אותה גברת: במבחן המעשה טראמפ לא פועל אחרת מאובמה

"אנחנו מקווים שארה"ב תהיה פעילה יותר בזירה הסורית ובמזרח התיכון בכלל", אמר שר הביטחון אביגדור ליברמן. "כמה שהיא תהיה פעילה, יהיה טוב יותר לישראל". על הנייר דבריו נשמעים הגיוניים. אין ספק כי ממשל טראמפ ידידותי וקשוב יותר לישראל ולאינטרסים שלה מאשר ממשל אובמה. הבעיה היא שיש הבדל בין טון למהות.

בכל הקשור למדיניות, ממשל טראמפ אינו מבדל עצמו מממשל אובמה, לא במזרח התיכון ולא בכלל. למשל בנושא הגרעין האיראני. ב־15 באוקטובר ידווח הנשיא לקונגרס אם איראן עומדת בתנאי הסכם הגרעין ויקבע אם ההסכם הוא אינטרס ביטחוני חיוני לארה"ב. על פי החוק הוא חייב בדיווח פעם בשלושה חודשים, ומאז שנכנס לבית הלבן בינואר אישר טראמפ שאיראן עומדת בתנאים, אומנם בלחץ מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס ומזכיר המדינה רקס טילרסון.

נראה כי הדיון בארה"ב בכל הנוגע לתוכנית הגרעין מתחיל ומסתיים בשאלה אם על טראמפ להמשיך לאשר כי טהרן עומדת בהסכם. על פניו מדובר בשאלה של פירוש העובדות, אולם לא כך הדבר. אין ממש ויכוח על העובדות. כבר מההתחלה הודיעה איראן שלא תאשר לפקחי האו"ם להיכנס לאתרים גרעיניים, שהיא מכנה אתרים "צבאיים". לנוכח זאת ההודעות של אובמה ושל טראמפ היו שקריות. הרי אי אפשר לדעת מה איראן עושה אם אין גישה לכל המתקנים.

עצם העובדה כי כבר שנים ברור שאיראן מפרה את ההסכם בכך שהיא מסרבת לפתוח את מתקניה לפקחים, חושפת את המהות האמיתית של הוויכוח באמריקה. לא מדובר בפרשנויות סותרות של הפעילות של איראן, מדובר בוויכוח עקרוני: האם המציאות היא שתקבע את מדיניות ארה"ב כלפי תוכנית הגרעין של איראן, או דעתם של קובעי המדיניות?

בינתיים פוסלי המציאות מנצחים. השבוע הופיע מאטיס בפני ועדת הסנאט לענייני צבא ואמר כי לדעתו אישור שאיראן עומדת בהסכם מקדם את האינטרס של ארה"ב. הרמטכ"ל האמריקאי גנרל ג'יימס דאנפורד התעקש כי טהרן איננה מפרה את ההסכם באופן מהותי.

אבל חמורה מכך היא העובדה שהוויכוח הזה אינו רלוונטי כשם שהסכם הגרעין של אובמה אינו רלוונטי. זאת משום שהנשיא לשעבר דאג לתת לאיראן את כל ההטבות של ההסכם כבר במועד סגירתו. שבועות ספורים לאחר סיום השיחות ביולי 2015 זכתה איראן לכ־100 מיליארד דולר במזומן ובהשקעות זרות ישירות. ועם ביטול הסנקציות של האו"ם, שוק הנשק הבינלאומי והשווקים הפיננסיים נפתחו בפני המשטר. וחשוב מהפן הכלכלי - הסכם הגרעין אפשר לאיראן להתקדם באין מפריע בפיתוח נשק גרעיני. בלי פקחי או"ם ובלי סנקציות, זכו האיראנים לשנתיים של שקט. בזמן הזה האמריקאים עסוקים בשאלות לא רלוונטיות במקום להתייחס לבעיה האמיתית: איך חוסמים את דרכה של איראן לארסנל גרעיני?

דיבורים חלולים

וזה מביא אותנו לקוריאה הצפונית, שברשותה ארסנל גרעיני בזכות כישרונות המשא ומתן של שלושה ממשלים אמריקאיים, שסיכמו הסכמים "היסטוריים" עם פיונגיאנג. בעדותו בסנאט אמר מאטיס שאומנם הוא וטראמפ מאיימים להשמיד את קוריאה הצפונית וטילרסון מנסה לסכם איתה עסקה, אבל אין סתירה בין שתי הגישות. ברמה המהותית הוא צודק. ולראיה: אין לאמריקאים חלופה צבאית או מדינית.

