בערב ראש השנה אפשר להסיר את משקפי הפחד והחרדה

בכל שנה בתשרי, עוד בטרם יופיעו ענני הסתיו, מופיעה עננת האיום האיראני. הפעם המהלך של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להביא לביטול או לתיקון הסכם הגרעין, אינו מנותק ממידע על מה שמתחולל באיראן, ועדיין הוא חסר סיכוי. אבל בעוד הוא זועק "איראן!" מעל כל במה אפשרית, כדאי שיפקח עין על מה שמתרקם בין איראן לסעודיה. נתניהו עשוי שוב לגלות שמתחת אפו נרקמה עסקה משמעותית שהוא לא חלק ממנה. 
 

את הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות לבין איראן, מחפיר ככל שיהיה, אי אפשר באמת לשנות. לא רק ארה"ב הייתה צד בהסכם - הוא נחתם מול כל חמש חברות מועצת הביטחון וגרמניה. אין שום סיכוי לגייס אותן לנסיגה מההסכם או לשינוי שלו. 
 

מה גם שאיראן עומדת בהסכם - היא מקפידה לא להעשיר אורניום בכמויות ובריכוז מעבר למותר לה. אבל בכל הנוגע לעשייה שלא מופיע עליה איסור מפורש בהסכם - בעיקר מחקר ופיתוח בתחום הגרעיני ובתחום הטילים - איראן עושה כמה שיותר. לכן נזעק ראש הממשלה לקראת פגישתו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולכן הצטרף לזעקה ראש המוסד, בניגוד לדעת יתר ראשי מערכת הביטחון. 
 

המידע הזה הוצג לטראמפ. נתניהו, שאין בקיא ממנו בפרטי ההסכם עם איראן, יודע שאין סיכוי אמיתי לנסיגה אמריקאית מההסכם. לכאורה, ארה"ב יכולה להטיל סט חדש של סנקציות על איראן, אבל המשמעות תהיה שהיא לא תקיים את חלקה בהסכם - וההשלכות של מהלך כזה מסוכנות, בעיקר עבור ישראל. אם איראן תגיע למסקנה שאין לה מה להרוויח מקיום ההסכם - היא עשויה לרוץ לפצצה, ואז ישראל תמצא את עצמה לבד במערכה מול מדינה מתגרענת. בסיטואציה כזאת, ספק אם נתניהו, שלא העז לתקוף באיראן כשעוד הייתה מבודדת ואפשר היה לעצור אותה, יעז לצאת לבדו למערכה מול המעצמה האזורית החדשה, כשלצדו רק ממשלת הטוקבקיסטים שלנו. 

 

חיל האוויר הישראלי יכול להשמיד כליל מחר בבוקר את מתקני הגרעין של איראן, אבל הוא לא יכול לקחת מהאיראנים את הידע שכבר צברו. ייקח להם שנתיים, אולי קצת יותר, לשקם אותם אחרי תקיפה כזאת. אבל תקיפה ישראלית תעניק לאיראנים את התירוץ המושלם לרוץ לפצצה, בטענה שהותקפו בידי מי שהם רואים בה מעצמה גרעינית. 
 

בהיעדר חלופה אמיתית להסכם, המאמץ של נתניהו צריך להיות מכוון להגברת הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על האתרים שבהם מתבצעת פעילות חשודה באיראן. בד בבד צריך לשכנע את ארה"ב לתמוך בדרישתנו להרחיק את איראן מהגבול ברמת הגולן. את שני הדברים האלה אפשר להשיג, ונראה גם שהמסרים הללו נקלטו אצל הנשיא טראמפ, שחולק איתנו את הסלידה מהסכם הגרעין שעשה קודמו. לפני כן עוד מצפה לו המבחן בקוריאה הצפונית, שתוצאותיו יכתיבו את יחסו של טראמפ גם לאיראן.

לעמוד לצד הכורדים 

בד בבד עם המאמץ מול האמריקאים, חייבים להיות ערים להתחממות של הימים האחרונים בציר שבין טהרן לריאד. מוחמד בן סלמאן, יורש העצר השאפתן של סעודיה, מתחיל להבין שהוא בעמדת נחיתות מול איראן, ושארה"ב היא משענת קנה רצוץ במזרח התיכון. נתניהו עשוי לגלות, בפעם המי יודע כמה, שבעוד הוא עסוק בהקלטת נאומים חוצבי להבות לפייסבוק, מתחת לאפו מתרקם הסכם ששוב לא מביא אותו בחשבון.
 

כך גם בנושא הכורדי: בעוד איראן וטורקיה, לצד ממשלת החסות האיראנית בבגדאד, חוברות כדי לחנוק את שאיפות העצמאות הכורדיות, וארה"ב ניצבת כמעט אדישה - ישראל חייבת להביע עמדה ברורה בזכות הכורדים למדינה עצמאית. לא זו בלבד שהכורדים הם בני ברית נאמנים של ישראל כבר עשרות שנים, האינטרס הגיאו־פוליטי בהקמת מדינה לא־ערבית נוספת באזור הוא ברור. הכורדים מונים יותר מ־30 מיליון בני אדם, רובם מגדירים עצמם מוסלמים, אבל גישתם לדת היא הרבה יותר מתקדמת משל רוב העולם הערבי. 
 

רבים מיהרו להתגולל על האלוף יאיר גולן, שכדרכו הביע בשבוע שעבר את דעתו ללא כחל וסרק וסירב להגדיר את המחתרת הכורדית בטורקיה - ה־PKK - כארגון טרור. הארגון הזה מקפיד לרוב למקד את התקפותיו נגד חיילים ושוטרים טורקים. מי שרואה בו ארגון טרור יתקשה להגדיר אחרת את האצ"ל והלח"י שלנו. ראיתי בשנה שעברה איך נשיא טורקיה ארדואן טובח בצעירים הכורדים במזרח המדינה ואת ההרס שהוא מחולל בכפרים שלהם - אין עם שלא היה מתקומם מול יחס כזה.
 

הכורדים רואים בנו מודל לעם שידע לחצוב את עצמאותו. המנהיגים שלהם מתעמקים בכתבי בן־גוריון ומנסים ללמוד איך ראוי להכריז על מדינה. הם החמיצו כבר כמה הזדמנויות טובות, ועכשיו זה לא זמן אידיאלי, אבל אם משאל העם של 25 בחודש יסתיים, כצפוי, ברוב ברור בעד עצמאות - ישראל צריכה לעמוד לצדם. 
 

ככלל, בערב ראש השנה הזה אפשר להסיר את משקפי הפחד והחרדה שהפוליטיקאים והתקשורת מטפחים בקרבנו כל השנה. מעמדה של ישראל, מעצמה כלכלית וצבאית של 8.5 מיליון בני אדם - איתן. יש סביבנו אויבים, אבל אף אחד מהם לא יכול לאיים על עצם קיומנו. יש סביבנו גם הרבה שותפים שישמחו לעבוד איתנו, ואם נפסיק לראות במזרח התיכון מונוליט ונלמד להכיר את הגוונים, נגלה לא מעט בני ברית פוטנציאליים.

יש לנו גם ממשל אמריקאי סופר־ידידותי. כדאי שננצל את קיומו כדי להגיע להסדרים סביבנו, כי לא בטוח שהוא יאריך ימים. תשע"ח היא הזמן. אחר כך אנחנו עוד נתגעגע אליו.