את ה"הסתערות" לעבר הגרעין מבלי שהעולם יוכל לבלום אותם. בתוך ההסכם, המצב בשליטה.
בין הדרג הצבאי למדיני אין חילוקי דעות אשר לכוונותיה של איראן. לכולם ברור שהגרעין היה ונשאר המטרה הסופית. השאלה היא, מה עושים בינתיים. צריך לציין שבניגוד לעבר, חילוקי הדעות הללו נשארים "בתוך החדר" ולא התרוממו לגבהים שאליהם הגיעו בעבר. מה שמחמם בעיקר את הדרג המדיני בעת הזו, זה מה שקורה עם קוריאה הצפונית. גישת כץ־נתניהו רואה בחוסר האונים האמריקאי מול קים ג'ונג־און סוג של מפולת אסטרטגית, שתדחוף גם את האייתולות אל הגרעין מהר יותר מכפי שאפשר לצפות. ביבי קיווה שטראמפ יהיה נחרץ מול קוריאה הצפונית ויגמוז את אונו של הרודן און בדרכים שלא העז לנקוט קודמו הנרפה, ברק חוסיין אובמה. ובכן, זה לא קרה. המציאות חזקה יותר אפילו מהרהב המתגלגל של הג'ינג'י שהתיישב בחדר הסגלגל בבית הלבן.
נכון לעכשיו, און עושה לטראמפ בית ספר. התוכנית החלופית היחידה, על פי נתניהו וכץ, היא לוותר על קוריאה הצפונית אבל ללכת חזק על הראש של איראן, כבר עכשיו. "כדי שלא נצטער מחר על מה שלא עשינו אתמול", אמר כץ השבוע. להראות לאיראנים שקוריאה הצפונית אינה "פרומו" לקראת הגרעין שלהם, אלא תאונה אסטרטגית שאין למעצמות כוונה לחזור עליה.
אין ספק שנתניהו ינסה לרתום את טראמפ לעניין הזה בפגישתם הקרובה. אין ספק שביבי יעשה את זה כמו שהוא יודע, עם כל הפאתוס האפשרי, בדיוק כפי שעשה בפגישתו עם פוטין. לנתניהו אין קיום ללא איום קיומי ואין לו שום כוונה לוותר בקלות על האיום האיראני. "המסדרון היבשתי" בין טהרן לים התיכון, מפעלי הטילים המדויקים בסוריה ובלבנון, ההסכם המתרקם בין אסד לאיראן על נוכחות צבאית איראנית קבועה במודל הרוסי - כל אלה מפיחים מחדש את הרוח ברמץ הכבוי למחצה של האיום המיתולוגי הזה, שקצת דעך לאחרונה. הבעיה היא, שאת טראמפ כל זה לא באמת מעניין. הפגישה איתו עלולה להיגמר כפי שנגמרה הפגישה עם פוטין. בלא כלום. היום כבר ברור שארה"ב זרקה אותנו אל מתחת לגלגלי האוטובוס בכל הקשור להסדרים שאחרי מלחמת האזרחים בסוריה.
ולכן, נשארנו עם השאלה המהותית מי צודק בוויכוח בין הדרג המדיני לצבאי אשר להסכם הגרעין עם איראן. נדמה לי שהאמת, כמו תמיד, רובצת לה איפשהו באמצע, בין גישתם הפרקטית של ראשי מערכת הביטחון, שמעמידים את הדברים בפרופורציה, לבין האלרמיזם של הדרג המדיני, שמדלג מקטסטרופה לנבואה שחורה כדרך חיים. טראמפ יקשיב לנתניהו בעניין, הפגישה תוגדר "מצוינת", הנושאים ילובנו, האיומים יוגדרו, ואחר כך כל אחד מהם יחזור לענייניו. ביבי לחקירות, טראמפ לבית הלבן, שם ימתינו לו אנשים שלא באמת מתלהבים מהאלרמיזם הנתניהואי.
