שני אירועי התרבות המדוברים ביותר בשבוע האחרון, שאף זכו, כנהוג, להתקפה של שרת התרבות מירי רגב, הם ההצגה בתיאטרון יפו על פי שירי המשוררת הערבייה דארין טאטור והסרט "פוקסטרוט", שזכה בפרס ארנב העופרת או חרגול הבדיל או משהו כזה, בפסטיבל ונציה - הצגה וסרט שרובנו לא ראינו. התרבות יכולה להפחיד רק כשלא נחשפים אליה.
לכן אני רוצה להתייחס לאירוע התרבותי הגדול, המשמעותי והמרים, שכולנו נחשפנו אליו ובו המסרים הכי קשים נגד הפוליטיקה החדשה במדינה, והכל תחת עיניה של מירי רגב. מדובר בפרסומת לבזק, שמחדשת את שירו המעולה של דני סנדרסון "אצל הדודה והדוד" עם גידי גוב ונועה קירל. גידי בתפקיד הדוד שנוסע ליוון ומשאיר את הווילה לקירל, שמיד מזמינה את חברתה אגם בוחבוט, שהיא כמו העזרא סיידוף של משפחת נתניהו - השם שלה נוכח בכל מקום, אבל אף אחד לא בטוח למה היא קשורה. יחד הן עורכות מסיבה פרועה ומחרבות את המקום עד היסוד.
במבט ראשון נדמה שמדובר בפרסומת תמימה למדי ומושקעת מאוד (כספית, יצירתית, ליהוקית וכו', אבל מה אכפת לי, לא כסף שלי. או בעצם אולי כן? של מי בזק היום? לא משנה), אולם במבט שני מדובר ביצירה תרבותית עם אמירה חברתית ופוליטית נוקבת פי טריליון מכל הדארין טאטור והשמוליק מעוז ביחד. ה"דוד", גידי גוב, המתוק הלאומי, מסמל את אבי האומה (שרון, רבין, בגין, בן־גוריון, פרס) שמשאיר אותנו לחסידיהן של קירל ובוחבוט הסופר מעודכנות, בעוד הוא עצמו "יוצא לנופש ביוון", כלומר מנסה להתנתק מהכאן ועכשיו כדי לתצפת מלמעלה על מה שמעולל הדור החדש, הצעיר, במדינה.
קירל, בוחבוט והאחרים מייצגים את איילת שקד שנלחמת בבית המשפט, את שרה ויאיר נתניהו על חוסר הצניעות והמידות הבעייתיות, את מוטי יוגב וה־D9, את מירי רגב, את ראשי הליכוד שלא גינו את הציור האנטישמי של יאיר, את אורן חזן, את שמעון ריקלין ואראל סג"ל מממלכת הפייק ניוז. הוואזה - הרהיט שכל כך מנסים לשמור עליו שלם - היא בינתיים בגדר חידה שתתברר מיד.
אם כן, גידי גוב מתרחק מהמקום לחופשה, אבל עדיין משגיח. הוא יודע שאף שכוונותיהן של קירל ובוחבוט טובות, הן מייצגות ערכים אחרים, הפוכים לשלו. קירל, מנהיגת המסיבה, רואה בווילה המסודרת שגוב השאיר, את העולם שאיננו עוד, את הסדר הישן, הדמוקרטי, הליברלי, התמימות של "זהו זה" בשנות ה–90. קירל ובוחבוט הן העולם החדש. הן בזות בחן להוראות ההפעלה שהשאיר הדוד מהדור הקודם. הן חושבות תועלתי. המקרר - שפעם שימש לקיום בסיסי, שבו פולה בן־גוריון אחסנה את הקוש מוש הידוע - אותה דייסה דוחה, שהכילה רק את אבות המזון, בשביל ראש הממשלה - תפקידו היום שונה, מטרתו "רק לנפק הפתעות" כלשון השיר: חמגשיות, ארוחות שף ממסעדות יוקרה במאות אלפי שקלים. הספה, שנועדה למנוחה בסוף יום העבודה של ה"דוד" (בגין, שמיר, פרס) וערסלה בעבר גם את כל כללי היסוד של הראוי והתקין, בלי יראה ובלי משוא פנים וכל הבולשיט הזה - אז היא הראשונה להיות מושלכת לבריכה, ואפילו לא בכפוף לשימוע, פשוט נזרקת מהחלון.
גוב רואה את כל זה מרחוק, דרך הסמארטפון שלו, ונדהם. הפעם היחידה שהוא מבקש לעצור את החינגה המטורפת היא כשהוא רואה את הבחור הצעיר והחתיך, דוד ביטן, מרים את הוואזה להשליכה החוצה. או אז הוא אינו יכול עוד, "תניח... תניח!", הוא קורא, נואש, מתחנן. אבל ביטן מחייך לוואזה ולא מהסס להעיף אותה מהחלון, כאומר: "חחח, נו באמת, במקום שלא פורחים פרחים, אין מקום לוואזה". הוואזה היא תקווה, היא מוסר, היא צניעות, היא היחס לגר ולנכה, הוואזה היא הממלכתיות. הדודה והדוד חוזרים הביתה ועומדים בפתח המומים. יודעים שאת מה שנעשה אין להשיב. זה כבר לא הבית שלהם. תוך דקה ושליש לא נותר שם איש. מה שנותר זה סדקים, שברים וגעגועים למבט המבויש הזה שהיה פעם, כשתפסו מישהו על חם.