עבור חילונים רבים ראש השנה הוא קצת כמו יום העצמאות: אתה מביט בחצי הכוס המלאה, אם לא של המדינה אזי לפחות של חייך: שולחן החג מלא במטעמים (שכן יהדות אינה דת אלא הפרעת אכילה), המשפחה הקרובה כבר יושבת מסביבו, כולם טובלים תפוחים בדבש ומאחלים זה לזה “שנה טובה" בכוונת אמת, ולרגע אחד מאמינים, בעיקר כי נורא רוצים - שיפה ושונה תהא השנה, כמילותיה של המשוררת.
כמו כל אמונה, מדובר במעשה ידי אדם: זה נהדר להשקיף ולו לרגע באופטימיות על החיים ולקוות לטוב. יש כאלה שיאמרו שזה משפר לא רק את מצב הרוח אלא גם את הבריאות, אבל העניין הוא כזה: גם את ערב ראש השנה בשנת 1939 חגגו יהודים באמונה שיהיה טוב. אפילו העני הצליח לקושש משהו כדי להניח על שולחן החג, להתבונן במשפחתו הקרובה, לשאוב מהם כוח שאין בו כלום מלבד רגש - ולרגע אחד להאמין שיהיה טוב: ענני המלחמה שנקשרו כבר מעל לראשו נדחקו לרגע הצידה מפני הרגש האנושי הזה של “המכורים לתקווה".
סטטיסטית, אגב, תשעה מתוך עשרה יהודים בפולין (השנייה בגודלה מבין קהילות ישראל באירופה באותה העת) לא נותר בחיים מקץ שלוש–ארבע שנים כדי לספר לנו ממקור ראשון על התחושה סביב שולחן החג בערב ראש השנה הראשון למלחמת העולם השנייה.
למה אני עושה לכם פתאום ערב יום השואה בערב ראש השנה? כי ראש השנה של 1939 נחוג ביום ה–14 של חודש ספטמבר. השנה, ביום הזה, קיימה רוסיה תרגיל צבאי נרחב שהיא מגדירה כ"מגננה" (מפני מי? וכי צבא כלשהו מאיים לפלוש לתחומה?) בעוד במערב מביעים “דאגה".
הישראלי הגאה והמודאג
מאחורי ההר, אחת, שתיים שלוש... אחד האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של הגבר הוא לספק הגנה למשפחתו הקרובה, ובמעגלים רחוקים יותר: לקהילתו, מדינתו ועמו. אין זה פלא שהשורדת הגדולה של הימים ההם היא דווקא האישה, לכאורה החלשה יותר, אבל זו שהחיים בצלו של הגבר הפכו אותה למתוחכמת: היא זו שחשבה איך להסתתר, להתחבא ולהציל - בעוד הוא ניצב חסר אונים מול כוח גדול ממנו.
הוא היה גבר–גבר כל עוד היה מדובר בסכסוכים מקומיים, כמו ריב שכנים או מלחמה עם השבט היריב, אבל בתקופות קדומות, בהיעדר אמצעי תקשורת שיקרבו אליו את הסכנות, הוא היה יכול לחיות בכיף במערה, במאהל, בצריף או בבית שלו, מבלי לדעת שמאחורי ההר מתגבש לו כוח אפל שבקרוב יפלוש לשדותיו וישעבד את משפחתו (במקרה הטוב, אתם יודעים. אני לא מכיר יותר מדי לוחמים ברברים הששים אלי קרב בצעקות: “רוצים לשעבד").
אם תרצו, אנחנו כולנו קצת הגבר–גבר ההוא: בסביבתנו הקרובה אנחנו זכרי אלפא, אבל מה קורה מאחורי ההר שבו קוריאה הצפונית משגרת טילי “אזהרה", פוטין מאפשר לאיראנים נוכחות במרחק של כחצי שעת נסיעה מטבריה וצבאו מתכונן בינתיים לתרגיל “מגננה"?
מאחורי ההר, אחת, שתיים שלוש... פוטין אינו היטלר, תאמרו - ובצדק. ה"כאילו–יודעים–היסטוריה" יזכירו שהיה זה הצבא האדום שהדף את הנאצים ושחרר את פולין על מחנות ההשמדה שבשטחה (וגם את ורשה, אחרי שחנה בפאתיה וחיכה עד שהנאצים ישמידו את אחורי המורדים הפולנים כדי להבטיח שאיש מהם לא יפריע להקמת ממשלת הבובות של אחרי המלחמה - שיטה אופיינית לסטלין, באותם ימים המנהיג הנערץ על השמאל הסוציאליסטי הישראלי).
העניין הוא שגם היטלר לא היה היטלר לפני שהיה היטלר, אם אתם יורדים לסוף דעתי על המנהיג האחרון שהגה פלישה לפולין בספטמבר. וצ'מברליין הבריטי, למשל, ב–1938 בכלל נחשב למי שהציל את השלום העולמי ומנע אסון כבד. איך תזכור ההיסטוריה את אובמה? את טראמפ? את נתניהו? האם הסכם הגרעין של “המעצמות" מול איראן ייזכר כהצלה או בסך הכל כגרסה 2.0 של הסכם מינכן?
“ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה", אמר פעם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון - אופורטוניסט ונהנתן לא קטן, אבל גם איש נבון (אפרופו דברים שנאמרים, לרוב בצדק, על ראש הממשלה הנוכחי) - והרגיז כהוגן את ג'ורג' בוש הבן שספק אם הבין בכלל את ההקשר ההיסטורי האומר שישראל לא תהיה הכבש בסולחה בין המערב לערב, כפי שהייתה בשעתו צ'כוסלובקיה ב"פשרה" בין אותו מערב לגרמניה הנאצית.
האם ביטא באומץ את האינטרס החיוני לביטחון ישראל או חשף את ההפרעה הנפשית שלנו כדור שני (שלישי, רביעי)? האם יש הבדל בין השניים?
כמו הגבר הקדום ההוא אין לי מושג מה ממתין (אם בכלל) מאחורי ההר, אחת, שתיים שלוש. ולכן אני רק יכול לקוות שההיסטוריה תזכור את כולנו כמי שמייצגים את הישראלי הגאה, גם אם הקצת מודאג - ולא את היהודי המסב אל שולחן החג בוורשה, 1939. חג שמח.