פעמיים בשנים האחרונות ביקרתי באוטונומיה הכורדית שבצפון עיראק. הדבר הזכור לי ביותר מהמסעות לשם הוא התור הבלתי נגמר של המשאיות במעבר הגבול עם טורקיה. קילומטרים על קילומטרים של משאיות עומדות ומחכות לעבור לשטחי האוטונומיה הכורדית. מכיוון שהתור ארוך כל כך, נהגים רבים בכלל נמצאים מחוץ למשאית, משחקים שש־בש על כיסאות מאולתרים או סתם בוהים ברכבים הפרטיים שמתקדמים הרבה יותר מהר מהם.
במראות האלה נזכרתי השבוע כשהכורדים החלו במשאל העם על עצמאותם ומומחים לנושא השתלטו על כלי התקשורת. הסבירו את הקושי הרב הצפוי להם בשל חקלאות וייצור מקומי דלים והישענות על ייבוא מזון (וגם טקסטיל) מטורקיה השכנה, שלא אוהבת את משאל העם הזה. מה גם, הסבירו המומחים, שללא חוף ימי, המדינה הכורדית נעזרה עד כה בטורקיה בייצוא מחצביה, ובראשם הנפט שהיא מפיקה.
אגב, ישנה טענה שנחשפה ב״פייננשל טיימס״ שאחת הקנייניות הגדולות ביותר של הנפט הכורדי היא לא אחרת מאשר מדינת היהודים. המסלול שהנפט הזה עושה, על פי הפרסום, מתחיל בשדות בעיר הכורדית כירכוכ, ממשיך בעיר הנמל הטורקית ג׳ייהאן, ומשם בספינה לנמל אשדוד. כפי שזה נראה עכשיו, לכורדים תהיה בעיה להמשיך להיעזר בטורקיה ובנמליה לייצוא הנפט. ויותר מכך - תהיה לה בעיית ייבוא חמורה אם הטורקים יממשו את איומם ויסגרו את הגבול. מבט חטוף על המדף בכל סופרמרקט מקומי בכורדיסטן יגלה לכם שיותר מ־60% מהמוצרים הם מתוצרת טורקיה. האמת, אין לי מושג איך הכורדים יסתדרו בלי אספקת מוצרי המזון הבסיסיים מהשכנים.
***
אבל זה רק צד אחד, וכנראה הפחות מדאיג. ממש עכשיו הצבא הטורקי והצבא העיראקי עורכים תמרונים נרחבים בגבולות האוטונומיה הכורדית ולא מסתירים את האפשרות שיתקפו אותה בתגובה למצב.
כששמעתי על כך, נזכרתי בדבר השני הזכור לי ביותר מהמסעות באוטונומיה הכורדית - הביקור בחזית עם דאעש. החזית שבה ביקרתי הייתה במחמור, בסמוך לעיר הבירה ארביל. פגשתי שם את כוחות הפשמרגה והתרשמתי מרוח הלחימה הייחודית של הכורדים. למעשה הם היחידים שהצליחו לעמוד במשך כל הזמן במלחמה עם "המדינה האסלאמית". דווקא הם, עם צבא מתנדבים מאולתר וציוד צבאי שמסתכם בערך בטנק וחצי, ניצבו מול דאעש וכבשו שטחים שבהם החזיק האויב, שלקח אותם מהעיראקים (וכך הצליחו גם הכורדים להגדיל את הטריטוריה של האוטונומיה שלהם). אינני רוצה לדמיין איך הייתה נראית המציאות כיום אלמלא היו הכוחות הכורדים בולמים את דאעש - מה שהצבא העיראקי והסורי לא ממש הצליחו לעשות.
ההסבר להישג הבלתי ייאמן של הכורדים הקטנים על דאעש הוא באופי החזק של הלוחם שלהם. נחישות ללא פשרות, רוח קרב. אין ספק שיתרון הגורם האנושי יבוא לידי ביטוי גם במקרה של תקיפה טורקית־עיראקית בשטחי הכורדים. חשוב רק לציין שארדואן הוא לא הממשלה הרופסת העיראקית של בגדד או אסד המותש. כשהוא יחליט לצאת למלחמה, הוא יעשה זאת במלוא העוצמה - צבא טורקיה חבר במועדון "עשרת הצבאות החזקים בעולם". לא ברור עד כמה הכורדים יוכלו לעמוד מולו.
***
לאחר הביקור בחזית המשכתי לביתו המפואר של בכיר ביותר במפלגת השלטון, אשר מחזיק באחד התפקידים הרמים במדינה - מושל מחוז דהוכ, שחיים בו 1.5 מיליון איש. בביתו, שעל שפת אגם מלאכותי מעורר התפעלות, פגשתי בכירים נוספים במפלגה. זה היה לפני שנה וחצי, ובימים ההם משאל העם על העצמאות היה בגדר משהו עתידי, שלא ברור אם ומתי ייצא לפועל.
באופן מפתיע, אנשי המפלגה אמרו שהם שואפים לקחת דוגמה מהישראלים, שלקחו את גורלם בידם והכריזו על עצמאות למרות הסכנות. אחד הנוכחים, שביקש שלא להיחשף בשמו ובתפקידו, אמר ש"גם עליכם לחצו לדחות את ההכרזה וכל מדינות ערב איימו שיתקפו, אבל בכל זאת בן־גוריון שלכם לא נכנע ונלחם על הזכות לעצמאות. ותראו אתכם היום, מעצמת הייטק עם הצבא החזק במזרח התיכון".
"האמת", השבתי לו, "אני לא בטוח שכדאי לכם לקחת דוגמה מישראל, כי ישראל זה נס".
"אם לא תאמין שיקרה נס, ואם לא תיקח את הצ'אנס שיקרה נס, הוא לעולם לא יקרה", הוא אמר לי בתגובה.
"זה נכון", אמרתי לו והבטתי בהשתקפות של הדגל הכורדי בכניסת בית המושל, על מי האגם.