הערכה: הסכם הגרעין לא יבוטל, אבל תוצג תוכנית אמריקאית אסטרטגית להגברת הלחץ על איראן בכל הקשור לתחום הקונבנציונלי ולהפצת הטרור והמהפכה האיראנית בעולם.
2. פחד מוות
יצחק (בוז'י) הרצוג, יו"ר האופוזיציה, הציע בשבת האחרונה להעניק חנינה גורפת לנתניהו אם יתפטר מתפקידו ויכריז על נטישת החיים הציבוריים לצמיתות. ההצעה הזו זכתה, כצפוי, לקיתונות של ביקורת. סובביו של הרצוג, כולל ציפי לבני, תקפו אותה בחריפות. משפטנים טענו, במידה רבה של צדק, שעסקה כזו לא תעמוד בבג"ץ. למה שאולמרט ילך לבית הסוהר ונתניהו ילך הביתה? מה עם מבחן בוזגלו?
למרות כל זאת, אני חושב שהצעתו של הרצוג נכונה וראויה. הייתי חותם על הסדר כזה בלי לחשוב פעמיים. סוגר את התיקים והחקירות לא רק נגד נתניהו, אלא גם את כתב האישום הפלילי נגד אשתו. בתנאי שילכו מאיתנו ביחד, שלא כדי לשוב. למה? כי בחיים, לא הכל מתנהל על פי מאזניים מדויקים של צדק. לא הכל זה "שקלא וטריא" ולא תמיד ייקוב הדין את ההר. לפעמים, ההר כבר נקוב ועלול לקרוס על כולנו. החיים מורכבים והמציאות הנוכחית הופכת, משבת לשבת, לבלתי נסבלת.
את מבחן בוזגלו קברו היועץ המשפטי מנדלבליט ופרקליט המדינה ניצן בהחלטתם על כתב אישום אחד, מתוך שלוש המלצות משטרתיות, כנגד שרה נתניהו. כל שרה אחרת, כולל שרה אמנו, הייתה מתכבדת בכמה כתבי אישום, אבל בכל הקשור למשפחת המלוכה מגלים בצמרת מערכת האכיפה שלנו סלחנות מופלגת, רגישות קיצונית, התחשבות עילאית ובעיקר פחד מוות.
אני מנסה להעלות בדעתי מה עוד מסוגל נתניהו, מסוגלת רעייתו ומסוגל בנו הבכור (את נועה, כזכור, לא סופרים) לעולל עד שהעסק הזה ייגמר. הם מוכיחים מדי שבוע ששום תעלול או מזימה אינו גדול על מידותיהם. כבר עכשיו הגענו למצב שבו קרוב למחצית מאזרחי ישראל נחשבים בוגדים, עד שלא יוכח אחרת. בשבוע שעבר גררו תומכי נתניהו גם את גופתו של מאיר דגן מן הקבר כדי להעלותו על המזבח. נתניהו, כפי שאומרים בכירי הליכוד, לא יהסס להעלות את המועדון כולו באש, על יושביו, כדי להישאר ישוב על כסאו.
שומרי הסף מוחלשים, הרגולטורים מותשים, היועץ המשפטי לממשלה מתנהל על קצות האצבעות ופרקליט המדינה מסתחרר כשבשבת סביב הרוחות המנשבות. במצב כזה, עדיף לחתוך ולסגור עניין. יתכבד נתניהו להתפטר, להכריז שאין לו כוונה לחזור לחיים הפוליטיים, ונעבור הלאה. הליכוד יבחר ממלא מקום, הממשלה תמלא את ימיה, לא צריך לרוץ לבחירות, לא צריך לשבור את הראש ואת הכלים, היציבות תישמר, ב־2019 נלך לבחירות כמתוכנן ואין צורך לדאוג, "השמאל" לא יחזור לשלטון, אף אחד לא ימסור שטחים לערבים, ירושלים תישאר מאוחדת ויבוא לציון גואל. ואולי, סוף־סוף, יהיה כאן גם קצת שקט. כי חוץ מנתניהו, יש בליכוד, ויש גם בימין, מנהיגים ראויים, שוחרי דמוקרטיה ואבירי שלטון חוק.
