השפה, טראמפ והיחס לנכים: הסליחות שעלינו לבקש מעצמנו ומאחרים

זה הצורך הבלתי נשלט, קיבינימט, ליצור פרובוקציה, ליצור עניין. בואו נתכתש בכיף. בואו נריב ונדמם כדי שלא נמות משעמום. העובדות הוחלפו ברידוד ובתיוג, שרת התרבות לא רואה סרט לפני שהיא מנגחת אותו, חברי כנסת מתגאים בכך שלא קראו ספרים, ומעל הכל מרחף המותג "שמאלני", שהוא תשובה לכל ביקורת.

מחל למח"ל על הבחירה בפוליטיות על פני הממלכתיות. קחו למשל את הטקס לציון 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון ובקעת הירדן. שחרור או כיבוש? זה גם וגם. צה"ל כבש ושחרר, והתודעה נמצאת במחלוקת כבר 50 שנים. זכותה של ממשלה ימנית נבחרת להטמיע בציבור את תפיסת עולמה, וזכותם של רוב הישראלים לחשוב שמדובר במהלך לגיטימי, מבורך ונכון. אבל לאלץ את כל תושבי ישראל וכל מוסדות השלטון להצדיע לתפיסת העולם הזאת זה בחירה מכוונת בפוליטיות ובקיטוב על פני ממלכתיות ואחדות השורה.

במקום למצוא את הנוסח הנכון, המחבר בין שחרור השטחים באמצעות פעולה מלחמתית מבריקה של אנשי השמאל יצחק רבין, משה דיין ולוי אשכול, יישוב השטחים על ידי שמעון פרס ובין הצגת אחזקת השטחים כהוכחה ממלכתית לרצונה הבלתי מתפשר של ישראל בשלום עם שכניה ועם הפלסטינים, זה הפך לעוד אירוע פוליטי מקטב ומעורר ויכוח. חבל. זה יותר מעניין אבל פחות יעיל ובעיקר מקבע את ההתיישבות כנושא פוליטי. סליחה שאנחנו גם חלק מזה. ננסה להשתפר בשנה הבאה.

סליחה על טראמפ

סליחה על אשליית המנהיגות הטובה. נשיא ארה"ב הנבחר הוא דמות נפלאה לכל עיתונאי ופרשן. הוא צבעוני, הוא מצייץ, הוא מותח את הגבולות בין המציאות לדמיון בכל יום, והוא לא עוצר באדום. הוא ידיד אמת של ישראל, והוא לא עושה חשבון. טראמפ יכול במקרה להצליח ולהיות מנהיג טוב יותר מאחרים. אולי. בכל זאת, על עצם בחירתו אנחנו צריכים לבקש סליחה. סליחה מהילדים שלנו.

דונלד טראמפ הוא סמל. סמל הפוך לכל ערכי החינוך שהורים בכל העולם מקנים לדור הבא. המסר שלנו לילדים שלנו הוא שמי שמשקיע, לומד, רוכש השכלה, מתאמץ ועושה טוב מצליח בסוף. המסר הוא שהישגים הולמים יכולת ומאמץ. אנחנו מחנכים אותם להתנהגות טובה, לערכים של כבוד הדדי, עזרה לזולת, דיבור מנומס ועשיית טוב. אנחנו אומרים להם, בסוף זה משתלם. מי שעושה טוב - הטוב חוזר אליו. בסוף הטובים מנצחים. ואז בא טראמפ.

מיליארדר חסר מעצורים שלא מהסס לרמות, מי שעשה את הונו בדרכים שנויות במחלוקת, אדם מוחצן ובוטה שלא חושש ללעוג לנכים, לדבר על גודל איבר המין של יריביו, להתבדח על שמנים. אדם שמערב את ילדיו בענייני הממשל בלי למצמץ, מדבר לפני שחושב, ואמר את מה שאמר בענייני נשים. נשיא אמריקאי שבשתיקה או בהיסוס מאפשר לתופעות של גזענות לבנה לאמץ אותו אל חיקם. איפה אנחנו ואיפה המציאות.

זה עוד המקרה הקל. יש עוד כמה תופעות עוד יותר מטורללות. אז סליחה על בשאר אסד. סליחה שאמרנו שהעולם למד לקח ולעולם לא יקרה עוד מה שקרה במאה הקודמת. סליחה שאמרנו שמי שרוצח המונים לא יוכל לשרוד במאה ה־21. סליחה על קוריאה הצפונית ועל כך שאמרנו שלא יכולים לכהן עוד מנהיגים מטורפים שעלולים להוביל למלחמה גרעינית. סליחה. באמת שניסינו, באמת שחשבנו. באמת האמנו שהטוב מנצח. אולי זה עוד יקרה.

סליחה על היחס לנכים

סליחה שלא עשינו מספיק ובזמן. החסימות בכבישים והעימות עם השוטרים הם רק הקצה של תהליך של הזנחה וניתוק. הפער החברתי הולך ומתרחב, יש יותר ויותר עמותות שעושות את מה שאנחנו - המדינה והציבור - היינו צריכים לעשות. ופתאום זה מתפוצץ לנו בפנים. סליחה שלא לחצנו על פתרון מערכתי, שלא התרענו בפני הפוליטיקאים שישלמו מחיר על הפקרת החלשים, שלא חשבנו יחד על מהלך עמוק ויצירתי שיאפשר לחלשים לחיות בכבוד, סליחה שאנחנו מתפללים בשקט בלב שלנו שזה לא יקרה ומעדיפים להביט לצד השני.

סליחה שאין לנו האומץ להודות שזה לא המחדל של ההם מלמעלה, אלא גם שלנו כחברה. סליחה שהפכנו את זה בקלות רבה מדי למאבק כוחני, אלים ומאשים במקום לחשוב בצורה הוליסטית וכוללת. סליחה שקשה לנו לראות את הצילומים בטלוויזיה ואין לנו מילים להסביר את זה לילדים או לעצמנו.
כל הסליחות האלה מתחברות למסקנה אחת: די לניתוק, לפלגנות ולעימות כדרך בלעדית להתקדמות. מי שרוצה לשנות ולא רק להתבכיין צריך לעשות, לפעול ולהתאמץ יחד. לא בשביל הקרדיט, עבור הנפש. בואו ננסה. שנה טובה.