אם ארה"ב תתקוף, קים ג'ונג און יפתח במתקפת ארטילריה נגד סיאול ויהרוג עשרות אלפי אזרחים. היות שלא נראה כי האמריקאים מוכנים לאלץ את קוריאה הדרומית לשלם מחיר כזה, לאמריקאים אין אופציה צבאית. אשר למישור המדיני, טראמפ צדק כשצייץ בטוויטר שטילרסון "מבזבז את הזמן שלו" במגעים עם קוריאה הצפונית. פיונגיאנג הפרה את כל ההסכמים שסיכמה עם האמריקאים מאז 1994. עכשיו, כשהיא מקיימת ניסויים בפצצות מימן, אין סיכוי שהיא תגיע להסכם עמם.

זה משאיר את ממשל טראמפ היכן שנמצאו קודמיו: מול סין. הדרך היחידה להימנע ממלחמה עקובה מדם היא לאלץ את סין לכופף את קוריאה הצפונית, מדינת החסות שלה. כדי לעשות זאת על האמריקאים להפעיל מנופי לחץ אמיתיים נגד סין, בייחוד בסחר בין שתי המעצמות. אולם אין כיום שום תוכנית כזו, וממשל טראמפ מסתפק בדיבורים חלולים. בכך הוא מסכן את ארה"ב, יפן וקוריאה הדרומית, ומחזק את סין.

וזה מחזיר אותנו אל איראן. להבדיל מקוריאה הצפונית, איראן איננה בת חסות של אף מדינה, ואין מעצמת־על שיכולה לרסן אותה. אדרבה, לאיראן עצמה יש מדינות חסות, וגם ביחס אליהן מדיניות ממשל טראמפ זהה לזו של קודמו. קחו למשל את סוריה. כמו אובמה, טראמפ מתעקש כי האיום היחיד שמעניין אותו בסוריה הוא דאע"ש. לאחרונה, בתגובה לאזהרות ישראליות, הממשל מדבר על איראן שמשתלטת על הגבולות הבינלאומיים של סוריה עם עיראק, לבנון, ירדן וישראל. אבל אין לממשל כל כוונה לצמצם את כוחה של איראן בסוריה. הדבר נכון גם לגבי נוכחות רוסיה בסוריה.

וכמה שעמדה זו חמורה, עמדת הממשל כלפי לבנון חמורה שבעתיים. בסוריה האמריקאים מתעלמים מהסכנה, בלבנון הם מלבים אותה. צבא לבנון כפוף לחיזבאללה, ונשיא לבנון מישל אעון הוא סוכן של חסן נסראללה. אלו דברים שנאמרו בפרהסיה על ידי נשיא לבנון ומפקדי צבאו. ובעוד ישראל מקשיבה ללבנונים, האמריקאים מסרבים להסתכל או להקשיב. במקום זאת הם העבירו השנה מערכות נשק מתקדמות לצבא לבנון בשווי 100 מיליון דולר, בהן נגמ"שים חדישים, תותחים, רובים, מטולי RPG, מרגמות, מכונות ירי, טילי הלפייר, אמצעי ראיית לילה וטכנולוגיות תרמיות. כפי שהעיד הפרשן הלבנוני הגולה טוני בדרן, כל המערכות הללו נמצאות כבר עשור ברשימת הקניות של חיזבאללה.

וזה מביא אותנו לפלסטינים. צדק השר זאב אלקין כשטען השבוע כי אין הבדל מהותי בין ממשל טראמפ לממשל אובמה בכל הקשור להיותם של ישראלים רשאים לממש את זכויות הקניין שלהם ביו"ש. אין גם הבדל מהותי בין גישת הממשלים לרשות הפלסטינית. לא משנה עד כמה גלוי שיתוף הפעולה בין פת"ח לחמאס או כמה מיליארדים מעבירים אנשי אבו מאזן לחשבונות בנק של מחבלים - ממשל טראמפ מתעקש לראות בו פרטנר לשלום ודורש מישראל להמשיך להתייחס אליו ככזה. ממשל טראמפ שינה את הטון, אבל לא את מהות מדיניות החוץ של ארה"ב, והיא הזויה בדיוק כמו זאת של קודמו. על ישראל להכיר בכך ולפעול בהתאם.