מי? כמעט כולם, חוץ מנתניהו. הבעיה היא שהרעל שהפיץ ומפיץ האיש הזה בתוך המערכת הפוליטית פוגע בכולם והופך גם פוליטיקאים הגונים לקרנפים, המעדיפים להתחפר במאורתם ולא לצייץ משהו שיכול להיחשב כצל של ביקורת על מעלליה של המשפחה השלטת. עקירתה של המשפחה הזו מבלפור תדמה לחילוץ פקק מבקבוק שמפניה ורודה. הגזים ישתחררו ונוכל לזרום הלאה. אנשים ראויים שנמלטו מהליכוד או מהפוליטיקה בעור שיניהם יוכלו לחזור. השפיות, שאינה קשורה לימין או לשמאל, תגשש את דרכה בחזרה. אפילו דוד ביטן יחזור לגודלו הטבעי.
האפשרות האחרת בלתי נסבלת: זה יימשך שנים, זה יקיז דמים, זה ימרוט עצבים ויעשה שפטים במה שנשאר משפיותה של המדינה. לא תמיד אפשר או צריך למצות את הדין. מבחן בוזגלו יתאושש מהטראומה הזו איכשהו. כרגע, חשוב יותר שהמדינה תתאושש מטראומת נתניהו. אבל הסירו דאגה מלבכם: זה לא יקרה. אין סכנה שהסמכות העליונה תאשר לנתניהו לוותר ללא קרב. זה כבר עניין של מצב נפשי.
3. שלב הפרכוסים
דוגמה לתהומות שאליהם אפשר עוד לגרור את המדינה אירעה לפני כשבועיים, כשהתברר כי נתניהו מתכוון למנות אישה בשם עפרה ברכה לתפקיד נציבת שירות המדינה. מדובר בפקידה זוטרה ממשרד הפנים, צעירה יחסית, ללא כל ניסיון ניהולי של מערכות גדולות או יתרון רלוונטי כלשהו.
אני לא מכיר את ברכה ויכול להיות שמדובר באשה מצוינת. אבל זה לא משנה. נציב שירות המדינה אמור להיות אייקון. המגדלור של השירות הציבורי. מי שעומד בראשם של עשרות אלפי עובדי המדינה בישראל, מי שאמור לבצע רפורמות, לגזור גורלות, לעמוד כרגולטור מול מקבלי ההחלטות, לבלום מינויים מופרכים ולהגן בגופו על המערכת. זהו אחד התפקידים הבכירים והקשים במדינת ישראל. לנציב יש הרבה מאוד סמכויות, אבל אין לו מערכת תמיכה עוצמתית כמו ליועץ המשפטי לממשלה, למשל. הוא צריך לעמוד שם בזכות עצמו ולעמוד בפני שועי הארץ וגביריה בזכות עוצמתו. הנציב צריך להיות פיגורה כמו אלוף במילואים, או מישהו שחלש על משאבי אנוש של פירמה ענקית, או מישהו שנשא בתפקידי ניהול בכירים ביותר. בעל גוף.
גם המינוי הקודם של נתניהו לתפקיד, משה דיין, היה דרדל'ה. הביקורת החריפה פורסמה בזמנו כאן, מפיהם של בכירים וטובים בסביבתו של נתניהו עצמו. אבל המינוי עבר. דיין היה נציב חיוור, חלוש, שלא הותיר חותם. הוא עמד בגבורה כמה פעמים בפני דרישות מופרכות מלשכת ראש הממשלה, כמו סירובו לאשר את מינויו של רן ברץ לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, כי לא עמד בתנאי הסף. אבל בפעמים רבות אחרות, ויתר דיין על הקרב מראש. ובכן, בהשוואה לעפרה ברכה, משה דיין הוא משה רבנו.
למנות פקידה זוטרה ואלמונית לתפקיד נציבת שירות המדינה זה הרבה יותר גרוע מלמנות סרן לרמטכ"ל. המהלך הוא יריקה בפרצופו של מנהל תקין, רמיסה של ממלכתיות כלשהי, צעד גדול נוסף לקראת משטר קיסרי שבו יכול הקיסר למנות את סוסו לקונסול, את כלבתו לגבירה ואת עפרה ברכה לנציבת שירות המדינה, בעיקר כי אחותה ובתה עובדות בלשכת ראש הממשלה. אגב, גם כאן יש מידע שלפיו לא נתניהו היה זה שקיבל את ההחלטה, ובעמודים הללו אתם קוראים מדי פעם על מקבלי ההחלטות האמיתיים בבלפור. מצד שני, זה לא משנה. על נתניהו מוטלת האחריות. עליו, ולא על אף אחד אחר/ת. נקודה.
ומה הכי מזעזע בפרשה הזו? שכולם שותקים. גם היום, כשכבר הוכח שחלק גדול ממינוייו הבכירים של ראש הממשלה מסובכים בחקירות, כתבי אישום, הסכמי עד מדינה או חשדות כבדים אחרים, ממשיכים הקרנפים להשתפן. מה שכן, הם מתקשרים. בלחש, ממספר חסום. "אתם חייבים לעשות משהו", אומרים האומרים לפראיירים כמוני, "לא יכול להיות שגם זה יעבור בשקט".
ובכן, כן יכול להיות. מי שלא פצה פה כשראש הממשלה מינה טיפוס כמו נתן אשל לתפקיד ראש הסגל ישתוק גם כשמישהי שאף אחד לא מכיר ונטולת כל ניסיון או משקל ציבורי או כישורים רלוונטיים תהיה נציבת שירות המדינה. אותם אלה שקיבלו את הדין כשנתניהו הצהיר על תמיכה באשל גם אחרי שהתברר כי מדובר בצלם חצאיות ומטרידן מינית מקבלים עכשיו את רוע הגזרה כתורה מסיני.
אם נדמה את הממלכתיות הישראלית לגוף אנושי, הרי שמערכת החיסון קרסה. אנחנו בשלב הפרכוסים של קריסת המערכות. נכון, במסדרונות משרד המשפטים כולם מזועזעים. גם במסדרונות נציבות שירות המדינה אנשים הלומי רעם. גם בצמרת הליכוד מצקצקים בלשון. אבל היי, אף אחד לא רוצה שדוד ביטן יעלה לשידור ויגדף אותו, נכון? אז זהו. הנה עוד סיבה לצורך הדחוף למחול לנתניהו על הכל, להכריז על גבירתו כמלכת היופי העולמית, ולשחררם לדרכם (בלי הליך פלילי).
למה הוא כל כך מתעקש על עפרה ברכה? הנה השערה, שנראית כמו תיאוריית קונספירציה מופרכת, ובכל זאת: עזרא סיידוף, לשעבר בכיר במשרד ראש הממשלה, הוא זה שחוטף את מטר כתבי האישום שמהם חמקה שרה נתניהו. זה, כי סיידוף פשוט לוקח את האשמה עליו ומסרב להפליל את גבירתו. היועץ סגר את התיקים האחרים המיוחסים לגברת נתניהו, בגלל מה שהוא מכנה "מודעות נפשית". כלומר לא הייתה לה מודעות נפשית שהיא עוברת עבירה פלילית. היא הייתה בטוחה, לתומה, שזה הכל עזרא. הוא העביר את רהיטי הגן שלנו לבית שלה. הוא מחזר את הבקבוקים. זה הוא שהתעקש להזמין את החשמלאי עשרות פעמים (פיקטיביות), כולל שבת ויום כיפור. מה לה ולכל זה?
אגב, אני מסכים עם החלטת היועץ בנושא הזה. אם נחפש מודעות נפשית בגברת נתניהו לעבירה כלשהי, לא נמצא. מבחינתה, הכל שלה מלכתחילה, והכל מגיע לה בכל מקרה, כך שאין שום סיבה לערב כאן עורכי דין ושוטרים.
אז סיידוף ישלם. הוא שומר עליה, כמו ששולה זקן שמרה בזמנו על אהוד אולמרט. אז שומרים עליו כמו אתרוג בקופסתו. בסביבת עורכי הדין הרלוונטיים כולם רגועים. "אנחנו שומרים על עזרא", אמר בחיוך אחד מהם למישהו השבוע, "לא תיפול שערה משערות ראשו".
תעיפו רגע מבט בסיידוף. רוב השערות כבר נפלו. הוא עדיין מאמין להבטחות שייצא נקי מהסיפור. הוא לא מפנים את העובדה הכמעט ודאית, שהוא הולך לבית הסוהר. לו רק שמע איך הם מדברים עליו מאחורי הגב. אבל זה לא רק ההרשעה הפלילית הצפויה. לסיידוף חשובה הפנסיה. בשביל זה הוא עבד עשרות שנים וסבל מה שסבל (רק מעטים יודעים עד כמה). בינתיים הוא יושב על תפקיד במד"א (שם נשבעים שמדובר בהתנדבות), עם רכב צמוד (זו הטבה כלכלית, לא?), בעודו חשוד בפלילים. הוא מאמין להבטחות שהפנסיה שלו לא תיפגע, גם אם יורשע בדין.
מי יכול לפגוע בפנסיה שלו, או לשמור עליה? בית הדין למשמעת בנציבות שירות המדינה. הסמכות בידיו. נכון, בין נציב שירות המדינה לבית הדין אין כפיפות, אבל הממונה על המשמעת בנציבות סולק זה עתה והנציבה החדשה תביא מישהו חדש לתפקיד. כך או אחרת, עכשיו אפשר להבין טוב יותר את ההתעקשות של נתניהו לא להפקיר את המשלט החשוב הזה ולהביא לתפקיד מישהו או מישהי שאין ספק בדבר נאמנותם. מישהו/מישהי שלא יהיו איתם תקלות מצערות, כפי שאירע עם המפכ"ל רוני אלשיך, שלפתע מגלה עצמאות וחיוניות מיותרת בתפקיד, או היועמ"ש מנדלבליט, שמעז לנהל חקירה נגד מיטיבו ופטרונו לשעבר. עד כאן תיאוריית הקונספירציה.
4. יאיר והפריימריז
ואם כבר אנו עוסקים במופרכויות: בליכוד מדברים על ריצה אפשרית של יאיר נתניהו בפריימריז הקרובים על מקום ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות הקרובות. כן, אותו נתניהו שהוגדר על ידי גדולי האנטישמים והגזענים הפשיסטים בארה"ב כ"אח חורג" לאחר הקריקטורה שפרסם לפני שבועיים בדף הפייסבוק שלו. על פי התזה הזו, כל התעלולים האחרונים, כולל הקריקטורה, קשורים לאותה ריצה עתידית. למה לא, בעצם? הוא פוטוגני, הוא רהוט, הוא מסית ומדיח אפילו יותר מאבא שלו, זה חייב להצליח.
פעם, לפני חודש או חודשיים, זה נראה כמו הזיית תעתועים. היום זה כבר נשמע סביר. האב הגאה יציג אותו בפני חברי המרכז המריעים ונראה מי משרי הליכוד על הבמה העולצת יעז להתנגד.
אגב, במקרה כזה צפוי דרבי מעניין בפריימריז הבאים בין נערי דור ההמשך: יאיר נתניהו מול גלעד שרון. אצל גלעד שרון זו כבר אינה ספקולציה. ריצתו כמעט ודאית. הוא עובד במלוא המרץ, ויש לו גם סיכוי לא רע. בקיצור, שרון נגד נתניהו, הדור הבא. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא, האם במסגרת הפרישה של בני הזוג מהחיים הפוליטיים תמורת סגירת התיקים, צריך לדרוש גם את הקפאתו של הג'וניור? אני בעד. הספיקה לנו אמא שלו.
5. אריאלי והרשעים
ואם כבר מדברים על האמא, וגם האבא: קובי אריאלי פרסם השבוע פוסט שנפתח באמירה "נמאס טוטאלית". בתמצית, אריאלי יוצא נגד כל מי שחושב שנתניהו מושחת, או מסית, או כאלה. הוא לא כועס על האנשים האלה, אבל הוא מתפוצץ על אלה שגורמים להם לחשוב ככה. ובלשונו: "מי ששקרן באמת, שקרן וזייפן, הם האנשים שמוכרים להם את התעמולה הזו... אנשי המקצוע הציניים והרעים, שלכודים בתוך פלונטר ההתגוששות הזה שהם עצמם קשרו וסיבכו. שהפכו את מלחמות נתניהו למקצוע ולדגל ולכרטיס ביקור ובמקרים אחדים גם לתלוש משכורת או חשבונית חודשית...", וכן הלאה, והלאה. אריאלי שוצף וקוצף ומציג מציאות שבה כל מה שקוראים ושומעים בשנתיים האחרונות על הריקבון באחוזת נתניהו, הוא פייק ניוז. עלילות דם שאנשים רשעים המציאו.
נדמה לי שאני ברשימה המצומצמת של הרשעים הללו. מצד שני, אני אוהב את קובי אריאלי. נשבע לכם. זו לא חוכמה, כי מי שמכיר את קובי אריאלי שנים יודע שבלתי אפשרי לא לאהוב אותו. האיש ליצן אמיתי, ניחן בחוש הומור מתפרץ ואותנטי, חרדי שמדבר כמו חילוני, חב"דניק עם ג'ורה של שינקינאי, תמיד יידע לתת את הויץ הנכון ברגע הנכון ולתבל בבדיחה ביידיש. אז מה עושים? כי הדברים שאריאלי כתב מתועבים בעיני.
היו השבוע עוד כמה שיצאו להגנתם של בני הזוג, ובעיקר הגברת. חלק מהם לא ראויים לתגובה כי הם באמת לא יודעים את האמת. הם קונים מה שמוכרים להם. לא הכסיל ממוסף התרבות, גם לא הסופר המוערך מהמאבק על זכויות בעלי החיים (שאני שותף מלא לו). הם תינוקות שנשבו. אריאלי יודע את האמת. הוא יודע אותה מצוין. מכלי ראשון. רביב דרוקר פרסם פעם דברים שאריאלי אמר לו בהפסקת פרסומות על "מה שבאמת קורה בבלפור". אריאלי כעס, כי הדברים נאמרו בשיחה פרטית.
נו, טוב. לי, אריאלי לא אמר שום דבר בשיחה פרטית. אבל הגיעו אלי לא מעט דברים שהוא כן אמר. בין היתר, כשאירח את פורום העיתונאים הדתיים/ימניים אצלו בבית, באחד מחגי שבועות האחרונים. קמו שם החבר'ה, כל אחד בתורו, וסיפרו סיפורים על משפחת נתניהו. אראל סג"ל סיפר משהו על ביבי, חנוך דאום כנ"ל, ואז אריאלי סיפר משהו על שרה. אני לא אחזור עליו כאן מפאת כבודם של המעורבים. אבל אריאלי, כמו רבים אחרים במקצוע, יודע. כשאתה יודע ושותק, זו פחדנות ומעילה באמון ובגידה במקצוע העיתונות (אם כי אריאלי, לדעתי, לא רואה בעצמו עיתונאי, ובצדק). כשאתה יודע ומשקר, זה כבר יותר גרוע. כשאתה יודע ומשקר, ומעליל על אחרים שעושים את העבודה במקומך, זה מתועב. וזה מה שאריאלי עשה השבוע בדף הפייסבוק שלו.
נדמה לי שהוא אפילו יודע איזה מחיר אישי משלמים אלה שכן מעזים להציף את האמת הזו. אני אחד מהם. חשבונית, הוא מייחס לנו, כשבמציאות אנחנו נרדפים עד צוואר, שנים ארוכות, כולל במקומות העבודה שלנו. לא מזמן, בבחירות האחרונות, פורסם שאריאלי הנחה אירוע של קמפיין הליכוד ונתן שם הופעת סטנד־אפ. הוא היה אז, דומני, איש גלי צה"ל. ספי עובדיה, שהיה הממונה עליו, זימן אותו לשיחת נזיפה. אגב, אריאלי גבה תשלום מפולפל על ההופעה ההיא (תמורת חשבונית שהוצאה כחוק). פרנסה זה פרנסה. מעניין שאחרי זה, הוא מעז לכתוב מה שכתב. אולי הוא בונה על הקמפיין הבא, אין לדעת.
כך או אחרת, כדאי שתדע, קובי יקירי: אנחנו נמשיך לחשוף את האמת. יעלה כמה שיעלה. אנחנו נמשיך לשלם את המחירים הכבדים הכרוכים בכך, ונמשיך להתעקש לחשוף גם את אלה שמשתפים פעולה, ומתקרנפים, ומשקרים ומתפרנסים מתעשיית הרקב שצמחה כאן. ולא, אין לי בדיחה ביידיש לסיום הקטע הזה.
6. שטייניץ והקונצנזוס
גם החיים של יובל שטייניץ נראים עכשיו כמו בדיחה ביידיש. בדיחה עצובה. בכל משאל, חשאי או פומבי, היה שטייניץ זוכה במקום הראשון בתחרות "האיש הכי ישר בפוליטיקה הישראלית". הוא קונצנזוס בקרב העיתונאים, הפוליטיקאים וכל מי שמכיר אותו. יריבים ועמיתים, קולגות וצ'ילבות, כמעט כולם (כולל בעל הטור הזה) לא מסוגלים להאמין שיכול לדבוק בשטייניץ כתם פלילי. קשה להסביר למה, אבל אורחותיו של האיש, צניעותו, העובדה שהוא מתרחק מנהנתנות כלשהי, מסוגל לחלץ ארנק מכיסו ולשלם עבור כוס הקפה שלו (תכונה שאינה מובנת מאליה בימינו), סירובו לקבל מתנות והגינותו הבסיסית, כל אלה הפכו את החשד בו לבלתי אפשרי כמעט.
גם היום, כשמתברר שכמעט כל סביבתו של שטייניץ נחקרת בחשדות כבדים במשטרה, אני מסרב להאמין שזה יכול להיות. תדמיתו הנקייה של שטייניץ היא שטיהרה בעיני רבים (גם אצלי) את מתווה הגז, שעליו ניטש קרב עז בציבוריות הישראלית. אם יתברר ששטייניץ נגוע או שדבק בו רבב, כולנו נצטרך לעשות בדק בית. אם יתברר שרק הוא לא ידע כלום, בעוד כל סביבתו חוגגת בשלמונים וקופונים, יצטרך שטייניץ לתת את הדין הציבורי ולפרוש, כי זה מוכיח את אוזלת ידו המוחלטת ועיוורונו האינסופי.
רגע, למה בעצם? הרי כבר עכשיו ברור שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו מוקף באין ספור מושחתים, חלקם עדי מדינה, חלקם חשודים, חלקם נאשמים וחלקם כבר נענשו. שטייניץ יוכל לטעון להגנה מן הצדק. אם ביבי נשאר, גם אני רוצה להישאר. האמת? צודק.